שבירת הלוחות - ההכנה הראויה לקבלת התורה
(דברים לד, יב). "לעיני כל ישראל", שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר "וְאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם" (עקב ט, יז), והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר 'אשר שברת' (כי תשא לד, א), יישר כחך ששברת (רש"י).
הנה התורה מסיימת בכמה דברים גדולים ונוראים שעשה משה רבינו, והדבר האחרון הכתוב בתורה הוא מה ששבר את הלוחות, והדבר צריך ביאור איזה דבר גדול היה בזה. ועוד יש להעיר שהרי אין מסיימין אלא בדבר טוב, ואילו שבירת הלוחות היא ענין של פורענות, והיא אחת מן הסיבות לתענית שבעה עשר בתמוז, ואם כן צ"ב מדוע סיימה התורה בדבר של פורענות.
אבל באמת שבירת הלוחות היתה דבר גדול מאוד, לפי שעל ידה הציל משה רבינו את כלל ישראל. וכמו שכתב רש"י בפרשת כי תשא (לד, א), 'משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר, אם יאמר המלך להורגה, אומר לו עדיין אינה אשתך' וכו'. הרי ששבירת הלוחות היתה כמו קריעת הכתובה, שהיתה מורה על החיבור שהיה בין הקב"ה וישראל. וכיון שנתפרדה החבילה, לא נענשו כלל ישראל כל כך. נמצא שבשבירת הלוחות עשה משה רבינו דבר גדול להציל את ישראל, וכמו שאר האותות והמופתים שעשה למען הצלת ישראל.
ולפי זה יש לקשר סוף התורה לתחילתה. שבפשטות היה נראה כאילו התורה פתחה וסיימה בדברים הפוכים, שהרי התורה מתחילה בענין בריאת שמים וארץ, שזהו "בנין", ומסתיימת בענין שבירת הלוחות, שנראה כמו "חורבן". אבל לפי מה שנתבאר, גם שבירת הלוחות היתה בנין, שהיא הביאה להצלת כלל ישראל. והוא על דרך מה שאמרו חז"ל (מגילה לא, ב) 'סתירת זקנים בנין'.
ונראה להוסיף עוד בעומק דברי רש"י הנ"ל, שדימה את שבירת הלוחות לקריעת הכתובה. ובהקדם נבאר את מהות האסון הגדול של שבירת הלוחות, שמחמתו מתענים לדורי דורות.
הנה על הלוחות הראשונות כתיב (כי תשא לב, טז), "מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים הוא", והיינו שעצם הלוחות וגם הכתב שעל הלוחות היו מעשה הקב"ה. ולכן באמת הלוחות שייכים לעולם הרוחני ומקומם הוא בשמים, וכמש"כ בספר "דרך ה'" (חלק ד' פרק ו' אות י"ג) שגדר של 'עולם' הוא, שכל הנמצאים בו יש להם שייכות זה לזה.
אולם לאחר שקיבלו ישראל את התורה ופסקה זוהמתן, כמבואר בחז"ל (שבת קמו, א), התגבר כח נשמתם ונזדכך גופם, וכן נזדכך כל העולם, עד שהגיעו למדריגה גבוהה כל כך, שהיו ראויים לקבל את הלוחות שהן מעולם רוחני. ולכן נתן הקב"ה למשה את הלוחות השייכים לעולם הרוחני, להורידם לעולם הגשמי.
ומבואר בספרים שענין הורדת הלוחות היה להביא השראת השכינה לעולם, שהרי אין הקב"ה נפרד מן התורה, ואם הלוחות כאן, הקב"ה כאן. והיה מחבר בזה את העליונים והתחתונים חיבור גדול, עד שיתקדש העולם הגשמי בקדושה גדולה, מקדושה השייכת לעולם הרוחני. ואם היו זוכים לזה, לא היתה התורה משתכחת כלל, וכמו שאמרו חז"ל (עירובין נד, א), "אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל", וכמבואר בספרים שהשכחה באה מכח הגשמיות. ומטעם זה מצינו שהלוחות ושברי הלוחות היו מונחים בארון שבקודש הקדשים, שהוא מקום חיבור עליונים ותחתונים.
אולם כשחטאו כלל ישראל בעגל חזרה זוהמתם, ואיבדו את מעלתם הרוחנית, ועל ידי ירידה זו חזרה העולם להתגשם, עד כדי שהלוחות הרוחניים לא היו שייכים לעולם מגושם כזה, וממילא הוצרך משה רבינו לשבור את הלוחות. ולכן מתענים בשבעה עשר בתמוז על אבידת מעלות אלו של חיבור ודביקות, שנעשתה בשבירת הלוחות. כי מאחר שנשתברו הלוחות הראשונות, לא זכו עוד למדריגות אלו של השראת השכינה, ואבידה זו היתה אבידה לדורות.
ועל פי זה נראה לבאר את גדלות מעשה משה רבינו במה ששיבר את הלוחות. והוא על דרך מה שאמר מו"ר המשגיח רבי דוד קראנגלאס זצ"ל לבאר דברי חז"ל (מובא ברש"י קידושין לא, ב), שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד. ומאמר זה נראה כתמוה, שכילה הקב"ה חמתו בשריפת העצים והאבנים של בית המקדש, וכאילו הקב"ה התנהג ח"ו כבשר ודם שבשעת רוגזו הוא משבר עצים ואבנים בחמתו, ועל ידי זה נח רוגזו.
וגם צ"ב האיך נח מרוגזו על ידי זה.
ואמר לבאר הענין, שבזמן שבית המקדש היה קיים והקב"ה השרה שכינתו בישראל, היתה עליהם תביעה גדולה כשחטאו, וממילא נתחייבו בעונש גדול יותר. אבל משחרב המקדש ונסתלקה השכינה, לא היתה התביעה גדולה כל כך, וממילא נחלש חרון האף על מעשיהם. וזהו מה שאמרו חז"ל שכילה הקב"ה את חמתו בעצים ואבנים, ר"ל שהחריב את בית המקדש כדי להצילם מכליה.
ועל פי דבריו י"ל שכן היה ענין שבירת הלוחות, שהרי כבר נתבארה מעלת הלוחות הראשונות, שהיו מחברים העליונים והתחתונים, ועל ידם היו כלל ישראל מתחברים להקב"ה כחתן וכלה, וכאילו הם עומדים לפני המלך, וממילא היתה תביעה גדולה עליהם במה שחטאו בעגל. ולכן שיבר משה רבינו את הלוחות, וניתק את חיבורם זה להקב"ה, וכמו שכתב רש"י שקרע את הכתובה. וכיון שאבדו חיבור זה, לא היתה התביעה עליהם חזקה כל כך, וניצלו מהעונש החמור שהגיע להם.
וכן איתא בגמרא (שבת פז, א) שמשה רבינו עשה ק"ו, 'ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה וכל בן נכר לא יאכל בו [והיינו שקדושת מצות פסח אינה סובלת טומאת בן נכר], התורה כולה כאן וישראל מומרים על אחת כמה וכמה'. והיינו שמשה רבינו הבין שמכיון שחטאו אינם יכולים לקבל את הלוחות השייכים לעולם העליון, כי לזה צריכים להיות ראויים ומוכשרים, וכיון שחטאו ישראל בעגל, לא היו מוכנים לתורה. נמצא שמצד אחד היתה שבירת הלוחות דבר רע מאד לישראל, שבזה אבדו הרבה מהשראת השכינה, אבל מצד אחר היה דבר טוב מאד, שאם לא כן היו הם עצמם ח"ו נענשים עונש נורא.
ונמצינו למידים מענין שבירת הלוחות, את גודל האחריות המוטלת על מי שבא להתדבק בהקב"ה ובתורתו. שכל הקרוב יותר לתורה עליו להתנהג כראוי לפי התקרבותו להקב"ה, ולהכין את עצמו הכנה ראויה, ולהכשיר עצמו בארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם, ביראת שמים ובמדות טובות. ורק בזה יוכל לזכות להיות ראוי לקנות את התורה.
