וזאת הברכה אשר ברך משה (ל"ג, א')

בספר 'דרכי מוסר' להגאון רבי יעקב ניימן, מביא מדרש רבה (פרשה י"א) העובר לפני התיבה וטעה, יעבור אחר תחתיו. ומניין הוא מתחיל, מתחילת הברכה שטעה. ומהיכן למדו הלכה זו? מאבות העולם ממה שלא היה אחד מתחיל אלא ממקום שפסק חברו. כיצד, אברהם בירך את יצחק. מנין, דכתיב 'ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק'. ומה נתן לו וכו' רב נחמיה אומר – ברכה נתן לו, כעניין שנאמר ויתן לך האלוקים. עמד יצחק לברך את יעקב, אמר, ממקום שפסק אבא משם אני מתחיל. אבא הפסיק ב'יתן', אבל אני מתחיל ב'יתן'. מניין, שנאמר ויתן לך האלוקים וכו' ובמה חתם יצחק, בקריאה, שנאמר 'ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו'. עמד יעקב לברך את השבטים, אמר, איני פותח אלא בקריאה, שנאמר 'ויקרא יעקב אל בניו'. ובמה חתם, ב'זאת', שנאמר 'וזאת אשר דיבר להם אביהם'. עמד משה לברך את ישראל, אמר, איני פותח אלא ב'זאת' מניין, ממה שקראנו בעניין זאת הברכה. כך על פי דברי המדרש.

כותב הגר"י ניימן, מתי ראויה הברכה להיקרא באמת בשם ברכה? כשהבנים מתחילים ממקום שפסקו האבות, כשהבנים ממשיכים את השרשרת, ממשיכים ללחום בעד מה שלחמו האבות ואינם זזים מהמסורת הגדולה של אבותיהם אפילו כלשהו. לא כן אם הבנים מתחילים לנטות מדרכם הסלולה של אבותיהם, ולא עוד אלא שעושים את ההיפך ממה שעשו האבות, כשמנתקים את שרשרת ומסורת האבות, אז כבר אין ברכה. כל הברכה היא כשמחנכים את הדור הצעיר שילכו בדרך האבות וימשיכו אותה.