מדוע לבשה האמא את שמלת החג?
מדוע לבשה האמא את שמלת החג?
על הפסוק "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך" [דברים כ"ו-י"א] ה"אור החיים" הקדוש מפרש: שזה מכוון על השמחה בתורה, ואין טוב אלא תורה.
וכך כותב ה"אור החיים הקדוש" את דבריו המדהימים והמפורסמים על התורה: "אם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טיב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם", עכ"ל, [זה לא רק מילים של שיר 😊]
סיפור מדהים שסיפר ר' פנחס ארלנגר: על גביר מארצות הברית, שכל מי שהיה מגיע אליו עם בקשת עזרה, לא משנה מי ומה, הוא היה מקבל ממנו 18$ דולר, ואחד מראשי הישיבות שבא אליו לצורך הישיבה, הוא נתן לו סכום גדול לישיבה, בעוד שלכל שאר הפונים הוא היה נותן סכום קבוע של 18$ דולר.
פעם אחת שאל ראש הישיבה את הגביר: מדוע לישיבה אתה נותן סכומים כאלה בעוד שלשאר המטרות אתה נותן רק 18$ דולר? במה זכתה הישיבה שכל כך אתה מפרגן לה בנתינה כזו גדולה? ענה לו הגביר: אני אספר לך: הייתי יתום בגיל קטן, והיינו אני ואמא שלי לבד.
כשגדלתי והגעתי לגיל שצריך ללכת לישיבה, אמא שלי עם דמעות ולב כבד שלחה אותי לישיבה בוילנא, הגעתי באותו יום עם גמרא של אבי ז"ל, ישבתי בישיבה והתחלתי ללמוד, אחרי סדר של כמה שעות, שאלתי את אחד הבחורים: איפה נמצא כאן חדר האוכל? וענה לי הבחור: שכאן בישיבה אין חדר אוכל, אלא אוכלים אצל אנשים מהעיירה, וזה היה מושג שאוכלים "ימים".
והיה בחור אחד שהוא היה אחראי לסדר את הבחורים שבישיבה לאנשים טובים, שבטוב ליבם, הם היו מוכנים להאכיל בחור כל יום צהריים-ערב זה היה האוכל של הבחורים, כי בישיבה עצמה לא היה מטבח.
ניגשתי לאחראי על ה"ימים" והוא אמר לי שהרשימה מלאה, ונשארה כתובת אחת, ומראש הזהיר אותי שזה בית של אלמנה עם כמה יתומים קטנים, ושאני אזהר כיון שכל תוספת אוכל שאבקש, זה עלול להחסיר מהילדים.
האמת, שלא היה לי חשק ללכת לשם ולקחת מהאוכל של היתומים, ובפרט אחרי האזהרה של האחראי, שאמר לי לא לבקש תוספת, אבל הרעב הכריע אותי ולכן הלכתי חצי שעה עד שהגעתי אליהם, ועדיין אני מהסס אם להכנס או לא.
בסוף החלטתי שאין ברירה ואני מוצא את עצמי דופק בדלת, ואז הדלת נפתחת, וכמה ילדים קטנים בפתח, והאמא שואלת אותם: מי בדלת? ענו לה הילדים: זה "התלמיד חוכם"
ואז אמרה להם: אז תכניסו אותו, מיד אמרו לי להיכנס, ותוך כדי משכו אותי גם לתוך הבית והם התלהבו שבאתי, ואז ראיתי שעל השולחן היו מונחות שש צלחות מלאות באוכל, וצלחת במרכז ריקה, וכולם ישבו סביב לשולחן, והאמא אמרה להם: ילדים, אתם יודעים מה עלינו לעשות?!
ומיד, כל ילד תפס את הצלחת שלו והוריד ממנה כמות נכבדת לצלחת הריקה שתוך רגע התמלאה מהאוכל של הילדים, וכך קיבלתי את הצלחת שהיתה מלאה, ותוך כדי הארוחה, הילדים פונים אלי "תלמיד חוככככם" לא אכלת מהמלפפון שלי, קח!
וילד אחר אומר: לא אכלת מהקציצה שלי, קח! ורק מתי שהם היו בטוחים ששבעתי, אז הם ניגשו לסיים את מה שנשאר להם בצלחת, סיימנו לאכול, ברכתי ואמרתי להם תודה מכל הלב, ושהם החיו אותי, ואז האמא אמרה להם: נו ילדים, התלמיד חוכם רוצה ללכת, מה תבקשו ממנו?
אני מבחינתי, אחרי כל מה שראיתי שנתנו לי, הייתי מוכן לתת להם כל מה שיבקשו, ואז באו אלי כל הילדים, ואמרו לי: תלמיד חוכם תברך אותנו שנזכה לגדול בתורה.
אומר הגביר: הם הכניסו בי אהבת תורה כזו, ששנים רבות היא בוערת בי, ורק אני שומע "ישיבה" אני תורם בעין יפה, ואמנם, בדיוק באותה שנה פרצה המלחמה, ולא נשארתי בישיבה, ויצא שהתגלגלתי לארצות הברית, ונהייתי איש עסקים, אבל את אהבת התורה שהם הבעירו בי אי אפשר היה לקחת לי, ולכן לכולם אני נותן רק 18$ דולר, אבל לך שאתה בא לצורך ישיבה, לכן אני נותן לך בלי פרופורציה.
הרב ישראל יעקב פינקוס שליט"א רב הקהילה באופקים סיפר: שבהיותו ילד, אמא שלו הכינה לו למסיבת "סיום" עוגה גדולה ומיוחדת, ואמר שאיזו מסכת סיים הוא לא זוכר, אבל הוא זוכר את ההרגשה של השמחה שהעוגה הנפלאה הזו גרמה לו, היתה לו שמחה עצומה בסיום המסכת.
הוא דיבר על הצורך של ההורים לדאוג לתת הרגשה טובה ונפלאה, במסיבת סידור, חומש, ובסיומי מסכת, ובכל התקדמות תורנית של הילד.
סיפר הרב יצחק הוטנר: שבזמנו, כשהיה בחור, המשכילים "שמו עליו עין" ורצו להורידו ברוחניות, והיו תמיד אומרים לו ומשכנעים אותו: אתה כזה כשרוני, תתקדם, תלמד באוניברסיטה, וכל פעם הוא היה דוחה אותם, אבל לא הירפו ממנו, וכל הזמן היו באים אליו שוב ושוב, והוא בסך הכל בחור בן 18, ואחרי תקופה ארוכה הדברים שלהם התחילו לאט לאט לחלחל.
יום אחד באו אליו ואמרו לו שהוא צריך להחליט אם הוא רוצה לבוא לאוניברסיטה, כי זה רק היום, ומחר כבר לא יוכל לבוא, מספר הרב יצחק הוטנר, שכל הלילה הוא התהפך במיטתו, כן או לא ללכת איתם? ואז בשעה 3 בלילה, הוא החליט שבשום פנים ואופן הוא לא ילך איתם.
מה הביא אותו להחלטה הזו? הוא סיפר ברבות הימים, שעמדה לו דמות אימו לנגד עיניו, החום ואהבת התורה שהיא נתנה לו, ובמיוחד הסיפור הבא שגרם לו להרבה אהבת תורה, וכך היה: יום אחד הוא חוזר מהתלמוד תורה וכולו זורח מאושר ואומר: אמא סיימנו מסכת "בבא קמא",
והאמא שאלה אותו: מה, את כל המסכת???
והוא אמר לה: כן!!!
הלכה האמא ופרשה על השולחן את מפת השבת, ולבשה את הבגד שאביו קנה לה לכבוד יום טוב, וכשכולה זורחת מאושר, עמדה עם בגדי יום טוב החדשים ליד השולחן שהיה מוכן וערוך כמו בערב שבת, וכשדמעות של גיל בעיניה, היא ברכה שהחיינו על הבגד החדש.
אמר לה הבן שלימים הפך לר' יצחק הוטנר: אמא, אבל אבא קנה לך את הבגד ליו"ט, ועכשיו לא יו"ט?
ענתה לו האמא: כשהבן שלי סיים מסכת בגמרא, זה היום טוב שלי! זה היום הכי טוב שיש לי!!! וכולה היתה זורחת מאושר, וישבו סביב "שולחן השבת" עם מיני מתיקה כשהם חוגגים באושר את סיום המסכת שלו, זה מה שגרם לו לומר למשכילים שניסו להטותו מדרך הישר, שהוא בוחר להישאר בישיבה ולא ללכת איתם לאוניברסיטה בשום פנים ואופן!!!
סיפר לי הרב אהוד אדרי שליט"א מראשי ישיבת "הדרת תורה" שהסבא מסלבודקה בזמנו, אמר לר' יצחק הוטנר: שכדי להתגבר על הניסיונות של המשכילים, שיוציא חיבור בעיון על מסכת מהש"ס, ואז הוא חיבר את הספר "תורת נזיר" בגיל 18 שנים, וזה מה שנתן לו כוח להמשיך ולא להתפתות אחריהם, אפילו שהוא התגבר, אבל צריך למלא בתוכן כדי להתגבר.
