"ושמה לא תעבור" - למעליותא

הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור (לד, ד)

לכאורה אינו מובן לאיזה צורך חזר הקב"ה שוב על גזירתו "ושמה לא תעבור", והרי משה ידע כבר שלא תתבטל הגזירה, כמו שאמר בעצמו בברכתו לשבט גד "כי שם חלקת מחוקק ספון" (פרשתנו לג, כא), דקאי על קבורתו בנחלת שבט גד בעבר הירדן, ולמה לו להקב"ה לצערו שוב לחינם?

ויש לבאר, שהכוונה בדברי הקב"ה למשה "הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור" היא למעליותא:

ידוע שבעת עלייתו של משה רבינו להר נבו זכה לגילוי שער הנו''ן מחמישים שערי בינה, כנרמז בתיבת "נבו", "נו"ן בו" (ראה בפנינה הקודמת). ובחינה זו היא דרגא נעלית יותר מדרגת ארץ ישראל.

וזהו שאמר לו הקב"ה למשה "הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור": אף שהראיתיך את ארץ ישראל, (והי' מקום לומר שמכיוון שמראים לו את הארץ יש לו שייכות לבחינה זו), מ"מ נשאר אתה בדרגא זו של שער הנו''ן שאלי' הגעת, ושוב לא תרד ממנה ותעבור לדרגת ארץ ישראל שלמטה ממנה.