סדר עבודת האדם: "שמאלו תחת לראשי" – ראש השנה
ב. והנה סדר העבודה צריך להיות תחלה ראש השנה, ש-"זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון". ובחינת ראש השנה הוא בחינת מה שנאמר בשיר השירים: "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" (שיר השירים ב, ו), ודרשו זאת על כל חודש תשרי: "שמאלו תחת לראשי" – זהו בעיקר ראש השנה ויום הכפורים, "וימינו תחבקני" – זהו סוכות. משום כך היו אומרים שהמבנה הבסיסי של סוכה הוא "שתי דפנות כהלכתן והשלישית אפילו טפח" (סוכה ו:), וזוהי צורה סמלית של יד שמחבקת.
כאמור, ראשי השנה – שהוא 'ראשי', הוא בבחינת שמאל, שהיא בחינת שמאל דוחה כו' [כמו שנתבאר לעיל בד"ה "ושאבתם מים בששון", ובד"ה "האזינו השמים"]. היחס בין שמאל וימין הוא שהשמאל דוחה והימין מקרבת; השמאל היא בבחינת הגבורה, בבחינת ההתגוננות וההגנה, בבחינת הדחיה של הצד הלא טוב, ואילו הימין היא הבחינה של ההתקרבות. שני הצדדים הללו מבטאים את הסדר של ימי חודש תשרי.
וכן סדר עבודת האדם תחלה היא בבחינת שמאל דוחה כו' בבחינת ריחוק, דהיינו שידמה בנפשו כאלו הוא רחוק מה'. התנועה הראשונה היא התנועה שבה האדם צריך להרגיש ולהדגיש את המרחק והריחוק; איפה אני נמצא ואיפה הקב"ה נמצא. וכמאמר רבותינו ז"ל: "אפילו כל העולם אומרים לך 'צדיק אתה' – היה בעיניך כרשע (נידה ל:) [ועיין בספרם של בינוניים פרק יג]. מה שהעולם אומרים זוהי השלכה חיצונית, שהרי לפעמים האדם באמת נוהג כצדיק; ועדיין – אומרים לו: 'אתה לא צריך להתחשב לא במה שהעולם אומרים ולא בהסכמתם, אלא אתה צריך לראות עצמך כרשע'.
ועל דרך זה נתקנו כל הווידויים והסליחות קודם ראש השנה ובעשרת ימי תשובה, שהם כולם נועדו לראות בעצמו כל הפחיתות שבו, להיות שפל בעיניו ולב נשבר ונדכה על עוצם ריחוקו מה'. יש וידוי שיש רשימה ארוכה של חטאים, שעליה אמרו שאם היא לא הייתה מסודרת לפי האל"ף-בי"ת לא היה לה סוף; וככה לפחות אפשר לסיים את זה מתישהו. היה מישהו שהתוודה באריכות גדולה ולגלגו עליו שאם הוא כל כך מאריך בווידוי, בוודאי יש לו הרבה עבירות; אבל למעשה זה לא חייב להיות כך: כשאני פוגש אדם שאני מכיר אותו ורואה אותו בכל יום, אז מספיק לי רגע אחד להכיר אותו; אבל כשאני צריך לפגוש מישהו שראיתי אותו בפעם האחרונה רק לפני כמה שנים, אני צריך להתבונן בו לא מעט עד שאני נזכר מי הוא בכלל. באותו אופן, יש אנשים שכשהם אומרים 'אשמנו' הם מיד מכירים אותו יפה, כיוון שהם נתקלו בו לאחרונה, ואז הם יכולים מיד לעבור הלאה; אבל יש אנשים שבאופן חיצוני הדבר הזה לא מוכר לו, הוא לא נראה לו – הרי הוא לא עשה דבר כזה, ולכן הוא צריך להסתכל ולהתבונן יותר עד שהוא מוצא איפה קבור ה-'אשמנו' ואיך הוא מופיע אצלו.
אם כן, כל סדר הווידויים נועד לחשוף את הדברים הללו. ובפרט בהיות ממארי דחושבנא, מבעלי החשבון, לחשוב כל הדבורים והמחשבות כו'. האדם צריך להיות בעל חשבון, כלומר לחשב את רגעיו ולשאול את עצמו: מה עשיתי בכל שעה ושעה, בכל זמן וזמן? החשבון הוא לא רק לחשוב ולחשב את המעשים הרעים, את העבירות והחטאים, אלא לחשוב באופן כללי – על כל הדברים והדיבורים אשר לא לה' המה. הזמן לעשות חישובים כאלה הוא לפני קריאת שמע שעל המיטה, ובכמה סידורים מופיע שם וידוי ארוך – כמו הווידוי של יום כיפור. הווידוי בעצם שואל: מה עשיתי במשך היום? כמה מהמעשים הללו היו מעשים כאלה שאני יכול להתפאר בהם? וכשהאדם עושה חשבון כזה, אזי יהיה לבו נשבר בקרבו, ויהיה נכנע לפני המקום. מפני שאם הוא עושה חשבון, אז הוא רואה את עצמו כברייה פגומה מכל מיני סוגים. הפגמים הללו תלויים בדרגת ובעומק החיפוש שהאדם מחפש אחר הדברים הללו, אבל כשהוא מחפש אותם – הוא מוצא.
ובחינת שמאל דוחה זו להיות "תחת לראשי" בחינת נשיאת ראש. הדבר הזה לא נועד להביא לשבירת האדם, אלא זה כמו שיד שמאל מונחת מתחת לראש – שאז התפקיד שלה הוא לא למשוך את הראש למטה אלא להרים אותו למעלה. "שמאלו תחת לראשי" הוא האופן שעל ידו נעשית הרמת הראש אחר כך. כמו שנתבאר במקום אחר בד"ה "שמאלו תחת לראשי", בפרשת כי תשא. שם מדובר על הפסוק "כי תישא את ראש בני ישראל" (שמות ל, יב), ומדובר על כך שהנשיאה הזו מתחילה מ-"שמאלו תחת לראשי". עד שביום כפור "לפני הוי"ה תטהרו" (ויקרא טז, ל), 'לפני הוי"ה' – בחינת פנים בפנים. המעמד של יום הכפורים הוא בעצם זה שאני עומד אל מול פני ה'. ואיך אני יכול לעמוד פנים בפנים? בכח התשובה מעומקא דליבא, על ידי זה שעשיתי תשובה מעומק הלב לפני כן. וכדכתיב: "ממעמקים קראתיך הוי"ה" (תהילים קל, א), שזהו המזמור שאומרים בעשרת ימי תשובה.
