סימן תל"ג - דיני בדיקת חמץ

אלו מקומות טעונים בדיקה

מקומות בבית הטעונים בדיקה- אף מקומות שאין רגילים להשתמש שם בחמץ, אלא שיש לחוש שהכניס לשם חמץ באקראי, צריכים בדיקה, ולכן כל חדרי הבית והעליות צריכים בדיקה, לפי שפעמים אדם נכנס לשם ופתו בידו, וכן חדר שמונחים בו משכונות או דברי מאכל או משקה או עצים ונרות, שדרך להכנס באמצע הסעודה ליטלם, צריכים בדיקה, אבל אוצרות יין שאין דרך להסתפק מהם באמצע הסעודה, וכן מתבן וכדו', וכן אוצרות שיש לו קבע להסתפק מהם פעם אחת לצורך סעודה ואין מסתפקים מהם באמצע הסעודה, א"צ בדיקה, אא"כ יודע שהכניס לשם חמץ. ואוצרות שמן משמע בגמ' שא"צ בדיקה, מפני שמסתפקים מהם בזמן קבוע, ויש שמחמירים בזה. חורי הבית וזיזים הבולטים מהכתלים טעונים בדיקה, אא"כ הם גבוהים שאין יד אדם מגיעה לשם, או שהם נמוכים פחות מג' טפחים, אמנם אם ידוע שהשתמשו בהם חמץ אפי' פעם אחת, או חורים וזיזים נמוכים בבית שהתינוקות מצויים בו, צריכים בדיקה. צריך בדיקה ע"ג התנורים במקום שרגילים להשתמש שם, וכן בכל החורים שסביבם.

גג של בנין נמוך או של ארונות, אם הם משופעים ואינם ראויים לתשמיש א"צ בדיקה, אפילו אם הם בתוך הבית, ואם הגג ישר ודרך להשתמש שם צריך בדיקה, וכ"ש שצריך לבדוק בתוך הארונות אם מניחים שם חמץ לפעמים או שמסתפקים מהם באמצע הסעודה. ותקרה הנמצאת תחת גג משופע, אם דרך להשתמש שם צריך בדיקה, ולפי שזו טירחא מרובה, יש להקל למכור לנכרי מקום זה עם החמץ. מקומות שיש שם בעלי חיים- רפת בקר, או לול של תרנגולים, או חצר שמצויים שם עופות (חוץ מהחורים שבצדדים), א"צ בדיקה אא"כ ודאי היה שם חמץ, וודאי חמץ אפשר דהיינו שהכניס לשם חמץ בתוך ל' יום, אבל דעת המקור חיים שהכונה שודאי היה שם חמץ בליל י"ד. והרמ"א כתב שבמקום שהעופות מצויים א"צ לבער אפי' ודאי חמץ עד לאחר זמן איסורו, והסכמת האחרונים שבחצר שלו או של שותפין אין להניח חמץ ולסמוך שיאכלוהו עופות, ואם הניח שם חמץ צריך לבדוק ולבער, אבל מותר להשליך חמץ במקום המופקר לרבים ולהפקיר את החמץ קודם זמן איסורו. ומקום הנחת מאכל האווזים טעון בדיקה, כיון שע"י האכילה הגרעינים נופלים למקום שאינם יכולים לאוכלו, והגרעינים הם חמץ גמור כיון ששורים אותם במים. חורי כתלים- חור שבין יהודי לחבירו, כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בליבו אף שיש לחוש שנתגלגל לשם חמץ, ואפי' אם יש שם ודאי חמץ מועיל הביטול, ועיין בסימן תל"ו אם מותר להנות מחמץ כזה אחרי פסח. וחור שבין ישראל לנכרי, אף אם ודאי יש שם חמץ א"צ לבודקו בלילה לאור הנר, שמא יחשוד הנכרי לכשפים ונמצא בא לידי סכנה, אלא יבדוק שם ביום י"ד לאור היום, וצריך לבטל את החמץ בלילה. כותל שנפל- כותל שרגיל להשתמש בו בחמץ בחורים והכותל נפל, אפי' אין הגל גבוה ג' טפחים א"צ לבדוק תחתיו במקום שמצויים עקרבים, או במקום שמצויים נחשים שממיתים, אלא יבטלו בליבו, ואם לא ביטלו עד שעבר זמן איסורו, לדעת העולת שבת צריך לחפש במרא וחצינא בענין שאין בו סכנה, וכתב הבית מאיר שכך הדין לרש"י והר"ן, אבל לדעת התוס' יש להסתפק, ויש להסתפק אם לדעת רש"י והר"ן כדאי להחמיר לפקח מעתה, כיון שאם יתגלה החמץ אפשר שעובר בבל יראה. ואם ודאי יש שם חמץ, אם אין עליו גובה ג' טפחים צריך להוציאו במרא וחצינא, ואם לא הוציאו החמץ אסור אחר הפסח אע"פ שביטלו, ואם יש עליו ג' טפחים, מדרבנן צריך לבטלו, ואם מצא שם חמץ אחרי הפסח הרי הוא מותר אף באכילה, וי"א שמדאורייתא חייב לבטלו, ולדבריהם אם לא ביטלו עד שהגיע זמן איסורו חייב לפקח את הגל ולבערו במרא וחצינא אם יש שם סכנת עקרבים, ואם הגל גדול ואינו יכול לפקח אותו מותר לכו"ע והיינו שא"צ לשכור פועלים, והגר"ז כתב שא"צ לבטלו אפי' לכתחילה, והעיקר כדעה ראשונה. מרתף יינות המלא עד תקרתו בחביות יין, ומסתפקים ממנו לפעמים בזמן האכילה, א"צ לבדוק אלא את השורה הקדמית העליונה ואת השורה שתחתיה, וי"א שיבדוק את השורה העליונה הקדמית ואת זו שבפנים יותר. כיסים ובתי יד של בגדים שנותנים בהם חמץ לפעמים, משלו או משל התינוקות, צריכים בדיקה, אפי' אם הוא אומר שודאי לא נתן שם חמץ, דלפעמים לא שם לב, ונכון לבודקם בשעת בדיקת חמץ, ומ"מ נכון לחזור ולנערם בשעת הביעור שמא הכניס בהם חמץ אחרי הבדיקה. כיבוד הבית- כתב הרמ"א שכל אדם צריך לכבד חדריו קודם הבדיקה, כדי שיוכל לבדוק היטב, וכתב המ"ב שהמנהג לכבד את כל הבית ביום י"ג, כדי שיוכל לעשות הבדיקה כדין בתחילת ליל י"ד, ובשעת בדיקה המנהג ליטול נוצות ולכבד היטב במקום החורים והסדקים לגרור משם את החמץ עם הנוצה. וכתב השו"ע שאף המכבד חדרו בי"ג ניסן ומכוון לבדוק את החמץ ולבערו ולא להכניס יותר חמץ, אעפ"כ צריך לבדוק בליל י"ד, ואפי' אם בדק לאור הנר בחורים וסדקים צריך לחזור ולבדוק בלילה, שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה, ומשום שאין לסמוך על בדיקת היום מפני שהנר אינו מאיר יפה ביום, והנה לטעם א' כתב התה"ד שדי שישייר חדר אחד לבודקו בלילה, ואין זה ברור, ולטעם השני לא מהני שיבדוק בלילה רק חדר אחד. זהירות שלא יאבד החמץ שנשאר- צריך להצניע בשעת הבדיקה ואחריה את החמץ שמשייר לאכול, ואת החמץ שמוצא בבדיקה, ולא יוליכו אנה ואנה, ואם לא הצניע את החמץ, אם לא ידוע לו שנחסר ממנו, א"צ לחזור ולבדוק, ואם נטל עכבר בפניו מהחמץ, או שנחסר מהחמץ שנשאר, צריך לחזור ולבדוק, ומ"מ א"צ לברך שנית על בדיקה זו, ואם בדק ולא מצא צריך לחזור ולבטל את החמץ (ואנו בלאו הכי חוזרים ומבטלים בשעת שריפה). כפה כלי על החמץ ולא מצאו, א"צ לבדוק, דודאי נטלו אדם, (אא"כ הניחו במקום שהתינוקות ממשמשים שם), ולכן יכפה כלי על החמץ או יתלנו באויר או יניחו בתיבה אמנם כיון שסתם תיבה חתורה אצל עכברים צריך להניח בתיבה כזו שעכבר לא יכול להגיע לשם. ואין להניח את החמץ בכלי ולכסותו, מפני שסייפ של שעה ליה.

ביטול חמץ

נוסח הביטול- יאמר אחר הבדיקה 'כל חמירא דאיתיה ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ליבטל ולהוי כעפרא דארעא', ונכון שיוסיף וליהוי הפקר כעפרא דארעא, ומהני אע"פ שאמר זאת בינו לבין עצמו. ולשון 'חמירא' כולל חמץ ושאור, אבל בשאר לשונות ואפי' בלשון הקודש צריך להזכיר כל אחד בפני עצמו, והגר"א מפקפק על זה, דמשמע בירושלמי שמספיק לומר חמץ. צריך לומר הנוסח בלשון שמבין, ואם אמר בלשון שאינו מבין, אם הוא יודע לפחות ענין הביטול שהוא מפקיר חמצו, יצא בדיעבד, אבל אם אינו מבין כלל והוא חושב שזה איזו תפילה, לא יצא אפי' בדיעבד. טוב לחזור ולבטל את החמץ ביום י"ד לפני תחילת שעה שישית, מפני הפת ששייר או שקנה אחרי הביטול בלילה. ויאמר בביטול היום 'דחזיתיה ודלא חזיתיה, דבערתיה ודלא בערתיה', שהרי ביטול היום הוא בשביל מה שהשאיר, ומ"מ צריך לבטל גם בלילה, שמא ישכח לבטל ביום עד שעה שישית. וכתב הרמ"א שיבטל רק אחרי השריפה, כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו, ונמצא שצריך לשרוף וגם לבטל לפני תחילת שעה שישית, שהרי בשעה שישית החמץ אסור בהנאה וא"א לבטלו. שליח יכול לבטל את החמץ, ויאמר 'חמצו של פלוני דלא ידע ביה' וכו', וביום יאמר 'דידע ביה ודלא ידע ביה', ולא יאמר 'חמץ דאיכא בביתא הדין' שמא יש לו במקום אחר. ודווקא אם נשלח לבטל מהני, אבל שליח לבדיקה אינו יכול לבטל, ויש מפקפקים בזה, וס"ל דמסתמא עשאו שליח גם על הביטול, וכתב המגן האלף שלכן צריך השליח לבטל, וגם המשלח צריך לבטל, ובלאו הכי אינו מועיל, אמנם אם המשלח בביתו וביקש מאחר לבדוק, צריך המשלח לבטל בעצמו אא"כ ציווהו להדיא שיבטל. ומי שאינו שליח כלל אינו יכול לבטל אף היכא דזכות הוא לו (כגון שהוא בדרך ושכח לבטל), ויש מחמירים שגם שליח מפורש על הביטול לא מהני, ובשעת הדחק יש להקל. וקטן אינו נעשה שליח. מי שאינו בביתו יבטל במקום שהוא נמצא, ואפי' אם מינה שליח עדיף שיבטל בעצמו (די"א ששליחות לא מהני, ואם לא בדק ודאי עליו להזהר לבטל בעצמו, דבדאורייתא לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו), ואם האשה יודעת שאין דרך בעלה לבטל, טוב שתבטל מעצמה, ותאמר (בלשון שמבינה) 'כל חמירא דאיכא ברשות בעלי' וכו', ואפי' אשה שאינה בודקת בעצמה אלא ע"י שליח, טוב שתבטל בעצמה, דאפילו בבעל שהחמץ שלו יש מפקפקים בביטול ע"י שליח, ויכולה אף לעשות שליח לבטל, אך טוב יותר שתבטל בעצמה, אמנם לכתחילה אין ראוי שהבעל יסמוך על ביטול אשתו, כיון שאין החמץ שלה, אלא יבטל במקום שהוא נמצא. ואלמנה כיון שהחמץ שלה דינה כאיש שיכולה לבטל בעצמה או ע"י שליח. אפוטרופוס של יתומים חייב לבדוק ולבער ולבטל, ואם נוהגים לתת שכר על הבדיקה נותן שכר, ואם עבר ולא ביער ולא ביטל, אין לחייבו עליו הפסח, אפשר שאין לאסור את החמץ אחרי פסח, דלמאן ניקנסיה.