בשעה שבירך משה רבינו את שבטי ישראל טרם פטירתו, פתח ואמר: "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר: וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצְרָיו תִּהְיֶה".
ופירש רש"י: "יחי ראובן" - בעולם הזה. "ואל ימות" - לעולם הבא, שלא ייזכר לו מעשה בלהה. "וזאת ליהודה" - סמך יהודה לראובן מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם, שנאמר "אשר חכמים יגידו וגו' להם לבדם וגו' ולא עבר זר בתוכם". ועוד פירשו רבותינו שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמות יהודה מתגלגלין בארון מפני נידוי שקיבל עליו, שנאמר "וחטאתי לאבי כל הימים", אמר משה מי גרם לראובן שיודה, יהודה וכו'.
הודאת ראובן ויהודה ושכרם
להבנת דברי רש"י נקדים ונעיין במקורם בדברי רבותינו. במסכת סוטה, בביאור סדר השקיית הסוטה במקדש, מתארת המשנה כיצד היו משכנעים את האשה להודות באשמתה כדי למנוע את מחיקת השם הקדוש במים. בגמרא הובאה ברייתא המפרטת את תוכן דברי השכנוע הללו, ומביאה כדוגמא את יהודה וראובן שהודו ולא בושו, תוך שהיא דורשת עליהם את דברי הפסוק באיוב "אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם: לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ וְלֹא עָבַר זֶר בְּתוֹכָם".
וכך אמרו: "תנו רבנן: אומר לפניה דברים של הגדה, ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים, כגון: "אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם". יהודה הודה ולא בוש, מה היה סופו - נחל חיי העולם הבא. ראובן הודה ולא בוש, מה היה סופו - נחל חיי העולם הבא. ומה שכרן... בעולם הזה - "להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם"".
וברש"י שם: "בכתובים הראשונים" - בדברים הכתובים בתורה שנעשו בימים הראשונים כגון הגדה זו ד"אשר חכמים יגידו" ויודו על חטאם ולא כחדו עונם מאבותיהם, ומי הם, ראובן במעשה בלהה כדלקמן, ויהודה במעשה תמר "צדקה ממני". "להם לבדם נתנה הארץ" יהודה זכה למלכות, ראובן נטל חלק תחילה בארץ בעבר הירדן. "ולא עבר זר בתוכם" - דרש רבי תנחומא, אימתי לא עבר זר בתוכם, כשבא משה לברכן.
כלומר, המבואר בגמרא הוא שיהודה וראובן הודו על עוונותיהם ולכן זכו לחיי העולם הבא, ולא זו בלבד אלא אף בעולם הזה זכה יהודה למלכות, וראובן זכה ליטול ראשון בעבר הירדן. ועליהם נדרש הפסוק באיוב "אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כְחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם" – בשכר שהודו על קלקולם, זכו לכך ש"לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ וְלֹא עָבַר זָר בְּתוֹכָם" – שכאשר בא משה לברכם סמך ברכת ראובן ליהודה".
"יחי ראובן ואל ימות" - "וזאת ליהודה", כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים. אמר לפניו, ריבונו של עולם, מי גרם לראובן שהודה - יהודה: "וזאת ליהודה"?! מיד, "שמע ה' קול יהודה", על איבריה לשפא. ולא הוה קא מעיילין ליה למתיבתא דרקיעא, "ואל עמו תביאנו". ולא הוה קא ידע משקל ומטרח בשמעתא בהדי רבנן, "ידיו רב לו". לא הוה קא סלקא ליה שמעתא אליבא דהילכתא, "ועזר מצריו תהיה"".
ופירש רש"י: "יחי ראובן וזאת ליהודה" - אין לך בברכת כל השבטים מתחלת "וזאת" חוץ מזו. "עצמותיו של יהודה מתגלגלין בארון" - עצמות כל השבטים העלו ממצרים והוא שאמר יוסף "והעליתם את עצמותי מזה אתכם", עם עצמותיכם. והיו עצמות כל השבטים שלדן קיימת ויהודה איבריו מתפרקין ומתגלגלין בארונו, מפני שנידה את עצמו בערבונו.
כוחו של נידוי חכם
בהמשך הדברים מאריכה הגמרא לבאר מנלן שראובן הודה בחטאו: "בשלמא ביהודה אשכחן דאודי, דכתיב "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני". אלא ראובן מנלן דאודי, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב של בנימין "וחטאתי לך כל הימים", אפילו לעולם הבא, ומהכא נפקא לן נידוי של חכם אפילו על תנאי הוא בא. "מי גרם לראובן שיודה" - במעשה יצועי אביו. "יהודה" - שהודה במעשה תמר וכן היה מסורת בידיהם. ומדרש אגדה דרבי תנחומא כשאמר יהודה "צדקה ממני", עמד ראובן ואמר בלבלתי יצועי אבי. ועכשיו יחי ראובן - שלדו קיימת כאילו הוא חי, וזאת ליהודה - שהוא מתגלגל?!
שהודו והכירו בחטא מכירת יוסף, כגון בשעה שנאלצו להביא את בנימין למצרים: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזאת", ושוב כשבאו לפני יוסף לאחר פטירת אביהם יעקב ויאמרו לו: "אָנָּא שָׁא נָא פֶשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךְ וְעַתָּה שָׁא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ", ומכאן שהודו שחטאו לו וביקשו ממנו מחילה. ואם כן, מה פשר הדבר שדווקא יהודה וראובן התייחדו במעלה זו.
נמצא שעצמותיו של יהודה היו מתגלגלות בארונו מפני הנידוי שהטיל על עצמו, ומשה רבינו העתיר עבור יהודה וטען שהלא ראובן הודה בחטאו בעקבותיו של יהודה, ואם כן אינו דין ש"יחי ראובן" ועצמותיו ינוחו בשלום, ואילו של יהודה יתגלגלו. ועל זה אמר משה "וזאת ליהודה", בלשון תמיהה. ואכן פעל משה רבינו בתפילתו עד שנכנס למתיבתא דרקיעא ושקל וטר בשמעתא, עד שזכה לכוון לאמיתה של תורה.
עוד יש להבין: הרי הסיבה שנתגלגלו עצמותיו של יהודה בארון לא היתה כלל מחמת מעשה תמר, אלא בגלל הקללה שקילל את עצמו. ואם כן, במה זה קשור לעניין "אשר חכמים יגידו" ולהכרתו בחטאו. ועוד: למה המתין משה בתפילתו זו עד סוף ארבעים שנה במדבר, ולא ביקש עבור יהודה קודם לכן.
קללה על שום מה?
אולם יש להתבונן בכמה פרטים בדרשה פלאית זו:
עוד יש להבין ענין תמוה: למה עצם העובדה שיהודה הודה על חטאו וחזר בו אין בה די לבטל את הנידוי, ורק מה שראובן הודה על חטאו שלו בעקבות יהודה זה מה שהועיל לו?
ראשית, הרי גם שאר השבטים הודו על קלקול שבידם, כפי שמצינו גם יש להבין, מפני מה חלה קללת יהודה על עצמו? הלא בסופו של דבר אכן השיב יהודה את בנימין אל אביו, ולמה נתקיימה בו קללה זו. ואף שכבר נתבאר בדברי רש"י האמורים על הש"ס, שקללת חכם אפילו על תנאי עושה רושם – מכל מקום לכאורה אין הדבר מיישב את הדברים בהבנת הכתובים דרך פשט, והרי רש"י מביא זאת בפירוש הכתוב דנן. ומובן שאם יהודה הביא את בנימין אל יעקב אביו לא צריכה לחול עליו הקללה, וכל הביאורים שנאמרו בזה אינם מתיישבים בדעתו של בן חמש למקרא.
נקמתו. "ועזר מצריו תהיה" - על יהושפט התפלל על מלחמת רמות גלעד, "ויזעק יהושפט וה' עזרו".
ובכלל צריך להבין מפני מה הוצרך רש"י להביא ולציין כלל את דרשת הגמרא, ובפרט שבלשון רש"י משמע שבא ליישב למה סמך ברכת יהודה לראובן, ועל כך הביא רש"י שני ביאורים. ולכאורה לפי הביאור השני אין כל יישוב בזה.
ומשעה שבאנו להבנת פירוש רש"י על הפסוק, יש לעיין בכוונת רש"י בהבאתו את דברי הגמרא הללו. כי בהשקפה ראשונה לא נראה שכוונתו לפרש את כלל הפסוק כדרשת הש"ס, כי בגמרא הרי דרשו את כל המשך הכתוב "שמע ה' קול יהודה וגו'", כתפילתו של משה רבינו על חיבור עצמותיו של יהודה ועלייתו בעולם האמת, אך רש"י לא מביא כלל את המשך דברי הגמרא, ואדרבה מבאר את המשך הפסוק בדרך אחרת לגמרי: "שמע ה' קול יהודה" - תפילת דוד ושלמה ואסא מפני הכושים, ויהושפט מפני העמונים, וחזקיה מפני סנחריב. "ואל עמו תביאנו". לשלום מפני המלחמה. "ידיו רב לו" - יריבו ריבו וינקמו
אין יהודי זר
ויש לבאר כי בדבריו בא רש"י לבאר מפני מה התשובה של ראובן ויהודה היא תשובה כזו הגורמת שברכתם תבוא בזו אחר זו, ובאופן של "ולא עבר זר בתוכם" היינו שלא זו בלבד שנתברכו ביחד זה אחר זה, אלא שישנו דגש על הקשר הייחודי ביניהם באופן כזה שלא יעבור זר בתוכם.
וזאת על פי מה שביארו המפרשים מהי המעלה המיוחדת שיש בהודאתם של יהודה וראובן. כי יהודה היה יכול להסתיר את חטאו, ובה בעת לדאוג שלא יהרגו את תמר באיזו שהיא אמתלא, מבלי להודות שהוא קשור לענין. אבל יהודה בחר להודות בפה מלא ולומר "צדקה ממני" - "ממני היא מעוברת", וזאת כדי לנקות את תמר מכל עוון ואשמה והצדיק אותה בכל עוז.
הרי שהוא לא יכול לגור ולעבור בתוכם.
התשובה המעולה
וכאשר ראה ראובן את צורת התשובה וההודאה הזו, החליט ללמוד מכך ובחר גם הוא להודות בחטאו. שהרי עצם התשובה על החטא כבר היתה אצל ראובן כמו שמצאנו שלא היה במכירת יוסף מכיוון ש"עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו". אבל אחר שראה ראובן את צורת ההודאה של יהודה הבין שלא די רק בחזרה בתשובה בינו לבין עצמו, אלא יש לעשות כן ולהודות גם לפני אביו שהוא זה שבלבל את יצועיו, והרווח הוא שעל ידי כך יעקב אבינו לא יחשוד בשאר בניו שמא ידם היתה במעל זה.
על פי זה יתבאר כל המשך דברי רש"י: אצל יהודה היה הענין של גלגול העצמות, דבר המורה על היפך האחדות והמנוחה בשלום. וזאת כי יהודה נידה את עצמו אם הוא לא יביא את בנימין לפני אביו יעקב, וכך אירע שבעקבות זאת התוודע יוסף אל אחיו ולאחר מכן באה הירידה למצרים וכל הפרשה שנתגלגלה מזה - הכל כתוצאה מנידוי זה. הרי שבמובן מסוים, בגלל אותו נידוי נתגלגל כל שעבוד מצרים, כי בלעדיו לא היה משלח יעקב את בנימין עם אחיו והיו נשארים בארץ כנען, ורק משום שיהודה קיבל עליו נידוי התגלגלה ירידת יעקב ובניו מצרימה.
לפי זה יש לבאר דיוק לשון רש"י: "סמך יהודה לראובן מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם". כי אף על פי שמדובר בקלקול ש"בידם", כזה שהם יכולים להמשיך ולהסתיר, מכל מקום הודו עליו, וזאת כדי לא לגרום לאדם אחר צער ועוגמת נפש. ולכן מגיע להם שכר מופלא זה - "אשר חכמים יגידו וגו' להם לבדם וגו' ולא עבר זר בתוכם". כי מבחינתם אין יהודי "זר", ועבור כל יהודי הם מסכימים לבזות את עצמם ולפרסם את חטאם - רק כדי שלא יהיה לו איזה שהוא בזיון. ולכן אם יש יהודי שבעולמו קיים מושג של זרות והוא לא הגיע לדרגה האמורה, לפי זה מובן שכל אותן ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר הן עדיין בהמשך לאותו ענין שנגרם על ידי יהודה, כי כל ההליכה במדבר היתה בהמשך ליציאת מצרים. ולכן כל עוד היה המשך של הירידה למצרים והגלות שם, עדיין נשאר עליו אותו ענין של "נתגלגלו עצמותיו" וחוסר המנוחה בשלום, כי תוצאות הנידוי עדיין היו בעולם. מה שאין כן בפרשתנו עתה - טרם פטירתו של משה רבינו, כאשר בני ישראל מתעתדים לחזור לארץ כנען - אז כבר יש מקום להתפלל עבור יהודה שינוחו עצמותיו בשלום.
והנה כאמור, התיקון העיקרי לא היה בעצם ההודאה בחטא אלא על ידי הפרסום של ההודאה והסרת כל שמץ של חשד מתמר, עד שגם ראובן עשה תשובה שכזו בעקבות יהודה. ומכאן ניכרת מעלת עבודת התשובה של יהודה שהייתה באופן של "צדקה ממני" - תשובה המסירה כל חשד מיהודי אחר, ולכן הגיע הזמן שעצמותיו ינוחו בשלום.
ולדברינו יש לומר שדברי רש"י "ורבותינו פירשו" אינם פירוש חדש, אלא זהו הפנימיות והעומק של הביאור הקודם וכמו שביארנו. ולכן יכול רש"י לפרש את כל המשך הפסוקים לפי דרכו ואינו מפרש את כל ההמשך כמו שפירשו בגמרא שם.
וזהו הביאור בפירוש רש"י שפותח תחילה: "יחי ראובן - בעולם הזה. ואל ימות - לעולם הבא, שלא ייזכר לו מעשה בלהה", וזאת מכיוון שההודאה הייתה באופן נעלה ביותר, שלא רק ששב בתשובה על חטאו אלא הודה על כך. ומוסיף רש"י לפרש: "וזאת ליהודה - סמך יהודה לראובן מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם" - כי מכיוון שתשובתו ומכאן יש ללמוד הוראה חשובה, עד כמה עלינו לדאוג שח"ו לא ייגרם כתוצאה ממעשינו שום צער ונזק ליהודי אחר. וגם אם אירע ונכשלנו בזה ח"ו, הרי שההודאה על האמת ובפרט באופן של "צדקה ממני" – כשמסירים כל חשד מיהודי אחר – מביאה לידי מנוחה בשלום ולכל הברכות שנאמרו בפרשה.