סיום והתחלת התורה בשמחת תורה
נאמרו בזה טעמים שונים. הטעם העיקרי והמפורסם, כדי שהשטן לא יקטרג שסיימנו את התורה ואין אנו חפצים בה יותר. וכמו שכתב רבנו הטור (אורח חיים סימן תרס"ט) וז״ל: 'לפי שמסיימין בו התורה וראוי לשמוח בסיומה ורגילין להתחיל מיד בראשית כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד'. וביתר אריכות הביא בספר "מטה משה" (סי׳ תקעו), 'ולמה נקרא שמחת תורה, על שם שבשעה שסיימו ישראל את התורה בא שטן לפני הקדוש ברוך הוא לקטרג עליהם... אעפ״י שסיימוה אין מתחילין אותה, וכשמתחילין אותה ע״י פרשת בראשית משיב לו הקדוש ברוך הוא הלא התחילוה. נמצא שאין יכול לקטרג, על שם זה נקראת 'שמחת תורה', עכ״ד.
ובספר "האשכול" (ח״ב דף סה) כתב וז״ל: 'להודיע שחביבה תורה לנו כדבר חדש ולא כדיוטגמא (איגרת) ישנה שאין אדם סופנה, אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה', ע״כ.
לפנינו ב' דרושים נפלאים, בענין קישור סיום התורה לתחילה.
א. בספר "משנת שכיר" (להגה"צ רבי יששכר שלמה טייכטל הי"ד) ביאר עפ"י מה דאיתא בספרי תלמידי בעש"ט זלה"ה [עי' ספר 'נתיב מצותיך' יח, ב] להביא מעשה שאירע לבעש"ט זי"ע, שנסע פעם אחת עם תלמיד אחד במקום שאין שם מים, ובכמה פרסאות לא נמצא שם מים, והתלמיד צמא למים עד סכנת מוות, ואמר לרבינו הקדוש צמאתי למאוד, ולא השיבו. ואח"כ כשראה התלמיד צרתו שבא לסכנת מוות, חזר ואמר, רבנו, צמא אני מאוד בסכנה. והשיבו, מאמין אתה שברגע שברא הקדוש ברוך העולם ראה כל זה הצרה שיש לך והוכן לך מים לשתות, ולא השיב תיכף עד שנתיישבה דעתו. ואמר לרבנו הקדוש, אני מאמין באמת. והשיבו המתן מעט. ונסעו משם דרך מעט וראו שגוי אחד נושא שני כלים מים על כתפו, וכשבא אצלם נתנו לו איזה פרוטות ונתן לו לשתות. ושאל מרן לגוי, מה זה שאתה נושא כאן מים במדבר שמם. ואמר, השר שלי נשתגע ושלחני אחר מים אל מעיין אחד, ואני נושא זה המים ג' פרסאות ואיני יודע למה. ואמר מרן, ראה השגחתו יתברך ברגע של בריאת העולם. עד כאן הובא בספר 'נתיב מצותיך', עיין שם. הרי דכל הישועות הנצרכות לכל אדם בשעה שהוא נתון בתוך צרה רח"ל, כבר ברא השם יתברך ויתעלה ברגע הראשון בששת ימי בראשית הישועה, ורק שצריך להאמין בזה, אז נתגלה הנס ובאה הישועה. ובזה י"ל דזה נמי הכוונה "לכל האותות והמופתים גו' ולכל היד החזקה גו' אשר עשה משה" (דברים לד, יב), יען דלעיני כל ישראל כל היה כי "בראשית ברא אלקים", שתיכף בעת הבריאה נברא הישועה הלז, והבן. והשי"ת ישים בנו האמונה האמיתית, אכי"ר.
ב. ה"דגל מחנה אפרים" (פר' בא) מביא בשם אחיו הרה"ק רבי ברוך ממעזיבוז זי"ע: 'הנה כל דברים המתחדשים בעולם הכל הוא על ידי התחדשות התורה, שישראל מחדשים בהסתכלותם בה וכפי ענין התחדשותם בתורה כך נתחדש בעולם. כמו ששמעתי בשם אחי הרב הקדוש המפורסם מו"ה ברוך נרו יאיר שאמר לצרף סיום התורה בהתחלתה לעיני כל ישראל בראשית, פירוש לפי עיני ישראל שמסתכלים בתורה כפי הסתכלותם בתורה כך הוא ענין חידוש מעשה בראשית שנתחדש בכל יום עד כאן.
מפשטות דברי הראשונים ושלאחריהם, משמע דעיקר השמחה בשמחת תורה, הוא על גמרה של תורה. וכן כתב רבנו הרמ״א (שו"ע או׳ח סי׳ תרס"ט) וז׳ל: 'וקורין יום טוב האחרון שמחת תורה, לפי ששמחין ועושין בו סעודת לגמרה של תורה'. ומקור הדברים הביא כבר ה״בית יוסף" (שם על דברי הטור): 'כתוב בשם ׳אור זרוע׳ (הל׳ סוכה סו״ס שכ) ומצאתי עיקרו של המנהג במדרש בתחילת שיר השירים (שהש"ר א ט) "וַיָּבֹא יְרוּשָׁלַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית אֲדֹנָי וגו' וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו" (מלכים א' ג, טו) אמר רבי יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה.
אמנם דברים מחודשים גילה לנו הרה"ק מקאצק זי"ע, שבדורנו דור עני צריכה להיות השמחה על התחלת התורה, דמי יוכל להעיד על עצמו שגמר את התורה. והא לך הדברים כפי שהביא נכדו ה״שם משמואל" (לשמח״ת שנת תעב״ר):
'ענין שמחת התורה אמר כ״ק זקני זצללה״ה מקאצק שהוא על מה שנלמוד להבא, כי על לשעבר מי הוא זה שיכול לומר שכבר למד', עכת״ד. 'ואף שמצינו (שיהש״ר פ״א סי׳ ט׳) שעושין סעודה לגמרה של תורה, זה נלמד משלמה המלך ע״ה, שראה שהחלום נתקיים צפור מצייץ ויודע מה אמר, אבל לא כן אנחנו השפלים, ואולי גם שם הפירוש על קבלתו על להבא', עכ״ל.
וממשיך ה"שם משמואל" ואומר: דבהקפות של שמחת תורה עם ספרי התורה בשמחה רבה, מזה נעשה חומה קדושה שלא להניח ליכנס דבר רע אל הלב. ונראה שזהו הטעם שאנו עושים שמחת תורה בזמן הזה, כי עיקר השמחה הקדושה היא השמחה של מצוה, דשמחה היא היפך הסטרא אחרא דכל עניינם עצבות ויללה. ושמחה זו נותנת כח לכל השנה, ואף שאחר היו״ט הולך כל אחד למלאכתו זה פונה לזיתו וזה פונה לכרמו, ומתקררת השמחה של מצוה, מכל מקום נשאר בו רושם של שמחת היו״ט, ונקל לו אח״כ לחזור ולהתעורר לתורה וקדושה', עכ״ד.
