שמיני עצרת / שמחת תורה

שמיני עצרת

מה הביטוי שלנו לחג שמיני עצרת?

בארץ ישראל אנחנו חוגגים את חג שמיני עצרת ושמחת תורה באותו היום... אך בחו"ל החג הינו מפוצל ליומיים, בתחילה חוגגים את שמיני עצרת שהוא יום טוב בפני עצמו ולמחרת חוגגים את חג שמחת תורה...

ויש להבין - כאן בארץ ישראל במה יש ביטוי לחג שמיני עצרת, והרי כל היום כולו נסוב סביב שמחת התורה והחגיגה הגדולה עם סיום קריאת כל התורה והתחלתה שוב מבראשית... אז מה

המשמעות שלנו לחג שמיני עצרת?

בשורש העניין ננסה להבין את השתלשלות העניינים – בתורה מובא הפסוק (במדבר כט. לה.) בַּיּוֹם הַשְׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.. שמיני עצרת הוא חג בפני עצמו, הוא אינו המשך של סוכות.

רש"י מביא (ויקרא כג לו.) עצרת היא. עצרתי אתכם אצלי, כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר, בני, בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם:

אחרי המערכת שעברנו כעת בימים הנשגבים הקב"ה מבקש תתעכבו איתי עוד יום... עצרת היינו - תעצרו עוד יום..

מובא בילקוט שמעוני (במדבר ל) מביא את המשל הידוע – אָמַר רַבִּי אֶלְכְּסַנְדְרִי מַשָּׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּאת לוֹ שִׂמְחָה, כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה הָיָה בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ טוֹרֵחַ עַם הָאוֹרְחִים, וְכֵיוָן שֶׁיָּצְאוּ שִׁבְעַת יְמִי הַמִּשְׁתֶּה אֶמַר הַמֶּלֶךְ לִבְנוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה הָיִיתָ

ומכיוון שהוא חג בפני עצמו מברכים שהחיינו מחדש..

לעומת זאת חג 'שמחת תורה' הוא אינו חג מהתורה בכלל... המקור שלו הוא מימי הגאונים בבבל, משום שבבבל היו מסיימים את קריאת התורה פעם בשנה, ואילו בארץ ישראל סיימו פעם בשלוש שנים, אז בארץ כלל לא היה שמחת תורה. רק כשמנהג בבל התקבל בכל העולם, קבעו את סיום התורה בשמיני עצרת.

ובספר הזוהר (פ' פנחס). מביא - וְנוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת יִשְׂרָאֵל עִמָּהּ שִׂמְחָה, וְנִקְרֵאת שִׂמְחַת תּוֹרָה. וּמְעַטְרִים לַסֵּפֶר תּוֹרָה בַּכֶּתֶר שֶׁלּוֹ, רֵמָז סֵפֶר תּוֹרָה לְתִפְאֶרֶת, הַשָּׁכִינָה – עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת.

ולמה נקבע זמנה דווקא בשמיני עצרת? הסיבה שכתובה במפרשים: כי הוא 'סוף כל המועדות' ורוצים לסיים את התורה בסוף מערכת החגים פסח שבועות וסוכות... וטעם נוסף שמובא - אחרי יום הכיפורים והסליחה, אנחנו במדרגת בעלי תשובה, והשמחה בתורה גדולה יותר.

ולכן בארץ ישראל שמיני עצרת ושמחת תורה זה אותו יום - כ"ב בתשרי, ביום עושים גם תפילת גשם וגם הקפות וסיום התורה אך בחו"ל זה יומיים נפרדים - כ"ב בתשרי - זה שמיני עצרת, כ"ג בתשרי - זה שמחת תורה.

אם נתבונן לכל החגים יש איזו סיבה חיצונית לחג - פסח - יציאת מצרים. שבועות - מתן תורה. סוכות - ענני הכבוד. אך שמיני עצרת זה החג היחיד שאין לו שום סיבה חיצונית. הוא לא על איזה נס שהקב"ה עשה לעם ישראל, אלא על מי שאנחנו בשבילו. שמיני עצרת זה – אֲנִי וְאַתָּה נִשְׂמַח יוֹם אֶחָד..

זו בחינה של עצם המהות שלנו כיהודים... כבניו של מקום... לא בגלל שאנחנו לומדים... לא בגלל שאנחנו צדיקים... לא כי אנו מקיימים מצוות... פשוט כי אנחנו בנים שלו. אולי זה המשמעות של תפילת - גשם.. גשם זה שפע גשמי שה' נותן לנו מעצם אהבתו, כמו אבא שנותן לבן שלו בלי חשבון. מהות העבודה של שמיני עצרת: זה להיות... אנחנו לא צריכים לעשות כלום... פשוט להיות עם הקב"ה... אֲנִי וְאַתָּה נִשְׂמַח יוֹם אֶחָד..

שמחת תורה

שמחת תורה זה התפרצות של תורה, יש כאן רעיון אחר לגמרי הרגש... הקשר והשייכות... שיש לנו עם התורה ועם נותן התורה... מה אנחנו עושים בשמחת תורה? רוקדים עם ספר התורה לא לומדים ביום הזה משהו מיוחד.. שמחים ורוקדים עם התורה..

אם נתבונן יש שני דרגות בתורה: א. תורה שאני לומד ומבין - זה בשכל. ב. תורה שהיא עצם אחד עם הקב"ה - 'אורייתא וקוב"ה כולא חד'.. זה הרגש... בשמחת תורה אנחנו שמחים לא בגלל שאנחנו מבינים עוד דף גמרא... אנחנו שמחים בעצם זה שיש לנו את התורה... בזה שהיא שלנו... בזה שיש לנו שייכות איתה... בשמחת תורה מתגלה כי הקשר שלנו לתורה שהוא הרבה יותר עמוק וגבוה... הריקוד.. ההקפות.. הקפיצות במשה אמת - זה פריצת הגבולות.. זה משהו הרבה יותר עמוק.. משהו פנימי שכוסף ורוצה להביע את השמחה העצומה שלנו...

אם בשמיני עצרת הבנו שהקב"ה שמח בנו... אז שמחת תורה זה אנחנו שמחים בתורה ובנותן התורה... אנחנו שמחים עד כדי ריקוד בלי גבול...

כאשר הקשר הוא של לימוד - אני לומד את התורה, אז היום אני מבין, מחר אני לא מבין. היום אני מתמיד, מחר נפלתי. הקשר הזה עולה ויורד לפי המצב שלי. אך כאשר הקשר של שייכות - היא שלי ואני שלה זה לא משתנה אף פעם. כמו שאתה לא מפסיק להיות הבן של אבא שלך גם אם אתה רב איתו.

א"כ זו התשובה לשאלה - מכיוון שבפועל סיימנו את התורה... לא עם שכל... לא בגלל ההבנה... ולא בגלל ההשקעה.. ולא בזכות העמל.. עצם המציאות שאנחנו שייכים לתורה... שייכים לקודשא בריך הוא... זה שמחה שפורצת גבולות... ואנחנו סומכים אותה על יום שמיני עצרת..

וזה ההבדל - בסיום מסכת - זה סיום של קניין.. אני מסיים כי אני קניתי.. רכשתי את המסכת בהשקעה... בעמל.. כמו אדם שקנה בית השמחה היא על העמל שלו... לכן עושים סיום דווקא על מסכתא - כי שם זה על העמל שלך...

שמחת תורה - זה סיום של שייכות - אני מסיים לא בגלל הקניין, אלא כי יש לי חלק בדבר הגדול הזה.. התורה לא ניתנה ליחידים, היא ניתנה לכלל ישראל. כשאנחנו מסיימים את התורה בבית כנסת, זה לא אתה סיימת ולא אני סיימתי - אנחנו סיימנו.. כלל ישראל סיים... לכן זה נקרא 'שמחת תורה' אנחנו שמחים בתורה עצמה, לא בהישג שלנו בה.

ונחזור לשאלה הראשונה א"כ מה הביטוי בארץ ישראל ליום טוב של שמיני עצרת

שמעתי מכמה רבנים שליט"א שאמרו לי כך - בתפילה - אנחנו בשמיני עצרת... אנחנו אומרים 'משיב הרוח ומוריד הגשם' פעם ראשונה בשנה... אנחנו מזכירים את חג שמיני עצרת... וזה הרגע הפנימי.. השקט... הרגע שבו אנחנו עומדים מול הקב"ה ואומרים לו - אבא, אני שלך... לא בזכות מה שלמדתי, או מה שעשיתי... אלא בעצם - אני שלך.. אני בן שלך.. אֲנִי וְאַתָּה נִשְׂמַח יוֹם אֶחָד.. בלי סוכה... בלי לולב... רק אתה ואני - בבית כנסת... בשמיני עצרת הגענו להשגה - אַתָּה הָרְאֵתָ לְדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ... אין כלום מלבדו... ואחרי ההשגה הזו... השמחה האדירה מתפרצת מאליה...

שמחת תורה

מהי השמחה הגדולה ביום זה?

לכאורה יש להבין - מה השמחה הגדולה בשמחת תורה, וכי אדם שישב ועמל על מסכתא בש"ס.. הקדיש מזמנו.. יגע... עמל... כאשר הוא מסיים ישנה חגיגה רבתי... בהחלט מגיע לו... אך בסיום התורה שממילא קראו אותה בשבת בבוקר בביה"כ לא השקענו איזה מאמץ כ"כ גדול... והגענו לסיום ממילא.. אז מה הסיבה לחגיגה הגדולה?

לעומת זאת בהקפות אנחנו בשמחת תורה... סיימנו להתפלל? עכשיו יצאנו מהקשר הפנימי והשקט להתפרצות של הלבה הפנימית... כעת ניגשים לרקוד ולשמח עם הספר תורה... זה מה שעושים בהקפות - אתה לוקח את ספר התורה, מחבק אותו ורוקד. אתה כעת לא מנסה להבין אותו, אתה אומר לו אתה שלי...

לצורך העניין עלינו להבין מהו בכלל השמחה הגדולה בשמחת תורה, ולכן עבודת יום 'השמיני עצרת' זה להרגיש אפי' לזמן מועט את ה'קשה עלי פרידתכם'.. ואחרי זה מגיעה עבודת ה'שמחת תורה' - זמן לרקוד באמת עד כלות... בלי לחשוב מה יגידו...