סיפורים מחזקים-שמחת תורה
התפילות שלא עלו, עולות בריקוד שמחת תורה נגיל ונשיש בזאת התורה כי היא לנו עוז ואורה פעם אמר הרה"ק רבי שר שלום מבלעז זיע"א: מה הם הריקודים ביום שמיני עצרת ושמחת תורה, איני יכול להגיד, אבל זאת אני כן אומר, כי כל התפילות שאין להן עליה בכל ימות השנה, עולים ביום זה על ידי הריקוד
הקבלה בשמחה הביא ישועה
אין מערבין שמחה בשמחה מסופר: שנה אחת, בחודש החגים, חלתה בתו של הרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן זיע"א, וכשהגיע יום שמחת- תורה, החריפה מחלתה וכבר עמדה קרוב לגסיסה רח"ל. בני ביתו של הצדיק התפרצו לבית המדרש, בדיוק בשעה שרבי מאיר היה שרוי בעיצומה של שמחת ההקפות, וזעקו שיתפלל למען חיי בתו. עזב הצדיק את בית המדרש ונכנס לחדר שבו שכבה בתו החולה. הוא ראה את מצבה, חזר לבית המדרש וקרא: "ריבונו של עולם ציווית לתקוע בשופר בראש השנה ומאיריל תקע, ציווית להתענות ביום הכיפורים ומאיריל התענה, ציווית לשבת בסוכה בחג הסוכות ומאיריל ישב, ציווית לשמוח בשמחת תורה ומאיריל שמח. והנה, עכשיו עשית את בתו של מאיריל חולה, ומאיריל חייב לקבל זאת בשמחה, שכן חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. אבל, ריבונו של עולם, הרי כתבת בתורתך שאין מערבין שמחה בשמחה!". חזר רבי מאיר לשמחת ההקפות, וזמן קצר אחר כך חל שיפור ניכר במצבה של החולה וחזרה לעצמה.
ניגון של שמחת תורה הקל משא האבן הכבידה
ומעשה שהיה בתקופת השואה עם הרב הקדוש הרב נובינר (מזקני ישיבת אור) שליט"א, שיום אחד נרדם מרוב עייפות באמצע העבודה. אצל הנאצים ימ"ש זה לא עובר בשתיקה כידוע, ואת כל מי שהיה נרדם לקחו לחדר גדול. שם כל אחד היה נאלץ להרים אבן כבדה מאוד, ולהוליכה מהצד אחד של החדר לצד השני המון פעמים, עד שיקבל אישור להפסיק. ומי שחייו יעיז לעשות הפסקה באמצע - זו היתה הפסקה נצחית, דהיינו היו רוצחים אותו במקום. כל מי שהיה מגיע למקום העינוי הזה כמעט ולא היה יוצא בחיים, וכשהרב נובינר שליט"א הגיע לשם, במשך שעתיים ויותר הם נתנו לו לסחוב את האבן, שהיתה כבידה אולי יותר ממנו, ולא עשה שום הפסקה עד שהנאצים התעייפו, ובסופו של דבר אמרו לו שהוא עבר בשלום. אחר כך הרב סיפר לתלמידיו שכשהוא הרים את האבן הכבידה הוא נזכר שבשמחת תורה הוא היה אצל הרב מסאטמער שניגן ניגון מיוחד לכבוד התורה. הוא זכר את הניגון, ובכל הזמן שהוא הרים את האבן הכבידה - לא הפסיק לנגן את הניגון לכבוד התורה של הרב מסאטמער. כך הוא הרגיש את האבן כמו נוצה, וכל עייפותו פגה. [ובחרת בחיים]
הריקוד שהוריד גשם
הבעל שם טוב שהסתיר את עצמו בתחילה הגיע לעיירה ושמע קול ממרחק. הוא החל לצעוד בעקבות הקול וזה הוליך אותו אל בית- הכנסת. האולם היה מלא מפה אל פה. הגברים גדשו את עזרת הגברים והנשים והטף מילאו עד אפס מקום את עזרת הנשים. הכול היו מרוכזים בתפילה ובזעקה למרום. כשנכנס לבית- הכנסת נסתיימה התפילה ועל הבימה עלה מגיד- מוסר והחל לייסר את קהל המתכנסים. על בקול גדול הטיח דברים קשים כגידים ביהודים הפשוטים. מתוכן דבריו הבין הבעש"ט את הסיבה להתכנסות הדחופה. "גשם ומטר אתם מבקשים!! יבול ופרנסה אתם שואלים?! האם את חובכם כלפי שמיא כבר מילאתם?! הלוא אתם חיים כבהמות ממש ומנהלים את חייכם כהדיוטות חסרי- דעת!", זעם הדרשן. "עצירת הגשמים היא רק ההתחלה של העונשים הצפויים לכם", פניהם של הגברים הביעו אימה וחרדה. הם אפילו לא העזו להישיר מבט אל הדרשן, שהוסיף לשפוך על ראשם אש וגפרית ולאיים בעונשים איומים ונוראים. האם תושבי העיירה הם שהזמינו את המגיד כדי לעוררם לתשובה או שמא נקלע הוא, כדרכם של מגידים נודדים, לעיירה ובשמעו על מצוקת התושבים החליט לייסרם בשוטים - דבר זה לא היה ברור לבעש"ט. אולם סגנון דיבורו הקשה כלפי היהודים התמימים והפשוטים הסעיר את רוחו עד שלא היה יכול להבליג עוד. היפנו מבטים משתאים לעבר הבחור הצעיר. גם המגיד שעל יישא, שא!יי, נשמע לפתע קול צעיר מפינת בית- הכנסת. הכול הבימה הביט בתדהמה בצעיר עוטה הפרווה שהעז להסותו. זה נעץ בו את עיניו היוקדות וקרא לעברו בקול גדול: "ימי שמכם לבוא הנה ולהתעמר בבניו- יקיריו של הקב"ה! מי התיר לכם להתעלל שעה ארוכה בנשמותיהם הטהורות של יהודים פשוטים, העובדים את בוראם בתמימות!". הם היפנו את פניהם אל הבחור, שהופיע להם כמלאך מושיע ותלו בו עיניים מייחלות. "יהודים יקרים, דעו כי הקב"ה אוהב אתכם יותר משאוהבים הורים את בנם יחידם. אין הוא רוצה לדכא את רוחכם ולייסרכם. הוא רוצה שתעבדו אותו בשמחה ובטוב- לבב. אין זה אלא ניסיון שנועד לבחון את עוצמת אמונתכם. אם ברצונכם לבטל את הגזירה ולזכות לגשמי- ברכה, עשו זאת בשמחה, רק בשמחה!". כל הקהל היה מרוכז עתה בדברי הבחור הצעיר, שהוסיף לעודד את רוח האנשים. המגיד ירד בצעדים כושלים מהבמה. ונאמין כי ישועת ה' כהרף- עין. נוכיח למי שמשיב הרוח ומוריד "יהודים יקרים", המשיך הצעיר, "הבה נצא עתה בריקוד שמח הגשם, כי למרות הבצורת הקשה, לא נפגמה אמונתנו בו. הבה נניח יד איש על כתף רעהו ונישא רגלינו בריקוד של שמחה וביטחון". הדברים סחפו אחריהם את כל בני העיירה לריקוד שמח, שעליו ניצח האורח הצעיר. עם כל סיבוב נוסף גברה האמונה והשמחה בלבבות הרוקדים, עד שהכול רקדו בעוז ובחדווה שנבעו מאמונה יהודית פשוטה ויוקדת. פניהם כבר היו שטופות זיעה מהריקוד הנמרץ, כאשר חשו לפתע רטיבות אחרת שניגרת על פניהם. בתחילה לא קלטו במה מדובר, אבל כעבור דקות מעטות גברו הטיפות ועיניהם הנישאות של יהודי העיירה נרטבו אף הן בגשם הנדבות שהחל ניתך ארצה...
מה שלמדו בזכות החזקת התורה שלך תדע הכל אחרי מאה ועשרים
גביר אחד שאל את מרן הרב שך זצ"ל: "האם כדאי לי למכור את עסקיי ולהקדיש את כל שעותיי ללימוד כי חשקה נפשי בתורה?". השיב לו מרן זצ"ל: "אינני יכול להשיב לך באופן פרטי, אך אספר לך סיפור עם מרן החפץ חיים : שאל גביר אחד את החייח האם להיות זבולון ולהחזיק הרבה אברכים כמו שעושה, או לעזוב הכל וללמוד כל היום תורה ? ענה לו החייח ואמר: "דע לך, כי מי שמחזיק תורה בממונו, אזי יהיה לו קנין בתורה עצמה שנלמדת בזכותו. מחזיק
הריקוד לכבוד ה' יתברך בשמחת תורה בתאי הגזים שהציל
המבטא את מתנת התורה, עד כמה היא נותנת חיים ויכולת תפקוד בקור רוח ומתוך סיפוק עצמי גם בתנאים הקשים ביותר. וזה דבר המעשה: היה זה בעת שואת יהודי אירופה. להבות ענק הבעירו באש עוצמתית את אירופה היהודית כולה, מכלות כל זכר לחיים יהודיים פוריים שפיעמו בה בעוז בעבר. מכל ריכוזי היהדות נשלחו רכבות המוות, שעשו דרכן במהירות מזוויעה אל מחנה אושוויץ, אל תאי הגזים המעלים חלחלה רק עם הזכרת שמם... היה זה בבוקרו של יום. מפקד הבלוק במחנה אושוויץ הורה, ושלוחיו הקלגסים יצאו לפעולה. 'לשלוח את בלוק מס' 15 למקלחות', ציוה המפקד, והכל יודעים כי המקלחות המדוברות הן תאי הגזים, בהם נרצחו יהודים חיים בצורה שיטתית ואכזרית.בבלוק מס' 15, המדרש, בדיוק בשעה שרבי מאיר היה שרוי בעיצומה של שמחת ההקפות, וזעקו היתה גם קבוצה לא גדולה של בחורי חמד עובדי השם, שהוגלו כאחים יחדיו לבלוק משותף. עם הישמע הפקודה מיהרו לעזוב את הבלוק תחת שמירה הדוקה, ולעשות את הדרך הקצרה אל המשרפות. והנאצים חגים סביבם כזאב המשחר לטרף, דוחפים בכוח עוד ועוד יהודים אל פנים המשרפות...בין אותם בחורי חמד, נמנה גם בחור אחד, שגם אוקיינוס החשיכה והכאב שראה סביבו לא יכלו לאמונתו הטהורה. מיד עם דחיפתו אל תאי הגזים בכח, קרא לחברו: 'הידעת, היום הוא יום שמחת תורה, הבה נרקוד, נגיל ונשיש לכבוד התורה כי היא לנו עוז ואורה'...הביטו בו חבריו, בעיניים שנשקף מהן כל התימהון שבעולם. האומנם? כאן, בתוך גיא ההריגה, בתוך אוקיינוס התופת, כאן, לרקוד? אך אותו בחור בשלו – 'שמחת תורה תורה היום, מה ענין מצבנו עתה לחג הנפלא הזה, לשמחה העצומה על כי זכינו בתורה? שמחת תורה היום, יש לערוך הקפות, הבה נרקוד'...לא בקלות עלה בידיו לשכנע את חבריו להצטרף לריקודו הנלהב, אך אחרי ששמחתו סחפה כל כך – הם לא יכלו עוד לעמוד בדרכו. וכך, ממש בדלת הכניסה למשרפות נראה מחזה חסר תקדים: כעשרה בחורי חמד רוקדים ועולצים בשמחה לרגל חג שמחת תורה...בשמחה של מצוה, פיזזו ועלו הבחורים, כאשר הקהל מצטרף אליהם בהדרגה... תחילה שפשפו היהודים עיניהם בתימהון לנוכח המחזה, אך עד מהרה נסחפו בלהט הריקודים, נשאבו גם הם אל תוך המעגלים. בריקוד לוהט של שמחה, מעורב בדמעות רותחות על הגיע רגע מסירות נפשם, שוררו בשמחה בתוך אוקיינוס הכאב: 'ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו... והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת...'. קשה לתאר את המראה הזה. בפתחן של משרפות בעיצומו של יום שמחת תורה, עולה שירה אדירה בשמחה פורצת גבולות: 'איי...ונתן לנו תורת אמת - יוכאילו אינם מרגישים כי המוות במרחק פסיעה, נמשכה השירה והתעצמה: 'אוי, וחיי עולם נטע, נטע בתוכנו. וחיי עולם נטע... נטע בתוכנו... ברוך הוא אלוקינו...'. אין כאן מוות, כביכול אין בכלל איום על החיים... יש רק שמחה עצומה, ריקודים סוחפים, על מתנת התורה המטעינה כוחות ואנרגיות גם ברגעים קשים כאלה. הרגליים מתרוממות אל על, גופות שדופות לא מביטות בלהט החרב המתהפכת עליהן, רק מתרוממות טפח וטפחיים בהודאה עצומה: 'נגיל ונשיש בזאת התורה, כי היא לנו עוז ואורה, נגיל ונשיש בזאת התורה כי היא לנו עוז ואורה... מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי, מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי, אייי איי איי מה אהבתי תורתך...'. הקלגסים הנאצים, הביטו בצאן שהובילו לטבח, במבט המום, כועס, מופתע וזועם גם יחד. היהודונים הללו, לא זו בלבד שהם מובלים עכשיו לשחיטה, עוד מעיזים לרקוד! אך היהודים כלל לא שמו לב למבטיהם, שקועים היו בריקוד המרומם...כשהבינו הנאצים כי לא יוכלו להתגבר על התקרית המוזרה, החליטו להזעיק את המפקד. מיד בראותו את הריקוד הסוחף בשערי המשרפות, חמתו בערה בו עד להשחית ושני ענני עשן נזעמים יצאו מנחיריו. 'הוציאו אותם מהאולם הזה! שאג בכעס, 'ועלי להמית אותם במיתה איטית ואכזרית, אלמד אותם איך רוקדים מייסורים כל הדרך אל המוות'..., הוציאו החיילים את היהודים הרוקדים והעבירו אותם לאולם סמוך, עד אשר יחליט המפקד באיזה צורה משונה ייטפל בהם. אלא שבאותו יום קיבל המפקד קריאה לשוב לברלין מידית, וכך נותרו אותם יהודים באולם, עד לשחרור המחנה כעבור כמה חודשים, אז הבינו כי באותו ריקוד היתה להם נפשם לשלל...
כוחה של לימוד התורה
שמחת תורה אצל מרן הגאון רבינו יהודה מאיר שפירא זיע"א.!! מספרים על הגה"ק ר' יחזקאל אברמסקי זיע"א, שפעם אמרלו יהודי שהיה חכם בעיניו ורחוק מתורה ומצוות, רבי, מוכן אני לחזור בתשובה, ובתנאי שתפתור ותתרץ לישלש קושיות חמורות שיש לי נגד התורה. השיבו הרב מוכן אני לשמוע את קושיותיך ולתרצם רק בעוד שלושה חודשים, ובתנאי שבתקופה זאת תלמד בישיבה. הסכים הנייל ונכנס לישיבה. עברו למעלה מארבעה חודשים, פגשוהרב בדרך ושאלו והרי סיכמנו שתבא אלי לאחר שלשה חודשים, ומדוע לא באת? השיבו הנייל, רבי, מאותו זמן שהתחלתי ללמוד תורה פרחו ממני כל הקושיות נגד התורה, ועל כן לא ראיתי צורך לבוא אליך
בשמחת תורה (האחרון בחייו), ציוה הרב שפירא על תלמידיו (תלמידי ישיבת "חכמי לובלין") להקיף את הבימה בגמרות שבידיהם, והיו ההקפות של אותה שנה בספרי תורה שבכתב ובספרי תורה שבעל פה.
בִּזְכוּת הָאֶתְרוֹגִים מַעֲשֶׂה בְּאָדָם שֶׁהָיָה נוֹתֵן צְדָקוֹת לָרֹב. פַּעַם, בְּיוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה, נָתְנָה לוֹ אִשְׁתּוֹ עֶשֶׂר מַטְבְּעוֹת שֶׁיִּקְנֶה מַשֶׁהוּ מֵהַשּׁוּק לִבְנֵי הַבַּיִת. כַּאֲשֶׁר יָצָא, פָּגְשׁוּ אוֹתוֹ גַּבָּאֵי צְדָקָה וְאָמְרוּ לוֹ: עֲסוּקִים אָנוּ עַתָּה בְּמִצְוָה חֲשׁוּבָה לְהַשִׂיא כַּלָּה יְתוֹמָה. נָתַן לָהֶם אֶת כָּל עֶשֶׂשֶׁר הַמַּטְבְּעוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ, וְהִתְבַּיֵּשׁ לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ בְּיָדַיִם רִיקוֹת. הָלַךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְרָאָה שָׁם אֶת הָאֶתְרוֹגִים שֶׁל הַיְלָדִים הַקְטַנִים שֶׁמְשַׂחֲקִים בָּהֶם, לָקַח מֵהֶם וּמִלֵּא אֶת שַׂקּוֹ בָּאֶתְרוֹגִים. הָלַךְ אֶנֶה וְאָנָה עַד אֲשֶׁר נְשָׂאוּהוּ רַגְלָיו לִמְדִינָה אַחַת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ שָׁם, פִּתְאוֹם קַבֵּל הַמֶּלֶךְ שֶׁל אוֹתָהּ מְדִינָה כְּאֵבֵי מֵעַיִם חֲזָקִים, וּבָאוּ אֵלָיו בַּחֲלוֹם וְאָמְרוּ לוֹ, שֶׁלּא יִתְרַפֵא אֶלָּא אִם יֹאכַל מֵהָאֶתְרוֹגִים שֶׁל הַיְהוּדִים שֶׁמִּתְפַּלְלִים עִמָּם בְּחַג הַמֶּכּוֹת בְּיוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה. חִפְּשׂוּ שְׁלִיחֵי הַמֶּלֶךְ מֵהָאֶתְרוֹגִים הַלָּלוּ - וְלֹא מָצְאוּ. לְפֶתַע מָצְאוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה יוֹשֵׁב עַל הַשַּׁק שֶׁלּוֹ, שְׁאָלוּהוּ: מַה יֵשׁ לְךָ בַּשַּׁקְ? אָמַר לָהֶם: אִישׁ מִסְכֵּן אֲנִי, וְאֵין לִי כְּלוּם לִמְכֹּר. חִפְּשׂוּ בְּשַׂקּוֹ וּמָצְאוּ מֵהָאֶתְרוֹגִים הַלָּלוּ. אָמְרוּ לוֹ: מֵאַיִן אֵלֶּה? אָמַר לָהֶם : מֵהָאֶתְרוֹגִים שֶׁהַיְהוּדִים מִתְפַּלְלִים עִמָּם בְּחַג הַמֶּכּוֹת. לָקְחוּ אֶת הַשֶׂק וְהֵבִיאוּהוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. אָכַל הַמֶּלֶךְ וְהִתְרַפֵא. וּפִנּוּ אֶת הַשַּׁק מִכָּל הָאֶתְרוֹגִים וּמִלְאוּהוּ דִינְרֵי זָהָב וְחָזֵר לְבֵיתוֹ בְּכָבוֹד גָּדוֹל. (ויקרא רבה לז ב) מסכת Logiloines.a
