סימן תמ"א - דיני המלוה על החמץ

ישראל שהלוה לנכרי, ונתן לו הנכרי את חמצו ואמר לו שאם לא יפרע עד זמן פלוני יהיה החמץ קנוי לו מעכשיו, והגיע הזמן אפי' אחרי פסח ולא פרעו, אפילו אם אין האחריות על הישראל אסור החמץ בבל יראה ומחויב לבערו או למוכרו לפני זמן הביעור, ואם לא עשה כך נאסר החמץ בהנאה לאחר הפסח, אבל אם בא הנכרי לפדותו בפסח, מותר לקבל ממנו את המעות ולהניח לו לקחת את החמץ.

ודווקא באופן הנ"ל אסור, אבל אם אין החמץ ביד ישראל וגם לא קנאו הישראל בקנין המועיל, או אם החמץ ביד ישראל אבל לא אמר לו שיקנהו מעכשיו, וגם אין האחריות על הישראל, מותר אפי' אם הגיע הזמן לפני פסח, ואפי' אם נראה שבדעת הנכרי לשקעו בידו, וי"א שאם הגיע הזמן לפני פסח אסור, ויש להחמיר בזה לענין בל יראה, ולענין הנאה אחרי פסח אפשר שיש להקל.

ואם האחריות על הישראל אסור בכל גוונא.

ישראל שהלוה לישראל ומשכן לו חמץ, קנה המלוה את החמץ אפי' אם לא אמר לו מעכשיו, ועובר עליו בבל יראה, דישראל מישראל קונה משכון, וגם הלוה עובר עליו כיון שגוף החמץ שלו.