פרי עץ 'והדרת' / סיפור לחג הסוכות
דמדומי ערב של הימים האחרונים קודם חג הסוכות ירדו על סמטאותיה של ירושלים, האוויר כבר נמלא זה מכבר בריח קדושה של בדי ערבה לחים, ענפי הדס משולשים וזכרון פלאי של אתרוגים ארוזים בקופסאות מהודרות. ר' נתנאל, אברך משי עדין נפש ומדקדק בקלה כבחמורה, עמד בירכתי מרפסת ביתו ותלה את דפנות הסוכה, כשהוא מקפיד על כל דקדוקי ההלכה ושיטות הפוסקים.
אך גולת הכותרת לא הייתה הסוכה עצמה, אלא קופסת כסף טהור שהמתינה על שולחן הפורמייקה. בתוכה, מונח על מצע פשתן צחור, נח אתרוג קלבריה נדיר ביופיו, שופרא דשופרא. פרי כליל המעלות, צורתו כמגדל, גופו נקי מכל שמץ חזזית, בלעט'ל או מום, ופיטמו עומד בגאון. דמי כיס וחסכונות של חודשים ארוכים שילם תמורתו, לאחר שעות ארוכות של חיפוש והתבוננות עיונית בזכוכית מגדלת לצד גדולי המומחים בשוק ארבעת המינים.
נקישות מהוססות על דלת המרפסת קטעו את הרהוריו. פנימה פסע אביו, ר' שלמה. יהודי ישיש וירא שמיים, שידיו היבשות נשאו עמן עשרות שנות עמל כפיים ויגיע כפיים טהור. נשימתו הייתה כבדה מעליית המדרגות, ופאותיו המלבינות נדבקו לרקותיו שטופות הזיעה.
"נתנאל, בני מחמדי", קרא האב בעיניים נוצצות מאושר תמים, "זכיתי." מתוך שקית מהוהה שלף ר' שלמה קופסת פח ישנה של עוגיות חג, פתח אותה בידיים רוטטות וחשף אתרוג עטוף במטפחת כותנה פשוטה.
ר' נתנאל הביט בפרי, וליבו נפל בקרבו. האתרוג היה פחוס ומגושם, צבעו נטה לירוק כהה, ועל דופנו העליונה נראתה נקודה חומה ומפוקפקת, שספק הוכשרה בדוחק על ידי מו"צ מקל, וספק נשקה לגבולות ה"אינו הדר" ואף לפסול גמור.
"הלכתי הבוקר רגלית עד לקצה השוק", התנשף האב, וקולו נסדק מרוב התרגשות. "אמרתי לסוחר: 'תן לי אתרוג מלכותי, אתרוג של צדיקים. הבן שלי תלמיד חכם, מגיע לו הידור שאין כמותו!' שילמתי עליו את שארית כספי הגמלת חודש זה. קח, נתנאל, תנענע בו ביום טוב ראשון. שיראו כולם איזה כבוד שמיים יש בביתך."
גרונו של ר' נתנאל נחנק. מבטו נע בין קופסת הכסף הנוצצת שבה נח הפרי המושלם שעליו חלם לברך ביום טוב ראשון, לבין האתרוג הפגום שהגיש לו אביו במסירות נפש עילאית. הרי כל ימיי טרחתי על הידור מצווה, זעקה נפשו, כיצד אוכל לברך על פרי כזה?
אבל ר' נתנאל הוא יהודי של הלכה, על קוצו של יוד, באתרוג, וגם בכיבוד אב ואם. באותו רגע הדהדו בליבו המחשבות - מה ערכו של הידור, אם כרוך הוא בעלבון צורב ובשבירת לבו של אבא?
בלא שמץ היסוס, החליק ר' נתנאל את קופסת הכסף אל תוך עומק המגירה והגיף אותה בשקט. הוא ניגש אל אביו, נטל את האתרוג המצומק בשתי ידיו ברטט ובחרדת קודש, קרב אותו אל המנורה והתבונן בו בהשתאות. "אבא," לחש ר' נתנאל, וקולו רעד מדמעות שלא נראו, "שנים רבות לא ראיתי הידור מצווה שכזה. זהו אתרוג שנרכש באהבת תורה ובמסירות אמת. עליו אברך ביום טוב בדחילו ורחימו."
דמעה זכה נשרה מעיניו של ר' שלמה ונספגה במפה הישנה. כשהתקדש החג וריצדו נרות השבת והחג על קישוטי הסוכה שהוסיפו חן נאה לכל פינה, ידע ר' נתנאל: הפרי שבידו אולי לא מושלם למראה עין, אך המצווה שמקיים שלמה ומהודרת לפני כיסא הכבוד מכל אתרוג שהיה לוקח.
מכלל מצות כיבוד, אם רואה הבן שאביו עושה מלאכה כבדה, כגון שטורח מאוד בבניית הסוכה, מצוה על הבן לקבל על עצמו המלאכה ולפטור את אביו, שהוא בכלל עשיית צרכיו. וע' בספר חסידים סי' של"ח שאפילו הבן עוסק בתורה עת לעשות לה' הפרו תורתיך, ויעשה הבן המלאכה אע"פ שהאב עם הארץ.
(ויברך דוד פ"ד אות מ"ט)
