שני הלבבות שבאדם
שני הלבבות שבאדם
ויובן זה בהקדים מה שכתוב "ואהבת את הוי"ה אלוקיך בכל לבבך" (דברים ו, ה), וחז"ל פירשו את הפסוק: "בשני יצריך" (משנה ברכות ט, ה), זאת אומרת שצריך לאהוב את ה' בשני היצרים. ולהבין איך תהיה אהבת ה' ביצר הרע, שנקרא רע? איך אפשר לאהוב את ה' גם ביצר הרע? וגם הגמרא (סוכה נב.) אומרת שהיצר הרע הוא כל כך גרוע, עד שגם הקב"ה בעצמו קרא לו 'רע'! (ועיין מה שנתבאר מזה בד"ה "המגביהי לשבת").
אך הענין, כי יש שני לבבות באדם, דהיינו חלל הימני וחלל השמאלי. גם בלב החומרי של האדם יש חלל ימני וחלל שמאלי. הימני פונה תמיד לאהבת ה' ולדבקה בו, והשמאלי הוא להיפך – לאהוב דברים זרים גשמיים. בלב אחד האדם בעצם אוהב את הדברים הגשמיים, ובלב השני הוא אוהב את הדברים העליונים. בתניא (ליקוטי אמרים, פרק ט) מדובר על חלוקה דומה בין הנפש האלוקית והנפש הבהמית: הנפש האלוקית נמצאת בחלל הימני של הלב, והנפש הבהמית נמצאת בחלל השמאלי שבלב. שם אדמו"ר הזקן מדבר באופן די בולט לא על הנפש הרעה והנפש הטובה, ובאופן כללי היצר הרע מוזכר די מעט פעמים, אלא כאמור – החלוקה היא בין הנפש הבהמית והנפש האלוקית. באותו אופן, גם החלוקה כאן היא לא חלוקה מוחלטת בין טוב ורע, אלא היא חלוקה בין חלק שמתייחס אל הקב"ה וחלק אחר שאוהב דברים אחרים, והשאלה היא: האם שני חלקים כאלה יכולים לחיות באיזה דו-קיום, בשלום?
נפשו של האדם היא יצור, כמו נפש של סוס או נפש של חתול. אי אפשר להגיד שלסוס או לפרה יש נפש רעה, אלא פשוט יש להן נפש של בהמה. לכן, ההבדל כאן בין שתי הנפשות שמוגדרות כנפש בהמית ונפש אלוקית, או ההבדל בין אהבת ה' ו-'דברים זרים גשמיים' כלשונו של אדמו"ר הזקן כאן, הם לא ניגודים גמורים, אלא הם בונים ביניהם איזושהי דינמיקה. זאת אומרת שבעצם יש שני כיוונים, והמציאות היא שהאדם איננו יכול להיות באמת שייך לשני הצדדים בבת אחת; הוא יכול לנסות לאחוז גם בזה וגם בזה, אבל הקושי הוא שעם ההתעצמות וההתחדדות של שני הכיוונים כל אחת מהנפשות מושכת לכיוון שלה, ואז הן הופכות להיות לא רק שונות זו מזו אלא ממש מנוגדות. העניין הוא שהניגוד הזה בעצם איננו טבוע בעצם מהותם, אלא הוא טבוע בהתפתחות שלהם, וככל שאחד מהכיוונים הללו מתפתח הוא אינו מניח לשני להיות בשלום.
אותם אנשים שחיים באיזשהו אופן חיים נוחים עם אלוקים ואנשים, כלומר שהם חיים במידה רבה של נוחות בשני הצדדים, יכולים לעשות את זה רק מפני שהם חיים ברמה נמוכה או באינטנסיביות נמוכה. אני יכול ללכת לבית כנסת ואחר כך ללכת משם למסעדה הקרובה, ואני באמת יכול ליהנות גם בבית הכנסת וגם במסעדה; למה לא? אבל ברגע שיש רמת עוררות יותר גבוהה, בין שהיא שייכת לאדם בעצמו ובין שהיא שייכת לאחד החלקים הללו שמדובר עליהם כאן, הרי שבאותה שעה הניגוד נעשה יותר חריף. כאשר יש רמה גבוהה יותר של עוררות מתברר שאי אפשר להיות בשני מקומות בבת אחת, ואז נוצרת בעיה – שהולכת ומתגברת, והיא כביכול בעיה של נאמנות: האם יכול אדם להיות עם נאמנות כפולה? יש אנשים שיש להם שני דרכונים של שתי מדינות רחוקות שאין להן שום מגע אחת עם השנייה, או שיש להן איזשהו מגע קלוש; אבל בסופו של דבר, בנקודת הכרעה כלשהי – שתגיע לא בשלב ההחלטות הנמוכות אלא בשלב ההחלטות הגבוהות יותר – האדם יצטרך להחליט למי הוא באמת נאמן, לאן הוא יותר שייך. בפועל, אנשים רבים מנסים לדחות החלטה כזו מפני שהיא לא נוחה להם, והם מעדיפים לקבל אותה בשלב שהם חושבים שהוא יהיה יותר נוח בחיים; אבל לפעמים בהחלט קורה שגם לאחר שבעים שנה הם לא מגיעים לפתרון. לעומת זאת, הצד השני של העניין מבוטא אצל אחד הקנאים הגדולים שלנו – אליהו הנביא: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?" (מלכים א יח, כא). האנשים טענו: מה אכפת להקב"ה אם אני עושה לו השלמה? בשבת אני הולך לבית הכנסת וביום רביעי אני הולך לבקר את הבעל – למה שזה יפריע לו? אמנם אנשים רצו לחיות כך, אבל התברר שהחיים הללו הם בעצם סתירה פנימית, שלא מכילים פתרון גלוי ומפורש של מערכת התייחסות. זה כמו שני קווים שמתחילים מנקודה מסוימת ולאט לאט הם מתרחקים: כשאני קרוב אליהם אינני רואה כל כך את המרחק, אבל כאשר אני ממשיך הלאה אני רואה עד כמה הפער ביניהם בולט.
והיינו לפי שהנפש במקור חוצבה יש לה שתי בחינות. זה שיש לאדם נפש אלוקית ונפש בהמית תלוי בהכרח בזה שיש לאדם גוף ונפש ושהגוף נמשך לדברים אחרים, או שיש לו שתי נפשות. כדכתיב: "אחור וקדם צרתני" (תהילים קלט, ה), זאת אומרת שכשבראת אותי – בראת אותי דו פרצופי, 'אחור וקדם'. (ועיין מזה במדרש רבה ריש פרשת תזריע, "אם זכה" כו', זוהר חלק ב בשלח דף נה עמוד א, ובמקדש מלך שם). פירוש 'אחור' – למעשה בראשית, שהאדם נברא סוף כל הנבראים, 'וקדם' – כי ישראל עלו במחשבה, ומפרשים במדרש את המילה 'בראשית' – "בשביל ישראל שנקראו ראשית" (תנחומא בראשית, ג). וכמאמר רבותינו ז"ל: "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים" (בראשית רבה ח, ז), ומכאן שנשמות הצדיקים קדמו לבריאת העולם. יוצא אם כן שאף על פי שגופו של האדם, שהאדם כשלימות וכמציאות הוא הבריאה האחרונה, יש בו גם צד שהוא הבריאה הראשונה, כלומר שהוא 'קדם' – לפני היות עולם. ולא צדיקים בלבד, אלא כמו שכתוב: "ועמך כולם צדיקים" (ישעיהו ס, כא), ומכאן שהקב"ה לא התייעץ רק עם הצדיקים, אלא הוא התייעץ גם איתי – עם המקור של הנשמה.
והצד השני של ה-'קדם' הוא ה-'אחור', שהאדם הוא אחרון הנבראים, ונשתלשל וירד להיות בבחינת סוף כל הברואים במעשה, וגם הוא למטה במדרגה מכל הברואים עד שהאדם מקבל חיותו מדומם צומח חי. זאת אומרת שצד נוסף שהאדם הוא למטה מכל הברואים, הוא משום שהוא תלוי בכל היצורים האחרים ולא הם תלויים בו, וממילא הוא גם מצוי למטה מהם. למעשה נברא עולם שלם, אבל האדם הגיע בסוף והוא גם איננו יכול להיות הראשון, שכן גם למשל השמש איננה זקוקה לאדם, אבל האדם זקוק לשמש – ובין היתר, לכן השמש נבראת קודם לפני האדם. התנינים או הדגים יכולים לחיות חיים נוחים גם בלי בני אדם, אבל בני אדם זקוקים להם.
ו-"סוף מעשה במחשבה תחלה". והיינו לפי שמקור חוצבה של הנפש הוא בבחינת "נעוץ תחלתן בסופן", ומקור חוצבה הראשון נמשך מבחינת סובב כל עלמין כו' (ועיין מה שנתבאר מזה בד"ה "כי תצא", בענין "מאן דקטיל לחויא יהבין ליה ברתא דמלכא", ומה שנתבאר בד"ה "אלה מסעי" בענין "ואלה מסעיהם למוצאיהם"). הדימוי של סובב כל עלמין הוא של מעגל גדול, שהוא גם מבטא את הרעיון של 'נעוץ סופן בתחילתן'. מעגל הוא דבר שאין לו התחלה ואין לו סוף, ואני יכול להגיד שסופו והתחלתו הם בדיוק אותה הנקודה בעצמה. האדם הוא בריאה שיש בה שניות, וכאן מדובר על כך שלא רק שיש בו שניות אלא יש בו איזושהי קיצוניות; כלומר זו לא רק הוויה שהיא איננה אחידה, אלא זו הויה שנמצאת בראש כל דבר ובסוף כל דבר. מה שמדובר עליו כאן הוא כבר ברמה אחת גבוהה יותר, כיוון שכאן מדובר על כך שההיפוך של שני דברים בתוך הוויה אחת הוא זה שבמובן מסוים הוא עצם הגדרת האדם, זאת אומרת שעצם ההגדרה של האדם תלויה בהיותו גם ראש וגם סוף.
זה שהאדם הוא שני הפכים שיש להם התחלה וסוף בבת אחת, אומר שהוא שייך למדרגה של סובב כל עלמין, שזהו המקור וההגדרה של כל המצויים שיש להם הוויה כזו שמכילה בתוכה שני הפכים. המקור הראשוני של האדם הוא במדרגה שהיא מעבר ומעל לכל העולמות, וזהו אותו מקום ששייך לעולמות העיגולים, שהם עולמות שבנויים בעצם מהותם על זה ששני צדדים קיצוניים מתחברים אחד עם השני. לעומת זאת יש את העולם של היושר, את העולם של הקו הישר, שבו יש יחס מאד בולט וניכר בין ההתחלה ובין הסוף. לכן, בעולמות כאלו ככל שבריה היא יותר גדולה היחס בין ההתחלה והסוף נעשה רחוק יותר.
לעומת זאת, עולמות העיגולים בנויים על כך שהם עולמות ללא סתירות. עולם העיגול הוא עולם שהוא מעבר לתחום של הסתירה, ולכן אי אפשר לדבר בו על התחלה וסוף. אם אני אקח עיגול ואחתוך אותו, ואחר כך אני אנסה ליישר אותו – אז יתברר לי שהעיגול שקודם לכן היה הוויה אחדותית אחת, הופך עכשיו להיות הוויה פולארית, קוטבית, כלומר שיש לה שני כיוונים שונים ומנוגדים זה לזה. השינוי הזה נובע מכך שהעיגול הפך להיות להוויה ישרה, וממילא הוא שינה לגמרי את מהותו – מהוויה שהייתה הרמונית במהותה להוויה שבנויה על ניגוד מתמיד בין התחלה וסוף, על ניגוד בין שתי קצוות.
(והנה בחינה זו מתגלה בחלל הימני שבלב אשר הוא מלא רוח חיים, מה שאין כן חלל השמאלי בו משכן הדם שהוא הנפש, ורוח הוא למעלה מבחינת נפש, וכתיב: "רוח האדם העולה היא למעלה" (קהלת ג, כא), והיינו מה שנתבאר בד"ה "האזינו" גבי "והרוח תשוב" כו'. ופירוש העולה זהו בעניין מה שכתוב "והקרבתם עולה", ועיין בפירוש הרמ"ז בזהר ריש פרשת צו במה שכתב, ולדעתי זה סוד רוח האדם העולה למעלה, בבחינת קרבן עולה. ועיין ברבות ריש פרשת תזריע שם בעניין "ורוח אלוקים מרחפת" כו').
