סיפורים על חזרת דא"ח

תביעה נפשית לענין נפשי

במכתב משנת תרצ"ה סיפר הרבי: שיחות שמיני עצרת היו ארוכות ועשירות, וקשה למוסרן במכתב. בכלל, מלבד הדיבור לאנשים פרטיים היה עיקר תוכן השיחה על דבר נחיצות העבודה בפועל.

אמר "אשר תובע 'תביעה נפשית' שהבעלי בתים יחזרו דא"ח, וכשיעשו ווי א ענין נפשי ארט [= כמו שענין נפשי נוגע] ימצאו חברים טובים". ועל התמימים נוסף חוב להתעסק בהרבצת התורה. ואז בין איך בטוח, אז איך קאן מבטיח זיין, [= ואז אני בטוח, שאני יכול להבטיח] שימולא לכל אחד מה שחסר לו וכו'.

כן האריך בנחיצות, והאי אפשריות בלי זה, של הרגש זולתו וקירוב איש לרעהו.

מבין הפתגמים: הקפות נותנים בהקפה. אבל נעשים משועבד. וצריך לשלם במשך כל השנה. "אהבה איז געשמאקער אבער יראה איז געזינטער" [= אהבה היא יותר נעימה, אבל יראה היא יותר יציבה (בריאה)], בכ"ז הנני מדבר בקו הא' וכו'.

(ליקוטי שיחות חלק ט"ל עמ' 407)

בכל קבוצה שיהי' ראש אחראי

אחרי מנחה ציוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לבחורים ללכת לבתי הכנסיות לשמח (וכן בליל שמח"ת), ומסר שיעשו בכל קבוצה ראש שיהי' אחראי שלא יצאו מהכלים, "און מ'זאל ניט אפרייסן די בעלי בתים די נעזער", (= ושלא יתלשו לבעה"ב'ים את האף) ו"עד דלא ידע" יקיימו בחזרתם ל-770.

(הושענא רבה ה'תשי"ד - תשרי בליובאוויטש עמ' 7)

ריקוד עם יהודי אחד

הרב יצחק מאיר ליפשיץ שיחי' סיפר - למרות שהקדמנו לפרסם על חגיגת שמחת תורה, הופיע רק סטודנט אחד, אז רקדנו שנינו ושמחנו. מצד אחד הייתי די מאוכזב מכך שרק שנינו רוקדים, אך מצד שני הייתי נלהב, שהרי אם לא היינו עושים את כל המסע הזה באוניברסיטאות שבסביבה, הסטודנט האחד והיחיד הזה לא היה זוכה לקבל כלל 'שמחת תורה'.

(בית משיח גליון מס' 1232 עמ' 21)