פניני גאולה ומשיח
כניסתו של משה רבינו לארץ
"כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" (לג, כא).
מפרש זאת רבי דוד לוריא כך: "שם" - בחוץ לארץ - "ספון" וטמון ה"מחוקק" - משה רבינו. "ויתא ראשי עם" - כדי שיבוא בגאולה העתידה בראש העם, בראש הדור שהוא הוציא ממצרים, הדור שמת כולו במדבר.
לפי זה יש לשים לב לדבר נפלא: נאמר בספר מיכה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". זהו כלל המלמד שהפרטים בגאולה העתידה יהיו דומים - אם כי ברמה גבוהה לאין ערוך - לגאולה ממצרים. פסוק זה מובא גם בהקשר לכך שבגאולה העתידה לא ישאר אפילו יהודי אחד בגלות, כשם שביציאת מצרים לא היה יהודי אחד שנשאר במצרים.
אך דוקא בענין זה מצאנו ייחודיות בגאולה העתידה שבה יהיה פרט מסויים שכלל לא היה קיים ב"ימי צאתך מארץ מצרים", והוא: מטרת יציאת ישראל ממצרים לא היתה רק בשביל "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" כשלעצמו, כי אם גם על מנת לקיים את ההמשך - "והבאתי אתכם אל הארץ". והנה, בפועל לא נכנסו היוצאים ממצרים לארץ, אלא מתו במדבר, ונקברו שם. ולא זו בלבד אלא שבגללם נשאר גם משה במדבר ונקבר בקרבתם, בחוץ לארץ.
וכלשון המדרש: "אמר לו הקב"ה למשה: באיזה פנים אתה מבקש להיכנס לארץ... שִׁבְחֲך הוא שהוצאת ששים ריבוא וקברתם במדבר?... אלא תהא בצידם".
הגאולה העתידה, לעומת זאת, תהיה מושלמת. לא זו בלבד שאז לא יישאר אף יהודי בגלות, אלא שכולם גם יזכו לבוא לארץ. גם דור היוצאים ממצרים שיקומו בתחיית המתים, יבואו, ובראשם המנהיג המחוקק משה, ויחדיו יכנסו לארץ.
(מעובד ע"פ שיחת י"ב סיון ה'תשד"מ) באדיבות הרב שנ"ז הרצל מתוך ספרו פניני גאולה
למסור את כל רצונו לתורה
בא' מהתוועדויות דשמע"צ ושמח"ת בשנת תש"ג, אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר:
ענינו של שמחת-תורה הוא - לא רק שישראל שמחים בתורה, אלא גם שהתורה שמחה בישראל. והיינו, שבשמח"ת צריך יהודי לקבל על עצמו ולהבטיח שבמשך כל השנה ילמד תורה ויתנהג בהתאם להוראות התורה, ואז התורה תשמח בו.
ועוד אמר אז כ"ק מו"ח אדמו"ר, שצריכה להיות התעסקות בתורה, והיינו, שלא די בלימוד התורה סתם, אלא הלימוד צריך להיות באופן של התעסקות.
והוסיף, שהתעסקות בתורה היינו מסירת הרצון - שזהו תוכן הענין דמסירות-נפש, שאין הכוונה "לקפוץ מהגג" ח"ו, אלא "נפש" פירושו רצון, ומסירות-נפש פירושה מסירת הרצון, דהיינו שימסור את כל רצונו לתורה.
(משיחת ליל שמחת תורה, קודם הקפות, ה'תשכ"ג)
