פנים בפנים – יום הכיפורים

פנים בפנים – יום הכיפורים

וכתיב: "בקשו פני, את פניך הוי"ה אבקש" (תהילים כז, ח), בחינת פנימיות הלב, דהיינו שיהיה מגמתו לה' ותורתו בכל לב ונפש, ולהיות עסקיו בעולם הזה דרך קרירות כו'. אדמו"ר הזקן איננו מדבר בשום מקום על כך שהאדם צריך לחתוך את גופו, שצריך לצאת מהעולם הזה לגמרי ולחיות באיזשהו עולם מנותק, ושאם האדם יעשה כך – הוא יגיע לכדי מעלה עליונה. להיפך, ההנחה היא שהאדם נמצא בתוך ובקשר עם חיי העולם הזה, ולכן גם אם הוא יושב ועוסק במקצוע של מצוה עדיין יש לו יחס עם העולם הזה, לפי שהוא עדיין צריך לאכול, לשתות וכן הלאה.

אמנם כל אחד חייב להיות בתוך העולם, אבל ההבדל בין שני אנשים איננו נובע מזמן השהות שלהם בעולמות השונים, אלא גם בשאלה כיצד ובאיזה אופן הם שוהים בכל עולם ועולם. לפעמים האדם נמצא בתוך העולם של הקב"ה רק באופן מכאני: יכול להיות שאני יושב ולומד מהשכמת השחר עד חצות הלילה, אבל מבחינתי זו עבודה שאני צריך לעשות אותה; מתי יש לי רגע של פנימיות הלב, של התייחסות פנימית? יכול להיות שזה במשך שלוש הדקות שאני אוכל משהו. יוצא, שאצל אדם כזה פנימיות הלב מונחת באכילתו, ואל הלימוד ועבודת המצוות הוא מתייחס באופן חיצוני. מה שאדמו"ר הזקן בעצם מבקש זה שהאדם יהיה להיפך, ולכן לא הפרופורציות של הזמן הן החשובות אלא שאלת דרך ואופן ההתייחסות.

כי במקום שלבו של אדם תקוע בכל לב ונפש נקרא בחינת פנים. הפנים שלי מופנות למקום שאותו אני רוצה, והצד השני נקרא אחור. וזהו ענין 'פנים בפנים', שיהיה כל פנימיות לבו ונפשו רק לפנימיות רצונו יתברך. מה שאין כן על ההיפוך נאמר: "כי פנו אלי עורף" (ירמיהו ב, כז), כלומר כך גם מתפרשת טענת הנביא על ישראל: יכול להיות שהם לא עושים שום רע מיוחד, אבל הם פנו אלי עורף, והפנים שלהם נמצאים בצד אחר; ומה שנדרש הוא לעשות להיפך. שפונים לה' ולמצותיו בבחינת קרירות, והפנימיות שלהם בלב ונפש היא לבחינת אחוריים, שהם עניינים גשמיים כו', שהם רחוקים מאור פניו יתברך. ובעצם מתברר שהאנשים הללו רחוקים מפני ה'; הם נמצאים בצד האחר משום שהפנים שלהם מכוונות לכיוון אחר, ואילו כלפי הקב"ה הם מפנים אחור.

'להפנות אחור' איננו בהכרח ללכת מהקב"ה, אלא זו יותר הנקודה שפשוט לא אכפת לי. יכול גם להיות להיפך: יש אדם שכל ימיו יושב ועובד עבודה קשה, אבל העבודה הזו היא איננה נקודת הפנימיות שלו, אלא מבחינתו היא דבר שהוא חייב לעשות, והוא עושה אותה בסדר; אבל גם כשהוא עושה אותה בסדר זה לא אומר שיש לו איזושהי חוויה או התלהבות לזה – וזהו בעצם ההבדל בשאלה היכן נמצאים פניו של אדם.

ומה הכוונה בכך שהם רחוקים מאור פניו יתברך? ולפי שלא שייך לומר נגד ה' יתברך לשון ריחוק מקום, הרי איך אפשר להתרחק מהקב"ה? כי הלא "מלא כל הארץ כבודו"! (ישעיהו ו, ג). הרי אינני יכול להתרחק מהקב"ה באופן גשמי – הוא נמצא בכל מקום; בכל מקום שאלך אליו הקב"ה נמצא, בין למעלה ובין למטה. ולכן נאמר בלשון 'עורף', שהוא על דרך משל כאדם העומד אצל חברו אלא שנהפך ערפו אליו, שהרי זה הוא בתכלית הריחוק [וכמו שנתבאר מזה לעיל בד"ה "שובה ישראל"]. אני יכול לעמוד ליד מישהו; אנחנו לא חברים ואני אפילו לא סובל אותו, אבל מאיזושהי סיבה אנחנו חייבים להיות צמודים זה לזה – אז מה שאני אעשה זה להפנות אליו עורף. זה מה שהאדם יכול לעשות עם הקב"ה: אנחנו לא יכולים לברוח ממנו, אבל אנו יכולים להפנות אליו עורף.

מבחינת הנפש, העורף והפנים זו אותה חלוקה בין החלק שבו נמצאים החוויה, ההתלהבות וקשר הנפש, לבין החלק שהאדם עושה מפני שהוא צריך, מפני שאמרו לו לעשות כך. בעולם הזה רוב האנשים אינם עושים את הכל בבחינת התלהבות, וגם אדם שהוא שטוף בענייני העולם הזה וחי כולו בתוכו, בכל זאת יש דברים שהוא עושה שלא לצורך העולם הזה. יש אנשים שכל שעות העבודה שלהם הם בבחינת עורף, ובחינת הפנים שלהם זה הזמן שהם מבלים בחוץ. כמובן שגם יכול להיות מצב שבו האדם עושה את הדברים הללו בבחינת פנים, והעורף שלו מופנה אל הקב"ה.

וביום כפור "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", לפי שאז מתגלה בחינת י"ג מדות הרחמים. ולכן כתיב "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו" (ישעיהו א, יח) [ועיין מה שנתבאר מזה בד"ה "האזינו השמים"], כי שלג וצמר הם י"ג מדות הרחמים, על שם הפסוק "לבושי כתלג חיור ושער רישיה כעמר נקא" (דניאל ז, ט). בספר דניאל יש תיאור של הקב"ה, והוא אומר שם: לבושו כשלג לבן, שיער ראשו כצמר נקי – כלומר כמו הדימוי של השלג והצמר שמצוי אצל ישעיהו. זאת אומרת שיש את אותו דימוי שמופיע בשני מקומות, והוא מבטא התגלות של רחמים גדולים מלמעלה-למעלה.

ולפיכך מתעלים כל ישראל להיות פנים בפנים בבחינת פנימיות נקודת הלב, משום שיום הכיפורים הוא יום של עלייה, והוא גורם להתעלות ופנייה באופן של פנים בפנים, כלומר שאנשים קשורים באופן פנימי אל הקב"ה. ולכן יום כפור אין בו לא אכילה ולא שתיה, שבכל השנה אדם ניזון מאכילה ושתיה גשמיים שנעשה מהם דם שהוא הנפש חיצוניות הלב. כל השנה האדם אוכל והוא חי מהאוכל שלו, ומהאוכל נעשה דם ו-"הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג), כלומר מהאוכל נעשית הנפש. מה שאין כן ביום הכפורים מתגלה בחינת פנימיות הלב, שאין ניזון מאכילה ושתיה גשמית. זה נכון שבאופן גשמי אני עדיין חי מן האכילה, אבל זה לא אמור להיות הנושא של החיים שלי. יש זמן מסוים שבו אני מתנתק מתוך העולם הזה – מאכילה, משתיה, ממלאכה ולמעשה מכל ענייני העולם, ואני עושה את כל זה כדי להיות פנים בפנים אל מול הקב"ה.

[ועיין בפרי עץ חיים שער יום הכיפורים (פרק א וריש פרק ג), ועיין בפירוש הרמ"ז בזהר פרשת פנחס (דף רמא עמוד ב) גבי עלמא דאתי לית ביה אכילה ושתיה, בעולם הבא אין אכילה ושתיה, והא כתיב, והרי נאמר: "אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי" כו' (שיר השירים ה, א) עיין שם. והיינו כי פנימיות הלב נלקח מבחינת "קדם צרתני", קדם למעשה בראשית, שבחינה זו אינה מקבל מדומם צומח חי כמו בחינת אחור למעשה בראשית, שמקבל מהבירורים כו', אלא "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" כו' (דברים ח, ג)]. זאת אומרת שהחלוקה בין ימים שיש בהם אכילה ושתייה לבין ימים שאין בהם אותם, תלויה בעיקר או אין אכילה ושתיה, תלויה בעיקר בשאלה איך האדם אוכל, מה הוא אוכל ומה היא ההתייחסות שלו אל המציאות הזו.

כאן גם הוזכר שכל המהות של העולם הבא היא התקה כלל עולמית של כל מערכת ההתייחסויות שיש בעולם. כעת, בתוך העולם הזה, אנחנו חיים בתוך עולם שהוא של אכילה ושתיה ושאר דברים, ולמעשה זהו הפנים של רוב האנשים בעולם, אם כי פה ושם אנשים לפעמים עשוים גם דברים אחרים מסיבות נוספות. ביום הכיפורים יש מעין מעבר של המרה שבו העולם הזה נעזב לגמרי, והפנים מופנות רק לכיוונו של עולם אחר. זהו בעצם השלב הראשון של "שמאלו תחת לראשי", שענייננו הוא שתפקידה של השמאל הוא 'תחת לראשי' – בבחינת נשיאת ראש. לפי אדמו"ר הזקן, סדר העבודה מתחיל בהרגשת הריחוק שעל ידה האדם יכול להגיע לידי תשובה שלימה, ומכוחה הוא יוכל להפנות פנים אל הקב"ה. כדי להגיע לתשובה יש אופנים שונים; יש למשל אופן שבו האדם מגיע לכאורה לתשובה מאהבה, שהיא הרבה יותר מצויה בתוך הזמן הזה ממה שהיה בעבר. האדם רואה עולם, והוא רואה כמה הוא יפה, כמה הוא נחמד, ועל ידי זה הוא חוזר בו מדרכו ופונה לדרך אחרת.

אדמו"ר הזקן גם דיבר על העניין של 'ממעמקים' – "ממעמקים קראתיך ה'" (תהילים קל, א), והוא אמר שצריך לא לבנות שינויים חיצוניים, אלא לבנות שינויים שבאים למדרגה של מעמקי הלב, שינויים שקשורים לנקודת פנימיות שבלב. כדי להגיע לנקודה הזו אני צריך לחתור עמוק בתוך עצמי. לעיתים קרובות נוצר מעין כיסוי: האדם משנה את אורח החיים שלו או הרבה מאוד דברים שהוא נהג לעשות, וכביכול נוצר איזה שהוא שינוי. אלא שכיוון שהשינוי הזה לא התחיל מתוך עקירה וחתירה אל הצד האחר, הוא נעשה במידה מסוימת באופן שטחי. לפעמים בסופו של דבר האדם נשאר בדיוק אותו אדם, ולא היה שום שינוי מהות מלבד שינוי כזה. וודאי שיש בכך בזה מעלות גדולות ויתירות, אבל השינוי המהותי לא קרה.

כדי שיהיה שינוי כזה, סדר העבודה צריך להיות כמו הסדר של חודש תשרי: צריך לנסות לחתור אל עומק הדברים. לכן, לא די בכך שהאדם ידון בחטאים שלו, אלא זה צריך לגרום לו להרגיש רחוק בתכלית הריחוק, ומכוח זה הוא יוכל לבוא להתעוררות. כדי שהאדם יוכל ליצור בדרכו תפנית גדולה ויסודית מאוד, הוא צריך להיות כמו מטוטלת: כדי להגיע רחוק בצד אחד, צריך למשוך חזק לצד השני. הטלטול של "שמאלו תחת לראשי" הוא טלטול שבו האדם כביכול חוזר ומרגיש את עצמו רחוק, ואז הוא יכול לעבור את המרחק הזה באיזושהי קפיצה. כדי להגיע לתשובה, לקרבת אלוקים, האדם צריך לעבור תהום ממציאות אחת למציאות שונה לחלוטין. בין שני הדברים הללו אין שום שלבי קישור, באמת פעורה ביניהם תהום, ולכן מי שרוצה לעבור את הדרך הזו בפסיעות איטיות – יגיע בדרך כלל עד לשוליים וייעצר שם, או שהוא פשוט ייפול לתהום. הדרך היחידה לצאת מהמצב הזה היא לקפוץ מעל התהום, ועל ידי כך שנוצרת באדם איזושהי תנופה הוא יכול לעבור אל מעבר למציאות. המעבר הזה איננו מתרחש בדרך רציונאלית, אלא זו קפיצה מעל המציאות. אם אני רוצה ללכת כדרכי ואני צריך עכשיו לעבור איזושהי תהום, אז מה שאני יכול לעשות זה לעמוד בצד ולהסתכל על התהום. אם אני רוצה לעבור לצד השני, אם אני באמת רוצה לקפוץ ולדלג מעל התהום, כדי שאני באמת אוכל לעשות את השינוי הזה – אני צריך להרגיש איזושהי תחושת מצוקה, שהיא זו שמכריחה אותי לדלג, ותחושת הכאב הזו נוצרת ב-"שמאלו תחת לראשי".

אם מישהו הולך כדרכו לאיזשהו מקום, ואומרים לו עכשיו לדלג מעל תהום, אז הוא יאמר: 'אני משותק, אני לא יכול לעשות את זה', או שהוא יגיד: 'אני מטייל לי במקום להנאתי; הגעתי לאיזה חור שאני רואה שאין לו תכלית, אז אני נעצר שם'. החור ללא תכלית הזה הוא בעצם פער המציאות שיש בינינו לבין הקב"ה; אני תמיד יכול להסתכל עליו, להשקיף עליו מרחוק, ובשביל טיול זה בהחלט מספיק. אבל אם מישהו רודף אחרי ואני נמצא במצוקה, אז אני אנסה לקפוץ מעל התהום, למרות שזה דבר שבחיים הרגילים שלי לא הייתי מנסה לעשות. למעשה, כל התהליך של חודש אלול וימי התשובה נועד להיות תנופה לקפיצה הזו, כדי שהאדם יוכל לקפוץ לתוך יום הכיפורים, ולולי זה הוא לא היה יכול לקפוץ. מה שאדמו"ר הזקן מבאר כאן זה שהדברים הללו לא קשורים דווקא בראש השנה ויום הכיפורים, משום שזהו סדר העבודה. כדי להגיע לאיזשהו דילוג גדול צריך שתהיה קודם לכן הרגשה של מצוקה גדולה, וזהו בעצם סדר העבודה האנושי – בבחינת "שמאלו תחת לראשי". אם אין נקודת חיתוך כזו אז יוצא שיש כאן רק חרס מחופה זהב, שבעצם עדיין נשאר חרס ולא נעשה בו שום שינוי מהותי. כדי שייווצר שינוי מהותי דרושה כניסה ל-'ממעמקים', שהיא כניסה לעומק לפנים מעומק; וכשאדם נכנס לשם, הוא יכול אחר כך לצאת ולקפוץ לצד השני.