שיעור להושענה רבה

האור שבשקיעה

לשון זריחה בישראל ולשון שקיעה בגרים

על מצות ישיבת סוכה נאמר (ויקרא כג ב) 'כל האזרח בישראל ישבו בסוכות'. האדם המצווה לשבת בסוכה נקרא 'אזרח', והוסיפו לדרוש בגמרא (סוכה כח:) שריבוי האות ה"א במילת 'האזרח' בא לרבות את הגרים. אם כן מילת 'אזרח' לבדה מתייחסת רק לבני אברהם יצחק ויעקב, ורק האות ה"א מוסיפה את הגרים למצוה זו, ומשמע שלשון 'אזרח' אינה כוללת גרים. לשון 'אזרח' היא מלשון 'זריחה', שהרי אברהם אבינו נקרא 'איתן האזרחי' (תהלים פט א), ונאמר עליו 'מי העיר ממזרח צדק' (ישעיה מא ב). גם נאמר (דברים ד מא) 'אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש', ודרשו חז"ל בגמרא (מכות י.) 'הזרח שמש לרוצחים'. מאחר שמילת 'אזרח' משמעותה 'זריחה', אזי הגרים שאינם כלולים ב'אזרח' הרי הם נחשבים ל'שקיעה', שהרי במהלך השמש יש 'וזרח השמש' ו'בא השמש', מצב של זריחה ומצב של שקיעה.

לשון אסיפה היא סיום ושקיעה

'חג האסיף' שהוא חג הסוכות הוא סוף המועדות, דהיינו זמן שקיעת המועדות, שהרי זמן המיתה נקרא 'אסיפה', כמו שנאמר (בראשית כה ח) 'ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע ויאסף אל עמיו', ובפרט לשון אסיפת הרגלים המכוונת למיתה ככתוב (שם מט לג) 'ויאסף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו'. מאחר שיש שלשה רגלים פסח שבועות וסוכות, ונקראו 'רגלים' כי הם רגלי המקום והזמן, וסדרן הוא שסוכות הוא האחרון לכל המועדות, לכן הוא נקרא 'חג האסיף' (שמות כג טז). כשם שאסיפת הרגליים האמורה באדם היא זמן שקיעתו ומיתתו, אזי לשון האסיף שנאמרה בסוכות, היא לשון השקיעה והסיום של המועדות כולן. בנוסף לכך נאמר בחג הסוכות גם לשון 'אזרח', שהוא לשון התחלה וזריחה, ואם כן קיים בחג הסוכות שתי בחינות, בחינת שקיעה ובחינת זריחה.

נרתיק סוכה עבים

שורש הסוכה הוא להסתיר את ה'חמה' על ידי 'צל', שהרי כאשר 'חמתה מרובה מצילתה' הסוכה פסולה, ואם 'צילתה מרובה מחמתה' היא כשרה כמבואר במשנה (סוכה ב.). בכתוב נאמר (בראשית לג יז) 'ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת'. המילה 'נסע' היא נוטריקון של שלשת כיסויי החמה נ'רתיק ס'וכה ע'בים. שהרי את קרני השמש ניתן להעלים על ידי אחד מג' אמצעיים, או על ידי הנרתיק שבה השמש נמצאת, כמבואר בחז"ל (ילקו"ש וירא רמז פב) על הכתוב (בראשית יח א) 'והוא ישב פתח האהל כחום היום', שבאותו היום הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, וכפי שאמרו בגמרא (ע"ז ג:) שלעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר, רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה. א"כ משמע שבשאר הזמנים יש לחמה נרתיק המכסה אותה. והוא כמו הסוכה שהיא המכסה השני, שהרי היא מצילה מפני החמה, ונקראת סוכה על שם הצל שבה הסוכך ומסתיר את השמש. והמכסה השלישי הוא 'יומא דעיבא' (ראה ברכות לב:) שבו השמש נסתרת מהאדם על ידי עננים.

זכר לענני כבוד או זכר לסוכות ממש

בגמרא (סוכה יא:) נחלקו בביאור הכתוב (ויקרא כג מג) 'כי בסכות הושבתי את בני ישראל', האם הכוונה לענני כבוד, או הכוונה לסוכות ממש. ואם כן להסובר שענני כבוד היו, אזי הצל מהחמה על ישראל היה על ידי עננים, שמהותם 'מים' [וכפי שיתבאר]. ואם כן גם בסוכה יש את כל שלשת החלקים, ששורש מציאות הסוכה הוא נרתיקה של חמה המתגלה בפועל על ידי הסוכה שהיא זכר לענני הכבוד, ואילו החמה עם הכוחות המעלימים את כוחה הם גדרה של מצות סוכה. ואכן מצאנו בדברי חז"ל שבהיעדר כל אחד משלשת המכסים המעלימים את החמה, אזי בטלה מצות סוכה. ולגבי הצל של הסוכה עצמה כבר התפרש, שסוכה שחמתה מרובה מצילתה פסולה, משום שחסר הכיסוי של הסוכה עצמה.

העדר נרתיקה של חמה מבטל מהות הסוכה

לגבי נרתיקה של חמה אמרו בגמרא (ע"ז ג.) שלעתיד לבוא יבואו ישראל לקבל שכרם, ויבואו עמהם אף האומות ויבקשו שינתנו להם המצוות ויקיימום ויקבלו אף הם שכר, והקב"ה יאמר להם מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה, מיד כל אחד הולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא 'מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז', וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא. והנה, הקדרת החמה בימי תמוז היא הסרת מקצת מהנרתיק המכסה אותה בשאר ימות השנה, ומאחר שסוכתם של האומות חסרה את הכיסוי של הנרתיק חמה, אזי התוצאה שאין כאן בכלל סוכה, שהרי הסוכה צריכה להיות כלולה מכל שלשת המכסים, ועל כן כל אחד מבעט בסוכתו ויוצא, וזהו הגילוי העתיד להתגלות לעת"ל.

העדר כיסוי עבים מבטל מהות הסוכה

אף לגבי העדר כיסוי העבים אמרו חז"ל במשנה (סוכה כח:) 'ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה, משלו משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו'. היינו, שכאשר כיסוי החמה שעל ידי העבים יורד למטה בצורת גשמים, אזי באותו הזמן חסר את הכיסוי שבהם, ולכן נפסלה מצות ישיבה בסוכה. ואף בלשון המשל שמשלו על כך חכמי המשנה הדבר מפורש, כי מאחר שמטרת העננים שבשמיים לכסות את השמש לצורך קיום הסוכה, ועננים הם מים הנמצאים בשמיים וזו צורת ההסתר שבהם, אך כאשר נהפכים העננים הללו למים היורדים על הארץ, אזי באותו הזמן נחסר תפקידם להעלים את מציאות החמה, ולכן באותו הזמן מצות הסוכה נפסלת ופוקעת. ולכן אמרו ש'רבו שפך לו קיטון על פניו', כי רבו שופך לו 'בפניו' את המסתיר חמה שהוא שורש מצות הסוכה, ובכך נסתר תכלית ה'עבד שבא למזוג כוס לרבו'.

גלות וגאולה - שקיעה וזריחה

התבאר לעיל ב' בחינות במצות הסוכה – 'זריחה' ו'שקיעה'. והנה, כתיב (ויקרא כג מג) 'למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים'. גלות שורשה 'שקיעה', גאולה שורשה 'זריחה', והסוכה היא המחברת בין גלות לגאולה. ה'זריחה' שבסוכה היא החמה עצמה, ואילו ה'שקיעה' שבסוכה היא הנרתיקים החוצצים בין האדם לשמש, דהיינו נרתיקה של חמה, עבים, וסוכה עצמה. ובכך מציינים את הגאולה שביציאת מצרים כמו שנאמר (שמות יב לז) 'ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה'.

שעבוד מצרים מהותו שקיעה

מהות גלות מצרים עצמה רמוזה בסוכה, שהרי יסודה של גלות מצרים הוא שקיעה, מאחר שדרשו בגמרא (סוטה יא.) בביאור הכתוב (שמות א יא) 'ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס', 'שראשון ראשון מתרוסס' ו'שראשון ראשון פי תהום בולעו', דהיינו שהבנין שבנו ישראל בשעבודם, היה בניין עראי ומתרוסס מיד לאחר בנייתו. וכן היה בנין ש'פי תהום בולעו', וזהו השורש למצות דירת ארעי שבסוכות. ורמוז בזה יסוד נוסף, שמיד לאחר בניית ערי המסכנות, חלה עליהם מציאות של שקיעה, ולשון 'תהום' האמור בזה, נאמר מאחר שבו חלה מציאות של 'שקיעה'.

לשון שקיעה באש ובצרעת

שקיעה היא מציאות של היעלמות הדבר בתוך דבר אחר, כמו שנאמר במתאוננים שלאחר שהאש כילתה בהם מה שכילתה, אמרה תורה (במדבר יא ב) 'ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש'. וכן בדיני נגעי בתים נאמר (ויקרא יד לז) 'והנה הנגע בקירות הבית שקערורת' וגו', ודרשו חז"ל (ויק"ר יז ב) שהכוונה לשתי מילים 'שקע' ו'ארורות', לומר 'שקע ביתא באלין לווטיא' שהבית שקוע בקללה. וכן לשון שקיעת החמה, ביארו חז"ל בגמרא (בבא בתרא כה:) ש'כיון שהגיעה חמה אצל קרן מערבית צפונית נכפפת ועולה למעלה מן הרקיע', דהיינו שבזמן השקיעה אין השמש נעלמת, אלא היא טובעת למעלה מן הרקיע, דהיינו שהיא שוקעת בתוך דבר אחר, ומשם היא מתגלה שוב למחרת. ועל כן מה שאמרו על פיתום ורעמסס שפי תהום בולעו, הכוונה שמעשי ישראל בשעבודם למצרים הם בבחינת שקיעה.

מצוה לשקועי בחרוסת לזכור השקיעה שבגלות מצרים

זכר לשעבוד מצרים אוכלים בליל הסדר מרור, ובאכילתו אמרו חז"ל (פסחים קטו:) ש'מצוה לשקועי בחרוסת'. נחלקו שם בגמרא בטעם הדבר, יש אומרים שהוא כדי להסיר מהמרור את הארס שבו, ויש אומרים שהוא 'זכר לטיט', ורמזו בזה ששעבוד מצרים היה במהות של 'שקיעות בטיט'. לכן את המרירות של המרור הרומזת לשעבוד עלינו לשקע גם כן בטיט, וזהו הזכר לשעבוד מצרים שעושים בליל הסדר. וביאור הדברים הוא, שהרי שורש שעבוד מצרים התגלה בברית בין הבתרים, כי שם אמר הקב"ה לאברהם (בראשית טו יג) 'ידע תדע כי גר יהיה זרעך', וצורת נבואת אברהם שם הייתה 'ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדולה נפלת עליו' (שם פסוק יב), והתבאר שנבואת אברהם הייתה באופן של שקיעה 'השמש לבוא', ואף מבחינתו הוא היה בשקיעה שהרי 'תרדמה גדולה נפלת עליו', וזהו שורש גלות מצרים. כי כולו באופן של 'פי תהום בולעו', וזכירתו היא על ידי 'לשקועי בחרוסת'.

שקיעת החמה ליעקב ביציאתו ועשיית הסוכה בחזרתו

תחילת שעבוד מצרים היא ב'ארמי אובד אבי', דהיינו ביציאת יעקב לבית לבן. גם שם מצאנו שכשיצא מארץ ישראל נאמר בו (שם כח יא) 'ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש', ואמרו חז"ל שם (ראה רש"י שם) 'ששקעה לו חמה שלא בעונתה', וכאשר יעקב חוזר לארץ ישראל נאמר (שם לג יז) 'ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת'. וכיציאתו כך שיבתו, שכשם שיציאתו נעשתה בדרך של 'שקעה לו חמה שלא בעונתה', חזרתו נעשית בדרך של 'עשה סוכות'. והתבאר הקשר שבין שקיעה בגלות, והיציאה ממנה בדרך של 'עשה סוכות'.

זריחתו של עשיו היא כנגד שקיעתו של יעקב ולהיפך

וביתר ביאור. בעשיו נאמר לשון 'נשר', כפי שמפורש בנבואת עובדיה על אדום (עובדיה א ד) 'אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה". הנשר שבדמות החיות הוא האמצעי, שהרי פני אריה לימין, פני שור לשמאל, צד האחור צורת אדם, ובאמצע הנשר, והוא הרומז לעשיו. ופני האדם שממולו הם פני יעקב אבינו, שהוא האב שרחמיו על הבנים. ומשום שיעקב אבינו הוי ליה צער גידול בנים, הרי הוא האב המשגיח ומרחם על הבנים. גם בנשר נאמרו 'רחמים', ככתוב (דברים לב יא) 'כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף', דהיינו שהוא רחמני על בניו ואינו מופיע עליהם פתאום, וכנגדו בצד הקדושה הוא יעקב אבינו שהוי ליה צער גידול בנים. מאידך 'אדום' היא האדמומיות דקלקול, והוא רומז לאש המתגבהת מעצמה, וזהו 'אם תגביה כנשר', שהאש מתחזקת ועולה מעצמה. על האש הזו נאמר לשון שקיעה 'ותשקע האש', וזו היא ירידתו של עשיו. לכן כשיעקב הולך לבית לבן, אזי עשיו היה בתוקף כוחו נגד יעקב, שהרי אליפז לקח ממנו כל חפציו, ולכן שקעה לו ליעקב חמה שלא בעונתה. אולם כשהוא שב מביתו של לבן, אזי נאמר בו 'ויעקב נסע סכתה', ואילו בעשיו נאמר (שם לג יד) 'עד אשר אבא אל אדני שעירה'.

יום הכיפורים הוא סילוק האדמומיות של אדום

ביאור הדברים. יום הכיפורים [כפי שכבר התבאר] הוא המלחמה בשורשו של עשיו, ועניינו הוא המלחמה ברחמי הנשר שבעשיו, ומאחר שיום הכיפורים הוא יום שכולו רחמים, שהרי מזכירים בו י"ג מידות של רחמים, ומלך רחום מתגלה בו ביום, ואזי לעשיו תשקע החמה, וביום הזה אין תוקף לרחמי הנשר של עשיו ושוקעת שמשו. לכן דייקא משלחים שעיר לעזאזל להכניע שרו של עשיו (כמבואר ברמב"ן ויקרא טז ח בשם המדרש). ומשלחים אותו ביד איש תם שהוא כנגד יעקב. ובהשלכתו מההר שוקעת שמשו, ומתקיים בישראל 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו' (ישעיה א יח), דהיינו מסלקים את אדמומיות האש של שמשו של עשיו והיא שוקעת, ולישראל האדום נהפך ללבן. ומטעם זה זמן תפילת נעילה הוא כשהחמה בראש האילנות, דהיינו בזמן שקיעת החמה, וזהו סוף זמן חתימת יום הכיפורים.

סוכות היא השלמת המלחמה בענפי עשיו

חג הסוכות הוא כנגד הענפים של שבעים אומות, ולכן הקריבו שבעים פרי החג כנגד שבעים אומות, והמלחמה היא על ידי שבעים יוצאי ירך יעקב. ושם מתגלה הפיכת האדום שבאש ללבן על ידי נרתיק החמה, כי הסוכה היא צל מהחמה, [וכפי שהתבאר ששורש 'נסע' נרתיק סוכה עבים], וזו היא מציאותה של הסוכה.

שקיעתם של ימי החיתום בחנוכה

במצות נר חנוכה אמרו חז"ל (שבת כא:) שמצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. כידוע ההמשך של חג הסוכות מדרבנן מתפשט עד חנוכה מצד זמן החיתום, ואם כן אותה הסוכה שהיא לצל, שתכליתה כוח ההסתר שמתגלה בחיוב מצות סוכה כלפי גרים הנלמד ממילת 'האזרח', שהוא רומז לזמן השקיעה, הוא מתגלה בהמשכיותו בנר חנוכה, שמצותו היא משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, דהיינו עד שיכלה זמנם של שלשת הרגלים. שהרי כבר התבאר שסוכות שהוא חג האסיף, הוא סופם של שלשת הרגלים.

הקשר שבין מצות תפילין לסוכות

במצות תפילין אמרו חז"ל (מנחות לו.) 'תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן, כיצד היה משכים לצאת לדרך ומתיירא שמא יאבדו, מניחן וכשיגיע זמנן ממשמש בהן ומברך עליהן. ועד מתי מניחן עד שתשקע החמה, רבי יעקב אומר עד שתכלה רגל מן השוק, וחכמים אומרים עד זמן שינה' [וכדעות שהלילה הוא גם זמן תפילין]. התבאר אם כן שאותו הרמז שבנר חנוכה שזמנו כשתכלה רגל מן השוק, נאמר גם במצות תפילין. ומשמע שיש קשר בין סיומם של שלשת הרגלים שבסוכות, שבו נאספים הרגליים שהרי הוא זמן אסיף של הרגלים, למצות תפילין.

תפילין של יד בהסתר בבחינת שקיעה

ישנם שני חלקים במצות תפילין, תפלין של יד ותפילין של ראש. תפילין של ראש הם במקום גלוי, בבחינת 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' (דברים כח י) אלו תפילין שבראש (ברכות ו.). תפילין של יד הם כנגד הלב, שם הוא מקום הדברים המכוסים והנעלמים, ואף לדינא תפילין של יד צריכים להיות מכוסות (רמ"א או"ח ס' כ"ז ס' י"א ובמשנ"ב שם). ונחלקו בגמרא האם זמנה הוא עד שתשקע החמה, או עד שתכלה רגל מן השוק, או עד זמן שינה. וכשם שבסוכה יש את סוכה בבחינת גילוי, דהיינו 'אזרח' זמן זריחה וגילוי, יש תפילין של ראש שהם גילוי, 'לטוטפות בין עיניך', בחינת ראיה שביראה, ומהם מתפשט אור לחוץ במקום ההארה בין עיניך. וכנגד בחינת 'האזרח' שבסוכה, שהיא בשקיעה ובהסתר, יש תפילין של יד שהם במקום הלב, בהסתר, ולכן תפילין של ראש הם בחינת זכר המסמלים את עומק הזריחה, ותפילין של יד שהם בחינת נקבה השקועה ומוסתרת, מסמלים את עומק השקיעה, והם כנגד 'האזרח' בגרים שבמצות סוכה.

שקיעת החמה של יעקב שלא בעונתה

יעקב אבינו הוא סוף האבות, ולכן הוא מקום הכיסוי ש'זרחה לו חמה שלא בעונתה'. ואע"פ שהזריחה התחילה באיתן האזרחי באברהם, והמשיכה ביצחק, תחילת ההתגלות של השקיעה הייתה ביעקב.

דוד המלך נחשב סוכה נופלת כי הוא רומז לשקיעה

דוד המלך נקרא 'בר נפלי' (ראה סנהדרין צו:), והוא בן גרים שהרי הוא צאצא של רות המואביה בבחינת 'האזרח'. מציאות הגילוי של דוד המלך היא תמיד באופן של שקיעה. בבחינת 'מקום' דוד היה 'אדמוני', ובכך הוא מקביל לעשיו, שחלקו הוא 'ותשקע האש' ו'פי תהום בולעו'. בחינת 'זמן' הוא זמן השקיעה 'משתשקע חמה'. בבחינת 'נפש' הוא נקרא 'בר נפלי', דהיינו שוקע, כי הוא מסמל מצב של שקיעה ונפילה, ואין בו זמן זריחה שהוא זמן הלידה. מתחילתו הוא נחשב נפל דהיינו זמן שקיעה, ולכן דוד המלך הוא כנגד יום הושענה רבא שמהותו זמן שקיעה. ולכן נאמר (עמוס ט יא) 'ביום ההוא אקים את סכת דויד הנפלת', כי הוא מסמל את הנפילה התמידית שמסמלת השקיעה. שהרי בסוכה יש חמה וצל, ו'סוכת דוד הנופלת' היא חלק הצל שבסוכה, חלק הגר והשקיעה שבה, צד החושך שנמצא במציאות של הסוכה, וזו היא בחינת דוד מלכא משיחא.

שקיעה דקלקול ושקיעה דתיקון

ישנם שתי בחינות של שקיעה, יש שוקע וטובע במים, וזו שקיעה מצד הקלקול, והיא רומזת לכליון ולמיתה, כשם שהזריחה רומזת ללידה ולהתחדשות. ויש שקיעה 'כיאור מצרים', כמבואר בעמוס (ח ח) 'ונגרשה ונשקעה כיאור מצרים', ושם (ט ה) 'ועלתה כיאור כלה ושקעה כיאור מצרים'. וזו שקיעה שהיא תחילת ההתחדשות, וכפי שפירש שם רש"י (ח ח ד"ה ונגרשה) 'נילוס עולה אחת לארבעים שנה ומשקה את הארץ, וכשהוא עולה מעלה רפש וטיט על שפתו, וכשחוזר מהשקות חוזר על גדותיו ומימיו מצטללין, והוא קרוי שיקוע, שהטיט העוכר את מימיו נשקע ונגרש'. שקיעה כזו שהטיט והרפש שוקעים והמים נעשים צלולים, זו שקיעה מצד התיקון. וזה, כי בתחילה המים מעורבים ברפש וטיט כחבית יין ששמריה מעורבים ביין, מים כאלו הם מים שאינם צלולים ומאירים. כאשר מתחילה השקיעה המצלילה את המים, אזי המים מתחילים להאיר ומתגלה בהם שורש אור שבבריאה, שהם החסדים הנקראים 'אור מים ורקיע' (ראה זוהר ח"ב קסז.). והמים נקראים בשם 'נהר' מלשון 'נהורא נהורא ופשטיה', (ראה רבינו בחיי בראשית ב ט), כי הם מסמלים את התגלות האור. לפיכך יאור מצרים נקרא יאור מלשון 'יהי אור' גילוי ההארה, וזו בחינת דוד המלך, לגלות את האור על ידי השקיעה של הרפש והטיט. זו התגלות של שקיעה שבבחינת הלידה וההתחדשות. וזהו עומק צד השקיעה והגרים שבמצות סוכה.

גילוי שקיעה דתיקון בסוכה בבחינת ענני כבוד

ענני כבוד יסודם מים, אולם עד כמה שיהיה בהם עכירות של רפש וטיט אין המים הללו יכולים להיות מאירים כמים טהורים, ורק כאשר ישקעו הרפש והטיט, יתגלה האור שבהם. ולכן בסוכה יש גילוי של 'אזרח' ו'גר', של 'זריחה' ו'שקיעה', של 'אור' ו'חושך' משמשים בערבוביה ובהסתר. רק כשאר מתרחשת שקיעת הטיט, מתגלה אורם של המים בטהרתם. וזה הגילוי של ענני כבוד, זו הסוכה שלעתיד לבוא, 'סוכת דוד הנופלת'. בסוכה של קודם הגאולה מורכבים יחד האזרח והגר, הזריחה והשקיעה, ולכן אור וצל משמשים בה בערבוביא. אולם בסוכה שלעתיד לבוא השקיעה תהיה שקיעת הטיט והרפש, 'והיה לעת ערב יהיה אור' (זכריה יד ז), ולא יתגלו הגרים מצד היותם מעונין ויסורין באין עליהן (ע"פ הגמרא יבמות מח:), אלא יגאלו כולם לאור גדול. ולכן חג הסוכות הוא חג האסיף, מאחר שהוא מסמל את סוף הגלויות, ואת סופם של כנסת ישראל, בו הם כולם יהיו בבחינת 'ונשקעה כיאור מצרים', בצד האור שבשקיעה, שדווקא 'לעת ערב' סמוך לשקיעה 'יהיה אור', כי הטיט המכסה את האור שבשקיעה ישקע, ואזי יתגלה אורם הגדול של המים.

לעתיד לבוא יתגלה האור שבשקיעה

במציאות זו שעתידה להתחדש בגאולה העתידית, אזי יזכירו יציאת מצרים בלילות (ע"פ ברכות יב:), כי בה יתגלה יאורה של מצרים באור יקרות. אולם עד אז, כשמזכירים את שעבוד מצרים בליל הסדר, צריך לשקועיה את המרור בחרוסת, והוא זכר לטיט לחומר וללבנים. אותו הטיט השקוע ביאור העולה ומשקה אחת למ' שנים, שהוא מהות שעבוד מצרים. ולכן היו ישראל במדבר ארבעים שנה דווקא, כי הם השנים שבהם עולה היאור יחד עם הטיט, וזו היא יכולתו של שעבוד מצרים לתפוס את ישראל תחת שעבודם.

שקיעה המתגלה באורו של לויתן

סוכה דלעתיד לבוא תהיה סוכה עשוי מעורו של לויתן, כי לאחר שישקע הטיט שבמים יתגלה בהם עומק ההארה, ובכך היאור הופך להיות מציאות של סוכה. אדם הראשון לאחר שחטא נעשו לו 'כתנות עור', אולם קודם החטא היה מלובש ב'כותנות אור'. לפי זה סעודת עורו של לויתן תהיה סעודת אורו של לויתן, וזו מהות הסוכה שלעתיד לבוא. בצידת הלויתן נאמר (איוב מ כה) 'תמשך לויתן בחכה ובחבל תשקיע לשנו', ובפשטות הכוונה היא שהלשון תשקע בחבל. אולם יש שביארו (ראה מלבי"ם בפי' המלות שם) שהלשון שוקעת לתוכו, וזו היא שקיעתה. דהיינו שתתגלה בו בעצמו אורה של השקיעה, וזו היא סעודת אורו של לויתן שלעתיד לבוא. ואף באדם הראשון לאחר שחטא, אמרו בגמרא (ע"ז ח.) שכששקעה עליו חמה אמר אוי לי שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו וכו', כיון שעלה עמוד השחר אמר מנהגו של עולם הוא עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו. והתבאר שהשקיעה שקודם הגאולה אכן מגלה את החורבן ואת ההעדר, ולכן אדם הראשון כשראה את שקיעת החמה אמר 'אוי לי שחרב עולם בעדי'.

שקיעה שלימה ביחס לשקיעת הכיליון

לאחר שראה האדם שזרחה שוב החמה עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו, וביאר שם רש"י (בד"ה שקרנותיו) 'דאמר מר כל מעשה בראשית בקומתן נבראו שור עם קרניו מגודלין וכיון שיצא ראשו תחלה נמצאו קרנותיו קודמות לפרסותיו'. דהיינו כל מעשי בראשית יצאו בשלמות מהארץ, ובאופן זה, קודם מתגלה חלקם העליון ולאחר מכן מתגלה חלקם התחתון. לכן שור זה התגלו קודם לכן קרניו ורק לאחר מכן התגלו פרסותיו. ביאור הדברים. יש נדון בגמרא (נזיר לט.) מהיכן שערותיו של אדם צומחות, מחלקם העליון (מלעיל) או מעיקרן (מלתחת), ומסקנת הגמרא שאכן הם גדלים משורשם (מלתחת). אולם וודאי שיש יכולת צמיחה בשני הצדדים, ויש צמיחה מהראש ויש צמיחה מלמטה. לכן כשאנו רואים צמח שמתחיל להתהוות הוא וודאי צומח מעיקרו, אבל אם נראה צמח יוצא בשלימות מהארץ אזי תחילתו היא מהחלק העליון שלו. שהעולם כלה. רק כשראה למחרת שהחמה שוב זורחת נחה דעתו. אולם לעתיד לבוא יהיה זמן שהחמה תשקע לגמרי ולא תזרח שוב, וכפי שעשיו אומר 'הנה אנכי הולך למות' (בראשית כה לב), שהרי אצלו השקיעה היא באמת כילוי אבדון וביטול מוחלט.

הכילוי שחל עם קנס המיתה על האדם

נמצאנו למדים, שבכל דבר יש גדר של קודם החטא, וגדר של אחר החטא. קודם החטא שקיעתו היא בליעתו בארץ, אבל אין בשקיעה כיליון. לעומת זאת לאחר החטא, שקיעת הדבר היא כילויו וחזרתו לעפר, כמו שנאמר בקללת האדם (בראשית ג יט) 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב', היא התפוררותו חזרה למצבו הראשון שהוא עפר. ולכן כשראה האדם את השמש שוקעת, סבר שאף היא כלתה עם שקיעתה. למחרת כשראה ששוב זורחת החמה, הסיק שאין השמש כלה בשקיעתה, אלא היא נכנסת בשלימותה לארץ ויוצאת ממנה בשלימותה למחרת, וגילה שאין כל שקיעה מוכיחה כל כילויו של הדבר, ועל כך ביקש להודות לה' והקריב שור באופן של בריאתו בצביונו, שקרניו קודמות לפרסותיו. באדם עצמו לעומת זאת נשארה הקללה של 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב', דהיינו ששקיעתו היא כילויו, שהרי על האדם נקנסה מיתה, ורק הצדיקים גופם נשאר שלם גם לאחר מיתתם, ולכן באדם עדיין שייכת הבחינה של שקיעה שהיא פירור וכילוי.

תיקון החטא על ידי הגילוי שבשקיעת התיקון

שורש תיקון חטא אדם הראשון הוא 'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים'. שהרי בשעבוד מצרים התבאר שהיו שתי בחינות, הא' 'ראשון ראשון מתרוסס' והב' 'פי תהום בולעו'. 'מתרוסס' הוא הכילוי שבכל דבר, רסיסי לילה, כעפר וכפירורים. 'פי תהום בולעו' הוא נבלע בשלימותו כשקיעת השמש. ביציאת מצרים בני ישראל יצאו מרעמסס לסוכות, מבחינת 'כילוי' שברעמסס לבחינת 'סוכה', דהיינו שלא יהיו בבחינת כילוי כפי שנגזר על האדם לאחר החטא, אלא יהיו במצב של שקוע ובלוע, וזה שורש השקיעה המתגלה בסוכה. כי בחינת הסוכה היא שכאשר הדבר נעלם מעינינו, אין בכך הוכחה שהדבר נעלם ואיננו, אלא הוא הופך להיות שקוע. לאחר שראה האדם שזרחה שוב החמה עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו, וביאר שם רש"י (בד"ה שקרנותיו) 'דאמר מר כל מעשה בראשית בקומתן נבראו שור עם קרניו מגודלין וכיון שיצא ראשו תחלה נמצאו קרנותיו קודמות לפרסותיו'. דהיינו כל מעשי בראשית יצאו בשלמות מהארץ, ובאופן זה, קודם מתגלה חלקם העליון ולאחר מכן מתגלה חלקם התחתון. לכן שור זה התגלו קודם לכן קרניו ורק לאחר מכן התגלו פרסותיו. ביאור הדברים. יש נדון בגמרא (נזיר לט.) מהיכן שערותיו של אדם צומחות, מחלקם העליון (מלעיל) או מעיקרן (מלתחת), ומסקנת הגמרא שאכן הם גדלים משורשם (מלתחת). אולם וודאי שיש יכולת צמיחה בשני הצדדים, ויש צמיחה מהראש ויש צמיחה מלמטה. לכן כשאנו רואים צמח שמתחיל להתהוות הוא וודאי צומח מעיקרו, אבל אם נראה צמח יוצא בשלימות מהארץ אזי תחילתו היא מהחלק העליון שלו. שהעולם כלה. רק כשראה למחרת שהחמה שוב זורחת נחה דעתו. אולם לעתיד לבוא יהיה זמן שהחמה תשקע לגמרי ולא תזרח שוב, וכפי שעשיו אומר 'הנה אנכי הולך למות' (בראשית כה לב), שהרי אצלו השקיעה היא באמת כילוי אבדון וביטול מוחלט.

האדם שקוע בסוכה

בסוכה ישנם שתי בחינות, צד החמה שבה וצד הצל שבה, מצד החמה הרי הוא אזרח, מלשון זריחה, ואילו צד הצל שהוא בגרים [שנתרבו ממילת 'האזרח'], מלשון שקיעה. מצות הסוכה שיהיה האדם שקוע בתוכה, 'אוכל ושותה ומטייל בסוכה' (סוכה כח:), כדבר השקוע בתוך דבר אחר, וכעובר השקוע במעי אמו, שנאמר בו (תהלים קלט יג) 'תסוכני בבטן אמי' מלשון סוכה, שאף שיש לו קיום ומציאות בפני עצמו, הוא שקוע בדבר אחר.

שקיעת הכילוי שבעשיו ביחס לשקיעת התיקון

הבחנה זו היא גם ההבדל שבין יעקב לעשיו. דרכו של עשיו הייתה לצוד את אביו על ידי 'ציד בפיו', מהותו היא הציד, והוא היה צד באמרי פיו, להיפך מצורת הצידה של הלויתן, שהוא ניצוד על ידי שלשונו שו קעת (איוב מ כה) 'תמשך לויתן בחכה ובחבל תשקיע לשנו'. ומאחר שכבר התבאר שיש שקיעה שהיא כילוי ויש שקיעה שהיא הטבעת הדבר בשלימותו, ומתוכה יכול שוב לצמוח הדבר חזרה, אם כן צידת הלויתן היא צידה שהלשון נכנסת ונבלעת לתוכו, וזו צידה שבה הדבר איננו מתכלה. אולם 'ציד בפיו' של עשיו היא צידה בה הדבר מתכלה ונמוג. שקיעת הכילוי אף רמוזה בשמו של עשיו, שהרי 'עשיו צד' בגימטריא 'שקע'. 'ותשקע האש' היא שקיעה של כילוי, שהרי כאשר שוקעת האש לא נותר ממנה זכר רק אפר ועפר. לעומת זאת כאשר 'פיתום' נבלע ב'פי תהום', אזי הבנין כולו קיים, אך הוא בלוע בתוך האדמה, ויתכן שבדרך של תחיית המתים הוא שוב יצוץ ויעלה מהארץ בדרך של 'מקרין מפריס'. והתבאר אם כן, שכוחו של עשיו ב'ציד בפיו' הוא לשקע את הדבר בלא להותיר ממנו זכר, ולעומת זאת הסוכה מלמדת על שקיעה של 'מקרין מפריס', שקיעה שממנה יכולה להיווצר מציאות חוזרת של אותו הדבר שיעלה מהארץ.

שקיעת האדם בסוכה היא שקיעת התיקון

'דירת ארעי' שבסוכה רומזת לכך שהיא עומדת כנגד הכילוי של 'ותשקע האש' של שקיעתו של עשיו, שהרי 'ארעי' בגימטריא 'אפר', ותכליתה היא להיות נוגדת לכילוי שבשקיעה, בדרך של זה לעומת זה. הסוכה שהיא דירת ארעי מגלה את ההיפך מהגילוי של 'ותשקע האש', כי בשקיעת האש מה שהיה קודם לכן היה ארעי ובר כילוי ונהפך ל'פירורים' הרמוזים במילים 'עפר' ו'אפר', ואילו השקיעה שבסוכה היא שקיעה שהדבר שוקע בשלימותו מבלי להתכלות ולהתפורר, שהרי האדם נכנס בשלימותו אל הסוכה ובכך הוא כביכול שוקע בה, והנשאר שלאחר שקיעה זו הוא כמים בטהרתם, שכולה טוהר וזכות כענני כבוד.

יעקב ועשיו נאבקו בגילוי השקיעה

ישנה מלחמה איזו מין שקיעה תתגלה במים. נאמר בבארות יצחק (בראשית כו יט-כ) 'ויחפרו עבדי יצחק בנחל וגו'. ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו'. והרי 'עשק' אותיות 'שקע'. והתבאר שהייתה ליצחק מריבה עם אנשי גרר איזו שקיעה תתגלה במים, האם שקיעה של כילוי, או שקיעה של צהירו של אור וזכות. והמחלקה התמשכה אף בזרעו של יצחק, שהרי גם ליעקב שקעה חמה שלא בעונתה, ואותה השקיעה חזרה וזרחה לו שלא בעונתה אצל יהושע ב'שמש בגבעון דום' (יהושע י יב), דהיינו שהשקיעה כעת היא השלמה למקום אחר, ואין בשקיעה זו כילוי אלא גילוי, והכל נותר בשלימות. גילוי 'שקעה לו חמה שלא בעונתה' של יעקב נתגלה לו לאחר שלן בעומקה של הלכה י"ד שנה בבית שם ועבר, שבשנים אלו הוא לא שכב כמבואר בחז"ל (בר"ר סח יא). דהיינו שהשקיעה שהתגלתה אצל יעקב היא השקיעה של שלימות, שהרי היא חוזרת וזורחת. לעומת זאת שקיעת החמה המתגלה אצל עשיו שהיא בחינת 'ותשקע האש' היא שקיעה של כילוי, והשקיעה עצמה היא מציאות של קלקול.

לעשיו השקיעה היא הסוף ולישראל היא התחלה

כאשר אדם הראשון ראה את השמש שוקעת הוא חשש שהעולם חשך בעדו, ששקיעה זו היא שקיעה של כילוי שהעולם כלה. רק כשראה למחרת שהחמה שוב זורחת נחה דעתו. אולם לעתיד לבוא יהיה זמן שהחמה תשקע לגמרי ולא תזרח שוב, וכפי שעשיו אומר 'הנה אנכי הולך למות' (בראשית כה לב), שהרי אצלו השקיעה היא באמת כילוי אבדון וביטול מוחלט.

לאחר המאבק בעשיו התחדשה מצות סוכה ליעקב

יעקב אבינו נלחם בעשיו והתעקש על חלקו, וזכה ש'העקשן יצליח', דהיינו שה'עקש' הפך ל'שקע', ונתחדשה השקיעה של סוכה, דהיינו שקיעה שיש בה התחדשות, בניגוד לשקיעתו של עשיו שיש בה רק כילוי. שהרי לאחר המאבק שבין יעקב לעשיו נאמר (שם לג טז) 'וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה', דהיינו שעשיו חזר לחלקו ולמקומו. לעומתו ביעקב אבינו נאמר (שם פסוק יז) 'ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת'. דהיינו שיעקב יצא מהמפגש עם עשיו עם שקיעה מחודשת, שהצליח להכניס את השקיעה לבחינה של סוכה, שזו שקיעה שתחזור ותזרח.

לא תהיה שקיעה לעתיד לבוא

לעתיד לבוא תשתנה מציאות האור בעולם ולא יהיה עוד שקיעה וזריחה, ככתוב (זכריה יד ז) 'והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור'. היינו שמציאות העולם כיום הוא בבחינת 'וזרח השמש ובא השמש' (קהלת א ה), ו'עד שלא שקעה שמשו של זה זרחה שמשו של זה' (יומא לח:). לעת"ל תשתנה למדרגתה העליונה. דהיינו, ש' ק' ע' הוא שורשה של השקיעה, והאות ע' שבשורש זה רומזת לסוכות, לשבעים פרי החג, וכן למלחמה שבין שבעים אומות (ששורשם בעשיו) לישראל (בני יעקב). האותיות ש' וק' משורש 'שקע' רומזים ל'וישקהו' (בראשית לג ד), שעל אף שהלכה 'בידוע עשיו שונא ליעקב', אבל באותה שעה נשקו בכל לבו (ספרי בהעלותך פי' סט). 'נשיקה' היא מלשון 'השקה' דהיינו חיבור כמים הנושקים זה עם זה. היינו שהמלחמה של ע' אומות שהחלה ביום הכיפורים, והושלמה בחג הסוכות, עלתה למדרגה של ש' ק' 'וישקהו' שנשקו בכל לבו, דהיינו שהושלמה המלאכה והנצחון של יום הכיפורים. וכפי שנאמר (תהלים קמ ח) 'סכתה לראשי ביום נשק', דהיינו שיש בסוכות בחינת נישוק.

נשיקת השמים לארץ

באגדות דרבה בר בר חנה אמרו (ב"ב עד.) 'תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי'. היינו שיש בחינת חיבור בין השמים לארץ, וחיבור זה נקרא 'נשקי'. וזה עומק בחינת הסוכה, שהרי כבר הבאנו לעיל המחלוקת שבגמרא (סוכה יא:) האם סוכה היא זכר לענני כבוד, או זכר לסוכות ממש. ואם כן ישנו חיבור במחלוקת זו בין השמים לארץ, ולכן יש לסכך בדבר שגידולו מן הארץ, כי הסכך שנמצא בשמי הסוכה עליו להיות עשוי מן הארץ, דהיינו שבסוכה עצמה נשקי ארעא ורקיעא.

נשיקת ניסוך המים

כמו כן בסוכות מתגלה נשיקה, בבחינת 'ישקני מנשיקות פיהו' (שיר השירים א ב), וזה במצות ניסוך המים. שהרי יש הבדל בין המים שבארץ ישראל למים שבמצרים. על המים של מצרים נאמר (דברים יא י) 'והשקית ברגלך כגן הירק', ואילו במימיה של ארץ ישראל נאמר 'למטר השמים תשתה מים' (שם פסוק יא). היינו 'מים' דארץ ישראל הם בחינת 'שמים' ואילו מי חוצה לארץ הם 'מי הארץ'. בשאיבת המים שבשמחת בית השואבה, מתגלה גילוי חדש של 'נשקי ארעא ורקיעא', שהרי בית המקדש הוא שער השמים שבארץ, ובו תחתונים מתעלים למעלה, ומנסכים שם מים שירדו מלמעלה למטה, ואז מעלים אותם שוב לגבוה. זהו גם סוד מה שאמרו חז"ל (תענית ז.) 'גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה', שהרי התורה ירדה מלמעלה למטה, בבחינת 'וירד ה' על הר סיני' (שמות יט כ), כדוגמת הגשם שבארץ ישראל שהוא מטר השמים.

סוכת שלום כנגד מחלוקת מים העליונים ומים התחתונים

ביום השני לבריאת העולם נבראה המחלוקת, ככתוב (בראשית א ו) 'יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים'. אז נחלקו המים התחתונים מהמים העליונים. לעומת זאת חג הסוכות הוא 'חג השלום' שהרי הסוכה נקראת 'ופרוס עלינו סוכת שלומך'. ובחינת השלום שבה, שהיא מחברת בין מים עליונים למים התחתונים. וזו הכוונה 'ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה', כי השמחה והששון המיוחדים בכך היא ההשלמה בין עליונים לתחתונים, בבחינת 'סוכת שלומך'. בכל ימות השנה המים התחתונים בוכים, שהרי 'לא פירשו המים התחתונים מן העליונים אלא בבכיה' (בר"ר ה ד), אבל בזמן שמחתנו הם נשאבים בששון, כי מצטרפים חזרה מים תחתונים למים עליונים. גם במהותה של שקיעת החמה כפי שהיא נראית לעינינו היא, שגלגלי השמים העליונים יורדים למטה, ואז מצטרפים השמים העליונים לתחתונים, והרקיע המבדיל בין מים למים אינו מבדיל יותר, זו המדרגה העליונה של שקיעה, שקיעה של תיקון.

סוכת שלום לגר ולאזרח

'עשיו' בגימטריה 'שלום', אלא שמעיקרו הוא 'שונא ליעקב', וזו הנהגתו ועניינו בכל ימות השנה. אולם ב'סוכת שלומך' אזי מתגלה ה'נושקו בכל לבו', כי שם מתגלה נקודת החיבור של האור והחושך, של השקיעה המגלה את הקיום. בסוכת שלום ה'אזרח' וה'גר' אינם נבדלים זה מזה אלא נוצרת נקודת החיבור שביניהם. אמנם כעת הם נבדלים זה מזה, וכל אחד מהם צריך ריבוי לעצמו, אולם לעתיד לבוא 'מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת' (סוכה כז:) וזו היא מהות 'סוכת שלומך'.

חיבור האור לחושך

ביום הראשון לבריאה נאמר (בראשית א ד) 'ויבדל אלהים בין האור ובין החשך', אולם בחג הסוכות ובאור העתיד להתגלות שהוא 'אורו של לויתן' האור והחושך מתחברים יחד, 'והיה לעת ערב יהיה אור'. כי שם יתגלה הצירוף של האור והחושך יחד, שעד עתה היו שתי נקודות נבדלות זו מזו.

גמרה של תורה לאחר גמרה של שנה

הצירוף שמתגלה בחג הסוכות הוא ביום שביעי של ערבה, שהוא כנגד דוד המלך כי הוא שורש הגרים, ולכן הוא נקרא 'הושענא רבה', מאחר שיש בו ישועה רבה. ביום זה מתוקנת השקיעה שב'ויהי ערב' כי מתגלה גם הזריחה שב'ויהי בוקר', ונבררת מציאותו של כל אחד מהם במקומו. מטעם זה שלימות החג היא שמחת גמרה של תורה שבחג שמיני עצרת. שהרי כשם ששמחים בחג האסיף שהוא גמרה של שנה, שמחים גם בגמרה של תורה. והקשר שבין הדברים מבואר, שהרי הקב"ה 'איסתכל באורייתא וברא עלמא' (זוהר ח"ב קסא.), דהיינו שההסתכלות בתורה היא שורשו של העולם, והרי קודם בריאת העולם הייתה התורה 'כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה' (מדרש שוח"ט צ יב), וממילא אין הבדל בין הגילויים, אלא הכל מאותו שורש, האור והחושך שניהם מציאות אחת של אש, ורק המראה שלהם הנגלה לעין הוא שונה, שזה נראה בולט וזה נראה שקוע, כדוגמת השקיעה המגלה במראה 'שקערורות' שבנגע צרעת, אולם ללא ה'ארור' שבה, מאחר שזו שקיעה המגלה את הקיום ולא את הכילוי, גילוי אמיתי של שני מיני אש. ועל כן גמרה של תורה ביום השמיני הוא הפרי של גמרה של שנה ביום השביעי, כי מאחר שכבר התגלה השקיעה של השנה בגילויה האמיתי, מעתה מתגלה שקיעתה של תורה בגילויה השלמה בשמחת תורה.

גילוי האור אין סוף שבסוכה ובתורה

הצל המתגלה בסוכה, וחיוב הגר שנאמר בסוכה, הוא שורשו של דוד מלכא משיחא, כי זהו גילוי האור שלעתיד לבוא, שהוא יתגלה באורו של לויתן בחינת 'אש שחורה על גבי אש לבנה'. שניהם מאירים, אבל באופן של שקוע זה מזה, וזהו האור שנאמר בו 'ויהי אור'. האדם מוקף באור אין סוף והוא עצמו שקוע בתוכו, ועומקם של חג הסוכות ושמחת תורה הוא, לגלות שהאור אין סוף ממלא את הכל, והאדם כביכול נמצא גנוז בתוכו. למעלה מכך 'אין עוד מלבדו' כפשוטו. בעולם הנבראים המקום העליון ביותר הוא חג האסיף, האסיפה העליונה, שבו זוכים למדרגה כמדרגת זמן תפילת נעילה שהיא בזמן השקיעה כשהחמה בראש האילנות, לגלות את האור הטמון בשקיעה. והקומה שמעליה היא ההארה המתגלה בחג שמחת תורה, שבו מגלים את האש שחורה שעל גבי אש לבנה, ששם שקועות נשמותיהם של כלל ישראל, שהם טמונים באורו יתברך.