סימן תמ"ב - בל יראה וביעור, בחמץ שאינו גמור
בגדים שכיבסו אותם בחלב חיטה אפי' בתוך ג' ימים סמוך לפסח, וכן ניירות שדיבקו אותם בחמץ זה לזה או לחלון בחמץ, וכדו', אפי' תוך ל' לפסח, אפי' אם נראה עליהם קצת ממשות חמץ מותר לקיימם בפסח, כיון שאין צורת החמץ עומדת, ומ"מ אסור להציעם על השלחן, שמא יכנס מהם לתוך המאכל, וכ"ש שאסור להניח בתוכם קמח של פסח, וצעיפי נשים שרגילים לתקנם ע"י קמח עד שיהיו עבים קצת ודרך להפרך מהם, אין ללובשם בשעת אכילה, והמדקדקים נוהגים שלא לכבס בגדים וצעיפים בתוך ל' יום לפסח אלא בדברים שאינן מה' מיני דגן. ויש מחמירים היכא שממשות החמץ ניכרת מבחוץ, ולדבריהם בדיבוק ניירות בחלון יעשה בלילה רכה מאד ויכניס את כל החמץ בין הדבקים שלא יבצבץ לחוץ כלל, והמחמיר לטוח בטיט תבוא עליו ברכה, ומסתימת האחרונים נראה שלכתחילה נוקטים כדעת היש מחמירים, ורק הפר"ח כתב שהעיקר כדעה ראשונה. ואם נעשה לפני ל' יום מותר לכו"ע אף בנראה מבחוץ, מפני שודאי נתקשה ונמאס, וכן כורכי ספרים שמדביקים את הניירות בדבק חמץ לפני פסח, מותר לכו"ע, כיון שאין החמץ ניכר מבחוץ, ואינו עתיד לגלותו, וא"צ לעשותו בלילה רכה.
תערובת חמץ- דבר מאכל שמעורב בו חמץ, (כגון מוריס הנעשה משומן דגים עם מעט קמח קלוי ומים, או כותח הנעשה ממלח ומי חלב ופרורי פת, או שיכר המדי שנותנים בו שעורים ומים להחמיצו, וכן חומץ האדומי ושאר דברים המוזכרים במשנה בריש אלו עוברין), אם יש בו כדי לאכול כזית בכדי אכילת פרס חייבים כרת על אכילתו, ואם אין בו כדי לאכול כזית בכדי אכילת פרס אין בו כרת, וי"א שאפי' איסור לאו ליכא, אמנם לענין איסור בל יראה ובל ימצא, כל שיש כזית חמץ בכלי אחד, והחמץ מעורב במין אחר, עוברים עליו לדעה הסוברת שטעם כעיקר דאורייתא. אמנם בתערובת מין במינו, כגון קמח חמץ שנתערב בקמח שאינו חמץ, וכן מין בשאינו מינו כשיש בהתר שישים כנגד החמץ, מדאורייתא מותר אפי' באכילה, ומדרבנן אסור להשהותו, וצריך לבערו קודם הפסח, ואם נזכר בזה בפסח צריך לבערו כשנזכר, ואם עבר והשההו עד לאחר הפסח לא נאסרה התערובת, וכן שאר דברים שאין בהם בל יראה מדאורייתא, אינם אסורים אחרי פסח אפי' באכילה.
מעמיד ועביד לטעמא דבר שהעמידוהו ע"י חמץ, או שנתנו בו חמץ לטעם (כגון גבינות ששפכו עליהם יי"ש לחזקם אחרי שכבר נעשו), או עיסה שנתחמצה בשמרי שיכר, חייבים מדרבנן בביעור לפני פסח, ואינם בטלים בשישים, דדבר המעמיד ודבר דעביד לטעמא אינו בטל אפילו באלף, ואם עבר ולא ביערם יש להתיר אחר הפסח בהנאה, במקום הפסד מרובה, אם ישליך את הנאת המעמיד לים המלח. וכן גבינות שהעמידם ע"י חומץ שנעשה משיכר שעורים או חיטים או ביין שרף הנעשה מתבואה שהעמידום בשמרי שיכר, חייב לבערם בערב פסח, ואין החמץ בטל בשישים. וכן מי דבש (-מע"ד) שהחמיצם בשמרי דבש, והדבש הראשון היה מחומץ משמרי שיכר, חייב לבער אף את המע"ד הרביעי או החמישי וכו', כיון שכל אחד נחשב חמץ כיון שהעמידו ע"י חמץ, ואין לשתותו אף ביו"ט אחרון של פסח, ורק במע"ד שאין בו חשש זה רק נתבשל בכלי חמץ יש מקילים לשתותו ביו"ט אחרון של פסח, דסתם כלים אינם בני יומם, ואם בישלו אותו בכלים שבישלו בהם יי"ש שהוא חריף וחזק ונותן טעם לשבח לא מהני מה שאינם בני יומם. ואם העמידם גם בדבר שאינו חמץ, והחמץ אין בו כדי להעמיד בפני עצמו, מותר אף בשתיה בפסח אם יש שישים כנגד שמרי השיכר. ואם העמיד גבינה ע"י קיבה שנכבשה בכלי חמץ מעת לעת, מותר להשהותה ואסור לאוכלה, ואם העמידה קודם הפסח אין לאסור לאוכלה אלא באין בגבינה שישים כנגד הקיבה, ובפסח שחמץ אסור במשהו אסור בכל גוונא.
נהגו לגרר הכתלים והכסאות שנגע בהם חמץ, ואין ללעוג על המנהג, ואם יש חמץ בסדק ואינו יכול להוציאו, יטיח עליו מעט טיט, וזה מועיל אפי' אם יש שם כזית או יותר.
בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית חמץ במקום אחד חייב לבער אף בעשוי לחזק את העריבה או לסתום נקב שבה, אע"פ שודאי הוא מבטלו לעריבה, ואם אין כזית במקום אחד, אם הוא עשוי לחזק או לסתום, אף אם כשנצרף את כל חתיכות החמץ יהיה שם יותר מכזית, החמץ בטל, ואין בזה נ"מ אם החמץ בשולי העריבה או בשפתה, ואם אינו עשוי לחזק או לסתום, אם ע"י צירוף החתיכות יש כזית, חייב לבער, ואם אין בהם כזית אף ע"י צירוף א"צ לבער, ודעת הרבה פוסקים דאף באין בהם כזית אף ע"י צירוף, צריך לבער היכא שהם ראוים קצת לאכילה, ואם הם מטונפים קצת ואין בהם יחד כזית א"צ לבער לכו"ע.
