חמץ של נכרי שנמצא ביד ישראל
סימן ת"מ
חמץ של נכרי שנמצא ביד ישראל
נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל והחמץ נמצא בבית הישראל או בשאר מקום שהוא רשותו, אם הישראל חייב באחריותו מגניבה ואבידה, וקיבל אחריות בהדיא עם קנין, (אבל בסתמא אין דין שומרים לנכרים, ורעק"א מצדד שלענין פשיעה סגי בקבלה בעלמא בלא קנין), או שמדין המלכות נתחייב באחריות אף בלא קנין, חייב לבערו בזמן הביעור, אם אין הנכרי כאן להחזירו.
וי"א שאפי' אם הישראל אינו אלא שומר חינם וחייב רק בפשיעה חייב לבערו, ולכתחילה יש לחוש לדעה זו ולהחזיר את הפקדון לנכרי, ואם הנכרי אינו כאן יעשה מכירת חמץ (שאף שלהרבה פוסקים מכירה וביטול לא מועילים בחמץ שגופו אינו שלו, בכגון זה יש לסמוך על המקילים), וגם יבטל את החמץ, ואם כבר הגיעה שעה שישית שא"א למוכרו יש לסמוך על דעה ראשונה, ומותר להשהות את החמץ עד שיבוא בעליו, וכשיבוא יחזיר לו את החמץ מיד אפי' אם זה באמצע פסח (שהרי י"א שאסור מהתורה להשהותו אצלו), אך יזהר שלא יגע בו, ואחרי פסח החמץ מותר אף באכילה, אפי' אם לא החזירו לבעליו. וי"א שאפי' אם הנכרי אלם ויכפהו לשלם אם יאבד, אף שאינו חייב באחריותו בדין תורה ולא בדין המלכות, חייב לבערו, ויש חולקים, והעיקר כדעה ראשונה, ומ"מ אם עבר הפסח ולא ביערו אין להחמיר ומותר אפי' באכילה. ואם חזר והפקידו ביד נכרי אחר, אע"פ שהנכרי קיבל על עצמו את כל האחריות שהיתה לישראל, לא מהני, כיון שהישראל נשאר חייב באחריות כלפי הראשון, (אמנם אחר הפסח החמץ מותר אף אם הנכרי השני לא קיבל אחריות). ויש מקילים בזה, ולדעתם מהני גם היכא שמכר את החדר שבו החמץ לנכרי, אם הנכרי קיבל אחריות על גניבה ואבידה, ונכון שימכור לנכרי גם את החמץ וגם את הבית. ואם הישראל אינו חייב באחריותו כלל אינו חייב לבערו, אפי' אם הוא כבוש תחת ידו כגון גר תושב (שנתיישב בארצך ויד ישראל שולטת בו) ושרוי עימו בחצר, ומ"מ צריך לעשות מחיצה גבוהה י' טפחים לפני החמץ כדי שלא יבוא לאוכלו, וכפית כלי לא מועילה, שמא ינטל הכלי, וסדין שאינו קשור למטה לא מועיל מפני שעוברים תחתיו. ומשמע מסתימת הפוסקים שגם אם החמץ צריך הכנה וא"א לאוכלו מיד צריך מחיצה, ובאשל אברהם להגאון מבוטשאטש מיקל בזה אם הקמחים אינם אלא חשש חמץ. ופת עכו"ם צריכה מחיצה אפי' במקום שנוהגים איסור בפת עכו"ם. אמנם בפסח אין לקבל החמץ לפקדון אף שאינו חייב באחריותו כלל ואפי' בחינם.
ודווקא באופן הנ"ל אסור, אבל אם אין החמץ ביד ישראל וגם לא קנאו הישראל בקנין המועיל, או אם החמץ ביד ישראל אבל לא אמר לו שיקנהו מעכשיו, וגם אין האחריות על הישראל, מותר אפי' אם הגיע הזמן לפני פסח, ואפי' אם נראה שבדעת הנכרי לשקעו בידו, וי"א שאם הגיע הזמן לפני פסח אסור, ויש להחמיר בזה לענין בל יראה, ולענין הנאה אחרי פסח אפשר שיש להקל. ואם האחריות על הישראל אסור בכל גוונא.
נכרי שנכנס עם חמץ בידו לבית ישראל, א"צ להוציאו אע"פ שרואהו, ואין חוששים שיבוא לאוכלו כיון שהוא תחת יד הנכרי והוא משמרו, אבל אסור לאכול עימו יחד באותו שלחן אפי' בהפסק מפה אפי' אינו מכיר את הנכרי, משא"כ בבשר בחלב שמותר בהפסק מפה, אמנם מותר להניח לנכרי לאכול על שלחנו בזמן שהישראל אינו אוכל, וצריך להזהר לנקות ולהדיח את השלחן היטב אחרי שהנכרי סיים לאכול, שלא ישארו פרורים מחמצו, וכן יזהר שהנכרי יטול את כל החמץ מבית הישראל. ונכרי שהוא עבדו שמזונותיו עליו, אין להניחו לאכול בביתו אף אם החמץ הוא של נכרי, שמא יחשדוהו שהוא מאכיל לעבדו חמץ.
ישראל שהפקיד חמץ אצל ישראל או נכרי, אע"פ שהנפקד קיבל אחריות הרי המפקיד עובר עליו, כיון שהוא שלו, ואם הנפקד הוא ישראל גם הנפקד עובר עליו, ועיין בסימן תמ"ג מה יעשה הנפקד בערב פסח אם המפקיד אינו בביתו. וכתב הגר"ז שאם ישראל הניח בבית ישראל אחר שלא מדעתו כלל, הבעלים אינו עובר עליו מדאורייתא, אך יש חיוב לבערו ואם אין בו כדי לאכול כזית בבל יראה, ובל ימצא, כל שיש כזית חמץ בכלי אחד, והחמץ מעורב במין אחר, עוברים עליו לדעה הסוברת מדרבנן, והפמ"ג חולק, וצ"ע.
ישראל שהלוה לנכרי, ונתן לו הנכרי את חמצו ואמר לו שאם לא יפרע עד זמן פלוני יהיה החמץ קנוי לו מעכשיו, והגיע הזמן אפי' אחרי פסח ולא פרעו, אפילו אם אין האחריות על הישראל אסור החמץ בבל יראה ומחויב לבערו או למוכרו לפני זמן הביעור, ואם לא עשה כך נאסר החמץ בהנאה לאחר הפסח, אבל אם בא הנכרי לפדותו בפסח, מותר לקבל ממנו את המעות ולהניח לו לקחת את החמץ.
ודווקא באופן הנ"ל אסור, אבל אם אין החמץ ביד ישראל וגם לא קנאו הישראל בקנין המועיל, או אם החמץ ביד ישראל אבל לא אמר לו שיקנהו מעכשיו, וגם אין האחריות על הישראל, מותר אפי' אם הגיע הזמן לפני פסח, ואפי' אם נראה שבדעת הנכרי לשקעו בידו, וי"א שאם הגיע הזמן לפני פסח אסור, ויש להחמיר בזה לענין בל יראה, ולענין הנאה אחרי פסח אפשר שיש להקל. ואם האחריות על הישראל אסור בכל גוונא.
נכרי שנכנס עם חמץ בידו לבית ישראל, א"צ להוציאו אע"פ שרואהו, ואין חוששים שיבוא לאוכלו כיון שהוא תחת יד הנכרי והוא משמרו, אבל אסור לאכול עימו יחד באותו שלחן אפי' בהפסק מפה אפי' אינו מכיר את הנכרי, משא"כ בבשר בחלב שמותר בהפסק מפה, אמנם מותר להניח לנכרי לאכול על שלחנו בזמן שהישראל אינו אוכל, וצריך להזהר לנקות ולהדיח את השלחן היטב אחרי שהנכרי סיים לאכול, שלא ישארו פרורים מחמצו, וכן יזהר שהנכרי יטול את כל החמץ מבית הישראל. ונכרי שהוא עבדו שמזונותיו עליו, אין להניחו לאכול בביתו אף אם החמץ הוא של נכרי, שמא יחשדוהו שהוא מאכיל לעבדו חמץ.
ישראל שהפקיד חמץ אצל ישראל או נכרי, אע"פ שהנפקד קיבל אחריות הרי המפקיד עובר עליו, כיון שהוא שלו, ואם הנפקד הוא ישראל גם הנפקד עובר עליו, ועיין בסימן תמ"ג מה יעשה הנפקד בערב פסח אם המפקיד אינו בביתו. וכתב הגר"ז שאם ישראל הניח בבית ישראל אחר שלא מדעתו כלל, הבעלים אינו עובר עליו מדאורייתא, אך יש חיוב לבערו ואם אין בו כדי לאכול כזית בבל יראה, ובל ימצא, כל שיש כזית חמץ בכלי אחד, והחמץ מעורב במין אחר, עוברים עליו לדעה הסוברת מדרבנן, והפמ"ג חולק, וצ"ע.
סימן תמ"ב
בל יראה וביעור, בחמץ שאינו גמור
בגדים שכיבסו אותם בחלב חיטה אפי' בתוך ג' ימים סמוך לפסח, וכן ניירות שדיבקו אותם בחמץ זה לזה או לחלון בחמץ, וכדו', אפי' תוך ל' לפסח, אפי' אם נראה עליהם קצת ממשות חמץ מותר לקיימם בפסח, כיון שאין צורת החמץ עומדת, ומ"מ אסור להציעם על השלחן, שמא יכנס מהם לתוך המאכל, וכ"ש שאסור להניח בתוכם קמח של פסח, וצעיפי נשים שרגילים לתקנם ע"י קמח עד שיהיו עבים קצת ודרך להפרך מהם, אין ללובשם בשעת אכילה, והמדקדקים נוהגים שלא לכבס בגדים וצעיפים בתוך ל' יום לפסח אלא בדברים שאינן מה' מיני דגן. ויש מחמירים היכא שממשות החמץ ניכרת מבחוץ, ולדבריהם בדיבוק ניירות בחלון יעשה בלילה רכה מאד ויכניס את כל החמץ בין הדבקים שלא יבצבץ לחוץ כלל, והמחמיר לטוח בטיט תבוא עליו ברכה, ומסתימת האחרונים נראה שלכתחילה נוקטים כדעת היש מחמירים, ורק הפר"ח כתב שהעיקר כדעה ראשונה. ואם נעשה לפני ל' יום מותר לכו"ע אף בנראה מבחוץ, מפני שודאי נתקשה ונמאס, וכן אם אין בכולו כזית לכו"ע א"צ לבער.
כורכי ספרים שמדביקים את הניירות בדבק חמץ לפני פסח, מותר לכו"ע, כיון שאין החמץ ניכר מבחוץ, ואינו עתיד לגלותו, וא"צ לעשותו בלילה רכה.
תערובת חמץ- דבר מאכל שמעורב בו חמץ, (כגון מוריס הנעשה משומן דגים עם מעט קמח קלוי ומים, או כותח הנעשה ממלח ומי חלב ופרורי פת, או שיכר המדי שנותנים בו שעורים ומים להחמיצו, וכן חומץ האדומי ושאר דברים המוזכרים במשנה בריש אלו עוברין), אם יש בו כדי לאכול כזית בכדי אכילת פרס חייבים כרת על אכילתו, ואם אין בו כדי לאכול כזית בכדי אכילת פרס אין בו כרת, וי"א שאפי' איסור לאו ליכא, אמנם לענין איסור בל יראה ובל ימצא, כל שיש כזית חמץ בכלי אחד, והחמץ מעורב במין אחר, עוברים עליו לדעה הסוברת מדרבנן, והפמ"ג חולק, וצ"ע.
וכן שיכר שעושים מחיטים ושעורים חייב לבערו, ואם לא ביערו עובר בבל יראה, וגם יש כרת באכילתו אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס, ואפי' אם אין שיעור זה מ"מ אסור מדאורייתא משום דטעם כעיקר, שטעם כעיקר דאורייתא. אמנם בתערובת מין במינו, כגון קמח חמץ שנתערב בקמח שאינו חמץ, וכן מין בשאינו מינו כשיש בהתר שישים כנגד החמץ, מדאורייתא מותר אפי' באכילה, ומדרבנן אסור להשהותו, וצריך לבערו קודם הפסח, ואם נזכר בזה בפסח צריך לבערו כשנזכר, ואם עבר והשההו עד לאחר הפסח לא נאסרה התערובת, וכן שאר דברים שאין בהם בל יראה מדאורייתא, אינם אסורים אחרי פסח אפי' באכילה.
דבר שיש בו תערובת חמץ מלפני פסח ואינו ראוי לאכילה כלל במקום הפסד מרובה, אם ישליך את הנאת המעמיד לים המלח. וכן עריבת העבדנים שנותנים לתוכה גבינות שהעמידם ע"י חומץ שנעשה משיכר שעורים או חיטים או עורות, ואפי' אם נתן העורות שעה אחת קודם זמן הביעור מותר, כיון שע"י העורות זה מסריח מיד, אמנם אם לא נתן את העורות מותר רק אם נתן את הקמח ג' ימים לפני זמן הביעור, דאל"כ הרי הוא ראוי לאכילה כשמגיע זמן הפסח, וצריך לבערו אף אם אח"כ כבר נעשה אינו ראוי. וכן קילור ורטיה ואיספלנית ותריאק"ה שנתן בתוכם חמץ מותר לקיימם בפסח, כיון שנפסדה צורת החמץ. אמנם לענין אכילה, אף דעת השו"ע (סעיף ד') שאף אם אינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם אלא רק של חולים, אף שמותר לקיימו, אסור החמץ באכילה בפסח אפי' בכל שהוא חמץ, דחוזר וניעור, ואע"פ שאינו ראוי לאכילה הא אחשביה, ורק בהנאה מותר אם נתערב לפני פסח, ואם נתערב חמץ נוקשה, מותר להרבה אחרונים לאוכלו אף כשנתערב בפסח עצמו. והרמ"א כתב שי"א שאם נתבטל קודם פסח לא אמרינן חוזר וניעור ומותר אף באכילה, וכתב הרמ"א דהכי קיימא לן, והמ"ב מעיר שבסימן תמ"ז כתב הרמ"א להקל דווקא בתערובת לח בלח, ולא ביבש ביבש.
יין שרף הנעשה מה' מיני דגן או משמרי שיכר, הוי חמץ גמור. מאכל שיש בו טעם חמץ- מאכל שאין בו חמץ בעין כלל, אלא רק טעם חמץ שאינו בטל בשישים, כגון שבישלו יחד עם חמץ והוציא את החמץ, מדאורייתא אסור לאוכלו משום טעם כעיקר, ולענין בל יראה מצדד החק יעקב שאין בזה איסור דאורייתא, ומ"מ מדרבנן אסור להשהותו וצריך לבערו בנמצא תוך הפסח, ואם עבר והשההו מותר בהנאה לאחר הפסח, ובאכילה אפשר שכדאי להחמיר, וי"א שטעם חמץ חייב בביעור מדאורייתא, וממילא אם לא ביערו אסור בהנאה אחרי פסח, ובמקום הפסד מרובה יש להקל כדעה ראשונה.
מעמיד ועביד לטעמא דבר שהעמידוהו ע"י חמץ, או שנתנו בו חמץ לטעם (כגון גבינות ששפכו עליהם יי"ש לחזקם אחרי שכבר נעשו), או עיסה שנתחמצה בשמרי שיכר, חייבים מדרבנן בביעור לפני פסח, ואינם בטלים בשישים, דדבר המעמיד ודבר דעביד לטעמא אינו בטל אפילו באלף, ואם עבר ולא ביערם יש להתיר אחר הפסח בהנאה, ובמקום הפסד מרובה, אם ישליך את הנאת המעמיד לים המלח. וכן גבינות שהעמידם ע"י חומץ שנעשה משיכר שעורים או חיטים או ביין שרף הנעשה מתבואה שהעמידום בשמרי שיכר, חייב לבערם בערב פסח, ואין החמץ בטל בשישים.
ואם העמידם גם בדבר שאינו חמץ, והחמץ אין בו כדי להעמיד בפני עצמו, מותר אף בשתיה בפסח אם יש שישים כנגד שמרי השיכר. ואם העמיד גבינה ע"י קיבה שנכבשה בכלי חמץ מעת לעת, מותר להשהותה ואסור לאוכלה, ואם העמידה קודם הפסח אין לאסור לאוכלה אלא באין בגבינה שישים כנגד הקיבה, ובפסח שחמץ אסור במשהו אסור בכל גוונא.
נהגו לגרר הכתלים והכסאות שנגע בהם חמץ, ואין ללעוג על המנהג, ואם יש חמץ בסדק ואינו יכול להוציאו, יטיח עליו מעט טיט, וזה מועיל אפי' אם יש שם כזית או יותר.
בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית חמץ במקום אחד חייב לבער אף בעשוי לחזק את העריבה או לסתום נקב שבה, אע"פ שודאי הוא מבטלו לעריבה, ואם אין כזית במקום אחד, אם הוא עשוי לחזק או לסתום, אף אם כשנצרף את כל חתיכות החמץ יהיה שם יותר מכזית, החמץ בטל, ואין בזה נ"מ אם החמץ בשולי העריבה או בשפתה, ואם אינו עשוי לחזק או לסתום, אם ע"י צירוף החתיכות יש כזית, חייב לבער, ואם אין בהם כזית אף ע"י צירוף א"צ לבער לכו"ע. ודעת הרבה פוסקים דאף באין בהם כזית אף ע"י צירוף, צריך לבער היכא שהם ראוים קצת לאכילה, ואם הם מטונפים קצת ואין בהם יחד כזית א"צ לבער לכו"ע.
ישראל שהלוה לישראל ומשכן לו חמץ, קנה המלוה את החמץ אפי' אם לא אמר לו מעכשיו, ועובר עליו בבל יראה, דישראל מישראל קונה משכון, וגם הלוה עובר עליו כיון שגוף החמץ שלו.
ואם לא היה החמץ ביד הנכרי, נאסר החמץ בהנאה, דלא קנה כיון שלא משך, אמנם אם הקנה הישראל את החמץ לנכרי מעכשיו אם לא יפרע לזמן פלוני ע"י קנין בסודר של הנכרי (ולא של העדים), דעת כמה אחרונים שהחמץ לא נאסר אם התנה הישראל שלא קיבל אחריות, ואפילו הוא תחת יד הישראל, ויש מי שמחמיר בזה, ובמקום הדחק יש להקל.
ואם החמץ ביד הנכרי אלא שלא אמר לו שיקנה מעכשיו החמץ אסור לעולם, והמ"א מסתפק אם מותר להשאירו ביד הנכרי אחרי פסח, או דחשיב פורע חובו באיסורי הנאה ומחויב לפדותו ולבערו, ובבית מאיר ובמקור חיים מקילים בזה, אמנם אם החמץ היה ביד הישראל בפסח פשיטא דאסור ליתנו לנכרי, דזה הנאה ממש.
ומשמע מהשו"ע שאף אם הגיע זמן הפרעון לפני פסח ולא פדה את החמץ, מותר רק אם אמר לו בשעה שמשכנו שיהא שלו מעכשיו אם לא יפדהו, דבלאו הכי לא קנה הנכרי את המשכון דהוי כאסמכתא בעלמא, ואסור אפי' אחר הפסח משום חמץ שעבר עליו הפסח, ויש מקילים בזה, ויש לסמוך עליהם בשעת הדחק לאחר הפסח, אבל לפני הפסח שזה חשש דאורייתא יש לחוש לדעת המחמירים ולהחליטו לנכרי כשהגיע זמן הביעור.
וכל זה בהלואה, אבל הנותן חמץ לנכרי ואומר לו שאם לא יעשה דבר פלוני קודם פסח יהיה החמץ שלו, הוי אסמכתא להרבה פוסקים (אא"כ הקנה בבי"ד חשוב) והחמץ נשאר של הישראל, וצריך לתת אותו במתנה גמורה לנכרי לפני פסח, אמנם בדיעבד גם בזה נראה שאין להחמיר לאסור את החמץ לאחר הפסח.
