שמחת הלוחות האחרונות

ואף שבפוסקים (טואו"ח סתרס"ט. רמ"א שם. וראה תיקוני זהר תכ"א) ביארו, שטעם קביעת השמחה בשמיני עצרת הוא – "לפי שמסיימים בו התורה וראוי לשמוח בשמחתה" – יכולים אנו עדיין להקשות מדוע לא קבעו השמחה בחג השבועות, מאחר ובאמת גם בחג השבועות ישנו עניין "גמרה של תורה", ולכאורה - אף באופן נעלה יותר מאשר בשמחת תורה' :

דהנה, בפירוש רש"י על התורה (משפטים כד, יב) מביא בשם אזהרות הרס"ג – שבעשרת הדברות כלולות כל התרי"ג מצוות. ולפי זה נמצא, שבאותה שעה שנתן הקב"ה את התורה, במעמד הר סיני, קיבלו ישראל את כל התורה והמצוות בשלימותם (כפי שכלולים הם בעשרת הדברות). והוי זה הן תחילת נתינת התורה והן סיום נתינתה;

וכיון שמידי שנה בחג השבועות הוא מעין דמתן-תורה בפעם הראשונה, ו'חוזרים וניעורים' אותם העניינים שהיו אז (ראה רמ"ז בספר תיקון שובבים. הובא ונתבאר בספר לב דוד (להחיד"א) פכ"ט) – נמצא, שזמן מתן-תורה בכל שנה הוי יום "גמרה" של תורה – באופן שכלולה כולה, מריש ועד גמירא, בנתינתה. ולכאורה, ראוי הי' לעשותו יום שמחה2.

[ואדרבה: אופן זה קרוב ודומה יותר למאורע ממנו למדים ש"עושין שמחה לגמרה של תורה":

דאיתא במדרש (שהש"ר פ"א א (ט). הובא בספר האשכול, אור זרוע (ח"ב סי' שכ) ובית יוסף (סו"ס תרסט) כמקור למנהג השמחה דשמחת תורה) "אמר לי' הקב"ה: שלמה חכמה שאלת לך כו' חייך החכמה והמדע נתון לך כו'. מיד 'ויקץ שלמה והנה חלום'. א"ר יצחק: חלום הי' עומד על כנו, חמור נוהק והוא יודע מה נוהק ציפור מצוצי והוא יודע מה מצוצי. מיד ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו'. א"ר אלעזר: מכאן שעושין שמחה לגמרה של תורה".

והיינו ממש "גמרה של תורה" כפי האופן המדובר כאן (ולהעיר מפירוש מהרז"ו במדרש שם "לגמרה של תורה – שכל החכמה שידע שלמה ברוה"ק נכלל הכל בתורה) – דהרי שמחת שלמה היתה על נתינת החכמה, שניתנה לו כולה בבת אחת].

ואף שהתכללות זו של (התורה ו)המצוות בעשרת הדברות היא בהעלם, ובגלוי ניתנו רק עשרת הדברות – מכל מקום, הרי בנתינתן לישראל נתונה להם (אם-כי באופן בלתי גלוי) כל התורה והמצוה. ועל דרך מאמר רז"ל "הפך בה והפך בה דכולא בה" (אבות ספ"ה); ונתינה זו של כל התורה בזמן מתן-תורה - דייה, לכאורה, בכדי לקבוע שמחה ביום זה (והרי עושים סעודה ושמחה בסיום אפילו מסכת אחת בלבד – רמ"א בשו"ע יו"ד סו"ס רמו).

אלא, שעם היות מעלה נפלאה זו בזמן מתן תורה, קבעו השמחה ד'שמחת תורה' ב"גמרה של תורה" שבשמיני עצרת דוקא – מאחר ודוקא בסיום זה של התורה, השמחה היא שמחה שלימה, כדלקמן.

1. בפשטות אפשר לבאר, דהקושיא היא על התקנה מעיקרה – מה טעם לא קבעו שיסיימו ויתחילו התורה (בשמחה) בחג השבועות (וע"ז תירצו, שעיקר השמחה היא בלוחות האחרונות, שהם "כפלים לתושי"" לגבי הראשונות (שמו"ר רפמ"ו)). והמבואר בפנים הוא בעומק יותר

2. ואף דמצינו שמחה בחגה"ש (ראה שו"ע רבינו הזקן סתצ"ד סי"ח: "וצריך לאכול ולשמוח בו"), אי"ז שמחה ל"גמרה של תורה", אלא לנתינת התורה ("להראות שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו תורה")

"גמרה של תורה" מתוך שמחה שלימה

החילוק בין "גמרה של תורה" כפי שהוא בחג השבועות (בנתינת עשרת הדברות, שכל התורה כלולה בהם) וכפי שהוא בשמיני עצרת, הוא חילוק עיקרי ויסודי:

נתינת הלוחות בזמן מתן תורה, היא באופן של מתנה - דמקבלים (את הלוחות ו)את כל התורה מאת ה', בלא עבודת ויגיעת האדם בזה; משא"כ בשמיני עצרת, בו מסיימים ישראל את לימוד התורה, שלמדוה במשך השנה כולה – הרי זה פרי עבודתם ויגיעתם של ישראל.

ולכן, השמחה הגדולה ל"גמרה של תורה", נתקנה בשמיני עצרת דוקא:

בעת שמקבלים דבר באופן ד"נהמא דכיסופא" ('לחם בושת' שמקבלים בחינם בלא כל טירחא - ראה ירושלמי (ערלה פ"א ה"ג): "דאכיל מן חברי' בהית (בוש) מסתכל בי'" (וראה לקוטי תורה צו ז, רע"ד)) – לא יתכן שתהי' שמחת האדם בזה שמחה שלימה; רק בעת שמקבל הדבר על-ידי יגיעתו וטרחתו, אזי שמח הוא באמת בקבלתו [ועל-דרך האמור "אדם רוצה בקב שלו, מתשעה קבין של חבירו" (ב"מ לח, א)].

ובנדון דידן השמחה השלמה בסיום התורה, היא דוקא בשמיני עצרת, בו מסיימים ישראל את לימוד התורה, היינו: התורה הנקנית ע"י עבודה ויגיעה (וגם זה שהוא בבחי' "לא ידע מאי קאמר" – שגם עליו לשמוח בשמח"ת – הנה אף שלא ידע, מ"מ "קאמר" עכ"פ, ובזה מתבטאת עבודתו).

משא"כ בחג-השבועות, אע"פ שגם בו ישנו "גמרה של תורה" (ולכאורה, אף באופן נעלה יותר: דהרי אינו דומה לימוד התורה על-ידי האדם, אשר תופסה כפי קוצר שכלו, לגילוי התורה כפי שמקבלה כולה מאת ה') - בכל זאת, כיון שזהו באופן דמתנה, בלא עבודת ויגיעת האדם, אין השמחה בזה שמחה שלימה.

ויתירה מזו – לא רק שאין השמחה שלמה, אלא מתערב כאן אף רגש של צער: כי כיון שזהו דבר שאפשרי לו להשיגו על-ידי עבודתו, והוא מקבלו באופן ד"נהמא דכסופא", בלא עבודה ויגיעה – הרי שמחתו מעורבת בצער, על אשר לא עבד ויגע וכו' וקיבלה באמצעות עבודתו; ובפרט בנידון דידן – שנתינת כל התורה בעשרת הדברות במתן-תורה, היתה מתחילה מתוך כוונה שלאחר מכן ישראל יתייגעו וילמדוה בכוחות עצמם.

[משא"כ כשהמדובר בדבר שאי אפשר לו לאדם להשיגו בעבודתו, כי-אם ע"י שיקבלו במתנה (וע"ד הנ"ל בחכמת שלמה), הרי קבלתו תגרום לו שמחה – אף שאינה שלימה (כבדבר שהשיגו ע"י עבודה)].

ועל-פי זה מבואר, מאי טעמא קבעו השמחה ד'שמחת תורה' בשמיני עצרת דוקא ולא בזמן מתן-תורה - מאחר ורק אז שמחתם של ישראל ב"גמרה של תורה" היא שמחה שלימה.

השמחה בלוחות האחרונות

ומעתה נבוא לבאר, שזהו אף תוכן הביאור דלעיל - שסיבת קביעת חג שמחת תורה בשמיני עצרת, היא על נתינת לוחות האחרונות ביום הכיפורים:

דהנה, ה'חידוש' דלוחות האחרונות לגבי הראשונות, הוא שיש בהם משום שייכות לעבודת האדם – דבשונה מן הלוחות הראשונות, שהיו מאת הקב"ה, בלא כל תפיסת ידי אדם ("מעשה אלוקים גו' מכתב אלוקים גו'" (תשא לב, טז)), הנה הלוחות האחרונות, אף שהיו גם הם "מכתב אלוקים" – מכל מקום, הלוחות עצמם היו מעשי ידי משה, (שם לד, א: פסל לך גו' וכתבתי), דהוי פעולת אדם.

ועניין זה שבלוחות האחרונות, שיש בהם שייכות לעבודת ויגיעת האדם - ניכר גם באופן נתינת התורה שעל-ידם:

לגבי הלוחות הראשונות אמרו רז"ל: "אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל" (עירובין נד, א). והיינו, שבלוחות הראשונות היתה נתינת התורה לישראל באופן דמתנה, שניתנה להם מאת הקב"ה בשלימות. בלא שיהי' צורך לישראל להתייגע בה כל-כך (בכדי לזכרה וכו'); משא"כ בנתינת לוחות האחרונות – נתחדש עניין היגיעה בתורה, עבודת ישראל להשיג התורה בכוחות עצמם.

ומעתה עולים הדברים כמין חומר:

השמחה דשמחת תורה נתקנה בשייכות לנתינת לוחות האחרונות (ביום הכיפורים), ש'חידושם' הוא – עבודת האדם ויגיעתו (וסיבת השמחה היא גם מצד העילוי שבתורה, כי ע"י היגיעה דישראל ממשיכים בתורה ממדריגה נעלית יותר מכפי שנמשך בה מצד עצמה); וכן הוא גם אופן שמחת היום – שהשמחה היא על "גמרה של תורה" באופן שישראל מסיימים את לימודם בתורה, בעבודה וביגיעה בכוחות עצמם; מאחר והשגת התורה בכוח האדם ויגיעתו - היא המהוה סיבה לשמחה גדולה זו דשמחת תורה, כמבואר לעיל.

שמחת עבודת התשובה

ויש להוסיף ולבאר שייכות השמחה ד'שמחת תורה' לתוכן עניינם דלוחות האחרונות, בעמקות יותר :

דהנה, חילוק נוסף ישנו בין לוחות הראשונות והאחרונות, דעניין לוחות הראשונות – הוא בהתאם לבחינת ועבודת הצדיקים, והאחרונות – בהתאם לבחינת ועבודת הבעלי-תשובה.

[וכפי שהי' בפשטות בעת נתינתם – דבנתינת לוחות הראשונות (במתן-תורה), היו ישראל בבחינת צדיקים. דהרי היו במעמד ומצב ד"ויחן שם ישראל כו' כאיש אחד" (יתרו יט, ב. ופרש"י שם), וקיבלו עליהם את המצוות באופן שהקדימו "נעשה" ל"נשמע", ו"פסקה זוהמתן" (שבת קמו, רע"א. זח"א נב, ב. ח"ב קצג, ב) מלכלוך החטאים וכו'; משא"כ בנתינת לוחות האחרונות – היו ישראל בבחינת בעלי-תשובה, לאחר ששבו מחטאם בחטא העגל].

ובדרושי החסידות (אור התורה שם) ביארו, שאף בעניין זה שבלוחות האחרונות מבוארת סיבת השמחה דשמחת תורה יותר מן זמן מתן-תורה (לוחות הראשונות) כי עיקר השמחה היא ב'קירוב' הבא לאחרי ה'ריחוק' דוקא (כבעל-תשובה, שהי' רחוק ועתה נתקרב).

ובהמשך לדברינו לעיל, יש להוסיף ולבאר – שאף תוכן עניין זה (עניין התשובה) שבלוחות האחרונות, שייך לעניין עבודת ויגיעת האדם שנתחדש בהם:

דהנה, "האלוקים עשה את האדם ישר" (קהלת ז, כט) טבע נשמת היהודי מצד עצמו (באם לא נתלכלך בחטא) הוא, לעשות כל מה שהוא רצון ה', ולא לעבור, ח"ו, על מצוותיו. דבטבע היהודי ש"אינו יכול להיות נפרד מאלוקות" (מאמר רבינו הזקן, הובא בלוח היום יום, כא סיון); ועוד זאת - דמשביעים מלמעלה כל אחד "תהא צדיק" (ספ"ג (ל, ב) דנדה), והוא גם מלשון "שביעה" (בשי"ן שמאלית) – שנותנים לו כוחות לכך (קיצורים והערות לתניא ס"ע נז ואילך).

וכיון שכן, עבודת הצדיק (שאינו מלוכלך בחטא, ואין היצר שולט בו) – הרי היא מצד טבע נשמתו, ואין צריך (כל-כך) לעבודתו ויגיעתו בזה. וממילא, יש בזה מעט משום "נהמא דכיסופא" – דעבודתו ניתנת לו כבמעין 'מתנה' (ראה תניא פי"ד), ואינה פרי יגיעתו.

משא"כ הבעל-תשובה, כיון שחטא ופגם ועבר את הדרך, הרי שיבתו לעבודת ה' וקיומו את התורה והמצוות אינם מצד טבע נשמתו (דהרי הורגל כבר באופן אחר) – אלא הם (בעיקר) על-ידי עבודתו ויגיעתו בעצמו [ועוד זאת, שעבודתו היא "בחילא סגיא" (זח"א קכט, ב) בהתגברות וביתר שאת]. וכיון שכן, נמצא – ששלימות אופן העבודה שהיא ביגיעת וטרחת האדם (שאינה "נהמא דכיסופא") – היא בעבודת הבעלי-תשובה דוקא.

וחילוק זה ניכר גם בפעולת הצדיק והבעל-תשובה בענייני העולם:

דהנה, ענייני העולם הנמצאים חוץ לתחום הקדושה (וצריך לפעול בהם לשייכם לקדושה), נחלקים לשניים (ראה תניא פ"ו-ז): דברי הרשות - ענייני העולם שאין בהם צד איסור, כמו אכילה ושתי' וכדומה. ודברים האסורים – חפצי איסור וענייני עבירות, ר"ל.

והנה, הצדיק - שלא חטא ופגם מעולם, הרי עבודתו ב'קידוש' ענייני העולם היא רק בדברי הרשות, בהם הוא מתעסק; משא"כ הבעל-תשובה, שחטא ופגם, הנה לאחר שעשה תשובה כדבעי (תשובה מאהבה), ו"זדונות נעשו לו כזכויות" – נמצא דפועל הוא גם בעניינים האסורים ("זדונות") שיבואו לצד הקדושה ויהפכו ל"זכויות".

ואף בזה בא לידי ביטוי החילוק ביניהם באופן עבודתם:

פעולת הצדיק, מאחר והיא בדברי הרשות אינה כל-כך פרי עבודתו ויגיעתו. כי מאחר ודברי הרשות יש בהם בטבעם צד קדושה, דיכולים לעלות לקדושה על-ידי השימוש בהם לצרכי עבודת השי"ת (ראה תניא שם) הרי העבודה 'לקדשם' אינה פעולת עבודת הצדיק כל-כך, אלא יסוד העבודה הוא כמו בדרך 'מתנה' מאת ה', שהוטבע בטבעם צד הקדושה (ורק שהצדיק צריך להביא זאת לידי גילוי).

משא"כ הבעל תשובה, שעבודתו היא גם בדברים האסורים ("זדונות") – שבהם מצד עצמם אין צד קדושה (דאין אפשרות להעלותם לקדושה על-ידי שימוש בהם לצרכי עבודת ה'), אלא

הם אסורים ומוקצים לגמרי הנה עבודתו להביאם לתחום הקדושה, היא פעולת דבר חדש ממש, שפועל הוא בעבודתו וביגיעתו שלו.

ונמצא – שדוקא עבודת הבעל-תשובה מושללת לגמרי מלהיות "נהמא דכיסופא" – דהן עבודתו עם עצמו בקיום התורה ומצוות שלו, והן עבודתו בענייני העולם - הן באמצעות עבודתו ויגיעתו, ואין בהן שום צד של 'מתנה' מלמעלה.

וכיון שהלוחות האחרונות שייכים הם לבחינת בעלי-תשובה, שהשמחה בעבודת התשובה, שהיא בעבודת האדם ויגיעתו, היא שמחה שלימה - לכן דוקא עליהם נתקנה השמחה הגדולה דשמחת תורה.

"וזאת הברכה" – עניינו של מועד

על-פי הסברה זו, יתיישב דבר נוסף: ברמב"ם הל' תפילה (פי"ג ה"ח ואילך. ממשנה וגמ' מגילה לא, א), כשמביא סדר קריאת התורה בימים טובים, כותב: "משה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בכל מועד עניינו, ושואלין ודורשין בעניינו של יום בכל מועד ומועד, ומה הן קורין . . בסוכות בשני ימים טובים הראשונים קורין בפרשת המועדות . . וביום טוב אחרון קורין 'כל הבכור' .. ולמחר קורין וזאת הברכה".

והנה, מהמשך לשון הרמב"ם נמצא, שגם מה ש"למחר קורין וזאת הברכה" – הוא מטעם ש"משה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בכל מועד עניינו". והיינו, שפרשת "וזאת הברכה" יש בה משום 'עניינו' של היום-טוב דשמחת תורה.

[ומדויק הוא מל' הרמב"ם קודם לכן, בנוגע לסדר קריאות שבתות השנה: "מתחילין בשבת שאחר חגה"ס וקורין בסדר בראשית, בשני' אלה תולדות .. עד שגומרין את התורה בחגה"ס". ואינו מפרש שפרשת "וזאת הברכה" קוראים ביו"ט אחרון של חג. דמזה משמע שעיקר הענין של קריאת "וזאת הברכה" ביו"ט אחרון – אינו מצד שצריכים לסיים התורה, אלא מכיון שהוא הוא "עניינו" של מועד].

ולכאורה, צריך הדבר עיון ובירור – מאי שייכא פרשת וזאת הברכה לתוכנו ועניינו של יום ?

אמנם, על-פי המבואר לעיל, יבואר הדבר אל נכון :

דהנה, סיום פרשת וזאת הברכה הוא בכתוב "(אשר עשה משה) לעיני כל ישראל". וברש"י מפרש "לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר 'אשר שברת' ישר כוחך ששברת".

ומבואר בזה - דמה שאמר לו הקב"ה "יישר כחך ששברת", הוא מפני שעל-ידי שבירתם זכו למעלת לוחות האחרונות. ועל-פי המבואר לעיל בעניינם של לוחות האחרונות, יש לומר, שהמעלה שקיבלו ישראל בלוחות האחרונות, היא המעלה דעבודת התשובה - עבודת האדם בכוח עצמו.

וזוהי ההוספה שבסיום הפרשה ("הכל הולך אחר החיתום") על תחילתה: בתחילת הפרשה מדובר אודות לוחות ראשונות (מעמד הר סיני) – "ה' מסיני בא גו' תורה ציוה לנו משה

מורשה קהלת יעקב". ד"מורשה" היא מלשון ירושה אותה מקבל האדם בלא עבודה ויגיעה; ובסיום הפרשה המדובר הוא אודות לוחות אחרונות – שזכו ישראל למעלת התשובה, עבודה בכוח עצמם וביגיעתם.

והיינו ממש תוכן "עניין המועד" דשמחת תורה על נתינת לוחות אחרונות - שמחת "גמרה של תורה" שבאמצעות עבודתם ויגיעתם של ישראל.