מימינו אש דת למו
אמנם ידעו נא, אשר לא כאש גשמית היא אש התורה. וכמו שאמר הגאון רבי שבתי יגל זצ"ל, שמלפנים אם היה מאן דהו שואל לרעהו למה הינך מתחמם כנגד המדורה ויושב על יד התנור, אם כה קר לך בעצמותיך מוטב שתכנס אל התנור פנימה, היו מחשיבים אותו לשוטה גמור - כי אם יכנס אל תוך האש ישרף לגמרי ולא יתחמם. והמשיל על כך, שענייני העולם הזה משולים לאש ממש שאם יכנס האדם אל תוכם כל כולו - ישרוף את נשמתו ח"ו, ואין לו לאדם להתקרב אל האש הגשמית הזו אלא כדי צרכו לקיום גופו ולחיזוק כוחו ולא יותר מזה, רק להתחמם נגד האש. אבל לא כן היא אש התורה הקדושה, שאליה צריך לקפוץ כל כולו לתוך האש בלא שום חשש ופחד, ואדרבה, ככל שישתקע בה ויחמם נשמתו יותר כך יזכה יותר לשמירה ולהתגוננות מעולה מפני האויב זה היצר הרע וחיילותיו, ותהא התורה לו נר מצוה ותורה אור להגן ולהציל מכל צרה וצוקה.
ומן הראוי להביא את דברי המגיד למרן הבית יוסף (ספר מגיד מישרים פרשת בא) וז"ל: אילו היה ניתן רשות לעין לראות, היית רואה מלא עיניך לכל צד כולו מלא חיילות מהם, הנבראים מהבל פיך כשאתה עוסק במשנה, ואלו הם חונים סביבותך וסובבים כל חיילותי ואתה בתווך כולם כמלך בגדוד, וכלהו מכריזי ואמרי הבו יקר לדיוקנא קדישא דמלכא, ע"כ.
וזוהי שמירת האש שזוכים לה באמצעות לימוד התורה הקדושה, שמלאכי אש שומרים על האיש הישראלי ומגוננים עליו כמאמר הכתוב (תהילים לד, ח) "חֹנֶה מַלְאַךְ ה' סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם", וכמו שכתב מהרש"א (ח"א מכות י, ב) אהא דאמרו רז"ל בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, דלא קאמר שמוליך אותו הקב"ה אלא מוליכין אותו, כי כל מחשבה ודיבור ומעשה האדם הנה הוא בורא לו מלאך, ואם רצונו ודעתו של אדם טוב לתורה ולמצוה מוליכין אותו אותן המלאכים הנבראים מאותו רצון ומחשבה אשר בו. (משחת שמן)
"מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים לג, ב).
אש התורה
הנה התורה נקראת כאן אש דת, וזה המקור למה שמצינו בכמה מקומות בחז"ל שהתורה נמשלה לאש. ועוד מקור לזה מהכתוב (ירמיה כג, כט) "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'". ואין זה סתם משל ודוגמא, אלא לומדים מזה כמה דינים למעשה. כגון מה שאמרו (ברכות כב, א) לענין בעל קרי שהוא מותר בתלמוד תורה, 'מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה'. וגם מה שאמרו (חגיגה כז, א) שאין אור של גיהנם שולטת בתלמידי חכמים כיון שכל גופם הוא אש, ועוד ענינים. ונראה להוסיף עוד ענינים שבהם התורה דומה לאש.
ענין אחד הוא כח הטהרה, והיינו כשם שלאש יש כח להפליט בליעות איסור מדופני הכלי, כך התורה מטהרת את האדם מהחומריות והגשמיות שנדבקו בו. כי אורייתא וקוב"ה חד, והלומד תורת ה' הרי הוא מתדבק בקדושת הקב"ה בכבודו ובעצמו, והכוחות הגשמיים והחומריים שבו נחלשים, וממילא נטהר גופו והוא נעשה רוחני יותר.
וגם יש בה כח לטהר את האדם מכל טומאה ועוון. כי הנה יש שני מיני הכשר כלי, האחד הוא הגעלה במים חמים, כוחה הוא רק להפליט את הבליעות שנבלעו בכלי ע"י בישול במים. ואילו בליעות איסור שנבלעו ע"י אש ממש, וכגון שיפוד שצולים בו בשר על האש ממש, אינן יוצאות מדופני הכלי אלא ע"י ליבון באש [וכמו שנפסק בשו"ע (או"ח תנ"א, ה־ו, יו"ד קכ"א)]. וכן התורה שנמשלה לאש ממש הרי היא כמו הליבון, וממילא יש בה כח לטהר אפילו מי שעבר עבירות חמורות והוא מלא חטא ועוון וטומאה, שהתשובה מכפרת על עוונותיו, והתורה חוזרת ומטהרתו מלכלוך וטומאת החטא [וכלשון ה"רוח חיים" (אבות פ"ו מ"א): 'ומכשרתו להיות צדיק וכו', ואך אש התורה מכשיר את הנפש להתם חטאת ולהסר פשע כי הלא דברי כאש'].
עוד ענין יש במשל האש, שכשם שהאש מאירה, כך התורה היא אור לנו בעולם הזה שהוא עולם של חשך, ללמדנו מהו טוב ומהו רע, ומה יכול לגרום לאדם להיכשל ח"ו. והיא מאירה לאדם את דרך החיים בכל הענינים, במעשה בדיבור ובמחשבה, ומלמדת את ההשקפה הנכונה גם במילי דעלמא.
עוד תכונה של האש היא כח החימום, שמי שהוא מרגיש קרירות בגופו, האש מחממתו ומטיבה את מצבו. וכן אמר דוד המלך בדברו על חשיבות התורה (תהלים יט, ט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב", דהיינו שיש בתורה כח לחמם את האדם, ואפילו מי שנמצא במצב של עצבות או חוסר חיות, אם יעסוק בתורה, התורה תשמחו ותוציאו ממצבו הקשה.
ובשעה שעמד משה רבינו מקבל התורה לפני פטירתו מן העולם, רצה להזכירם ולהזהירם על גודל החשיבות והמעלות של התורה, במה שנמשלה לאש. ומי שמתדבק בתורה הרי הוא מתדבק בהקב"ה עצמו, ויזכה לאור התורה. ועלינו להתעורר מכאן להתדבק בתורה ולעסוק בדבריה בכל כוחנו, ובזה יזדכך גופנו ונזכה לאור התורה. (עץ החיים)
"מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה" (דברים לג, ב-ד).
ב"חידושי מרן רי"ז הלוי" ביאר, "מימינו אש דת למו" - היינו תורה שבכתב, שניתנה מימינו של הקב"ה עצמו. "תורה צוה לנו" - היינו תורה שבעל פה, וכמו שכתב הרמב"ם בהקדמתו שהמצוה היינו תורה שבעל פה.
והביא על כך בספר "שומר אמת", שמובא במדרש: 'משה אומר לישראל (דברים ד, ט) "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ", מהו "את הדברים" - אלו דברים שאתה רואה אותן שהם כתובים בכתב, "וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ" - אלו הדברים שנתתי לך על פה'.
ולפי זה יש לפרש מה שמבקשים בברכת אהבה רבה: "והאר עינינו בתורתך" - היינו על תורה שבכתב, שקוראים בעיניהם מספר התורה. "ודבק לבנו במצותיך" - היינו תורה שבעל פה, שדבר זה תלוי בהבנת הלב, אשר על זה אמר המדרש "ופן יסורו מלבבך" - אלו הדברים שנתתי לך על פה.
והנה בתנחומא (פר' נח ג) מובא על התורה שבעל פה שאין לומד אותה אלא מי שאוהב את הקב"ה בכל לבו. וזהו שמוסיפים מיד לבקש "ויחד לבבנו לאהבה", והיינו שעל ידי זה יוכל ללמוד את מה שביקש, "ודבק לבנו במצותיך" - היינו תורה שבעל פה, כאמור [ומה שכתב "במצותיך" לשון רבים, היינו כל חלקי התורה בפשט רמז דרוש וסוד]. (שנים מקרא)
