וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ (לד.א)

כמה מעלות היו ופסען משה בפסיעה אחת (רש"י)

יש להבין מדוע פסע משה רבינו את כל המעלות (סוטה יג:). לכאורה, אדרבה היה לו ללכת פסיעה אחר פסיעה, שהרי על פי הדיבור נצטווה לעלות אל ראש ההר, אם כן בריבוי הפסיעות, יש יותר שכר. כמו שמספרת הגמרא (סוטה כב.), על ההיא אלמנה שהיה בית הכנסת בשכונתה ובכל יום היתה מתפללת בבית מדרשו של רבי יוחנן. אמר לה: בתי, האם אין בית הכנסת בשכונתך, השיבה לו: רבי, ולא שכר פסיעות יש לי. מדוע, איפוא, לא הרבה משה רבינו בפסיעות, הרי העלייה להר היתה לדידו מצוות עשה, ושכר פסיעות יש לו עליה. ויתכן לחלק, כי לגבי ההליכה לבית הכנסת, נוח לו לאדם להתפלל סמוך לביתו (ב"מ קז.), על כן ההליכה לבית הכנסת המרוחק, מרבה המצוה בכל פסיעה ופסיעה. אבל עליית משה להר נבו להאסף על עמיו, היתה נגד רצונו של משה רבינו, כי הרי הירבה משה רבינו תפילות להכנס לארץ ישראל, לפיכך, משנגזר ונחתם דינו ונצטווה לעלות לראש ההר, פסע כל אותן מעלות בפסיעה אחת כנגד רצונו, וביטל רצונו לעשות רצון בוראו, ולפום צערא אגרא.

רב רובין זצ"ל בספרו "טללי אורות"