ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו לא כהתה עינו ולא נס לחה

"וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לַחֹה" (דברים לד, ז).

למה הוזכרו דוקא שתי דוגמאות אלו, כדי להבליט את רעננותו ?

שכן, כיום כשמנהיג עולה לגדולה הוא מתעלם ממעשי עוולה ומבליע דברי נבלה שנעשה על ידי מקורביו. אולם משה, למרות היותו מנהיג ורבו של ישראל, לא העלים עין משום דבר עוול, אלא מיד בראותו מעשה שלא כשורה השתדל בכל מרצו לְתַקְנוֹ, אפילו אם התיקון יפגע במישהו או יגרום עלבון למישהו.

אצל משה רבינו נתקיים: "לא כהתה עינו" – לאמור: לא ניסה לעצום עין לבלי ראות את הנעשה, וגם "לא נס ליחו" הוא לא ניסה להבליע את המעשה הרע – לומר לך שבחו של משה...

(אמרי דעת - רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין)