וזאת הברכה

וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלוֹקים (לג.א)

"וְזֹאת הַבְּרָכָה ", הברכה האחרונה של משה, משה רבנו עומד בסוף ימיו ומברך את עם ישראל. התורה פותחת: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו". יש כאן דבר מעניין: דווקא ברגע האחרון, כשמשה נפרד מעם ישראל, הוא לא מדבר על עצמו. הוא לא מתלונן על כך שלא ייכנס לארץ, אלא מפנה את כל תשומת הלב לעם ומעניק לכל שבט ברכה מיוחדת. אפשר ללמוד מכאן יסוד גדול: גדלותו של אדם נמדדת לא רק במה שהוא משיג לעצמו, אלא במה שהוא משאיר לאחרים. משה יודע שהוא עומד להסתלק, אבל הוא דואג שהעם ימשיך הלאה בכוחות מחודשים. הוא נותן לכל שבט את הברכה שמתאימה דווקא לו, כי לכל אדם ולכל קבוצה יש תפקיד ייחודי. וזה אולי המסר של סוף התורה: התורה אינה מסתיימת במשה, אלא ממשיכה בעם ישראל. משה מלמד אותנו שמנהיג אמיתי אינו שואל "מה יישאר ממני ?", אלא מה יישאר מהם בזכות מה שנתתי להם ?" לכן, דווקא לפני מותו, משה נקרא "איש האלוקים". כי אדם גדול באמת הוא מי שמצליח להפוך את הברכה שקיבל, לברכה עבור אחרים.

המלקט