סיפור בני אפרים בתנ"ך
הסיפור של בני אפרים הוא סיפור שפחות סופר, אולם יש ממנו לקחים חשובים, ונפתח את המאמר השבוע, במעט הפרטים שנמסרו לנו על סיפור מופלא זה:
בדברי הימים מסופר: 'וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וגו'. וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַּת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם. וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ'. הגמרא (סנהדרין צב:) מבארת כי בני אפרים הללו טעו במנין הקץ, ולכן יצאו לפני הזמן.
דוד המלך (תהלים עח ה-יב) מזהיר אותנו שנפיק את הלקח ולא נתנהג כבני אפרים, נקרא יחד את דבריו: 'וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב, וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם. לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ, יָקוּמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם. וְיָשִׂימוּ בֵּאלֹהִים כִּסְלָם, וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי אֵל וּמִצְוֹתָיו יִנְצֹרוּ. וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה, דּוֹר לֹא הֵכִין לִבּוֹ, וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵל רוּחוֹ. בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב. לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים, וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת. וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר הֶרְאָם. נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶּלֶא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂדֵה צֹעַן'.
רש"י מפרש שדוד המלך מזהיר אותנו שנעביר את המסר עד הדור האחרון לבטוח אך ורק בבורא עולם, ולא לטעות בטעות של בני אפרים, שיצאו ממצרים בכח זרוע לפני זמן הקץ, ובטחו בגבורתם ובחציהם. וסופם שהם נחלו מפלה קשה ביום קרב, כפי שמפורש בדברי הימים 'והרגום אנשי גת הנולדים בארץ'.
הנביא הושע (ט יג) כאשר הוא מוכיח את בני אפרים, הוא מזכיר להם: 'וְאֶפְרַיִם לְהוֹצִיא אֶל הֹרֵג בָּנָיו', חז"ל (שמות רבה פ"כ סי' יא) מפרשים שהכוונה שאפרים יצא ממצרים לפני הזמן, ולכן נהרגו בניו.
מעבר לפסוקים אלו אנחנו לא מוצאים את הסיפור של בני אפרים בתנ"ך, אולם חז"ל הרחיבו מעט על הסיפור, נוסיף את הפרטים הללו לסיפור, ובכך נעזר בלקחי העבר - לתקן את ההווה - ולשנות את פני העתיד.
תיאור היציאה
בפרקי דרבי אליעזר (פמ"ח) מתואר שבמרבית השנים שבני ישראל היו במצרים, בני אפרים ישבו שאננים ובטוחים, עד שבא אחד מבני בניו של אפרים בשם יגנון, ואמר לבני אפרים שנגלה עליו הקב"ה להוציא אתכם ממצרים, ו-200,000 מבני אפרים שהיו מזרע המלוכה וגבורי כח במלחמה, יצאו יחד עם נשיהם בניהם ובנותיהם. והמצרים רדפו אחריהם והשעבוד היה שלש שנים ושליש שנה לפני לידת משה רבינו היה גזירה להשליך כל בן זכר ליאור, משום שהחרטומים אמרו לפרעה שעתיד להיוולד מושיע של ישראל. ולאחר שמשה רבינו נולד החרטומים אמרו לפרעה שהם רואים שהמושיע כבר נולד, אולם הם לא מצליחים לזהות מיהו, ולכן הוא החל לשעבד ולמרר את חייהם.
בפרקי דרבי אליעזר לא הפלישתים אנשי גת הרגו אותם אלא המצרים. במדרש שוחר טוב אליעזר כותב בקצרה שבני אפרים היו מזרע המלוכה, במדרש תהילים מפרט יותר כי בני יוסף לא השתעבדו במצרים בעבודת פרך כשאר בני השבטים אלא היו אנשי צבא, ועל כך נאמר: 'הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה'.
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דשירה פרשה ט; מכילתא דרשב"י פט"ו; מדרש המדרשים (שמות טו) מפרשים את הפסוק: 'חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת', כי העובדה שהפלשתים רעדו מפחד הוא משום שהם חששו שעם ישראל יתנקם בהם על שהרגו את בני אפרים.
מתי יצאו בני אפרים
במדרש רבה (שמות פ"כ סי' יא) נאמר שהם יצאו 30 שנה לפני יציאת מצרים, וכן דעת רש"י הרמב"ם והראשונים. אולם בפרקי דרבי אליעזר נראה שהם יצאו 83 שנה לפני יציאת מצרים. והט"ז כתב שהדבר אירע לאחר פטירת אפרים, ומה שנאמר שהוא התאבל עליהם, הוא משום שראה בנבואה שהם עתיד לצאת מוקדם להיהרג. ולכן לא התנחם, משום שאין מקבלים תנחומים על אדם חי.
מהו הטעות
הגמרא (סנהדרין צב: לשיטת רב) מספרת שבני אפרים טעו במנין הקץ, ויצאו קודם לזמן שנקצב על בני ישראל להשתעבד במצרים, ולכן נהרגו. עצמותיהם שהיו בפלשתים בזמן יציאת מצרים התגלגלו לבקעת דורא בבבל, ומעט לאחר 920 שנה יחזקאל הנביא החיה את העצמות הללו, והם שבו לתחיה. [חזון העצמות היבשות (יחזקאל לז א-יד)]
המדרש (שמות רבה פרשה כ סי' יא; וכן פירשו רש"י והיד רמה סנהדרין צב: ועוד) מפרש שבני אפרים ידעו שנגזר עליהם בברית בין הבתרים שהם יהיו בגלות במשך 400 שנה, והם טעו וספרו את השנים מברית בין הבתרים, בעוד שלאמיתו של דבר צריך לספור מלידת יצחק, משום שמאותה שעה זרעו של אברהם היה בארץ לא להם בפועל ארץ ישראל. במדרש אגדה (שמות יג יז) פירש שבני אפרים ידעו שהבורא הבטיח לאברהם אבינו: 'וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה', וכיון שהם היו דור רביעי, חשבו שלהם מותר לצאת ממצרים ולשוב כבר.
הרמב"ם (אגרת תימן) מוסיף שעם ישראל ידע שהבורא אמר לאברהם אבינו כי שהגאולה היא בסוף 400 שנה, אולם נחלקו ביניהם ממתי סופרים, בני אפרים ספרו מברית בין הבתרים רגע אמירת הנבואה. החזקוני (שמות ב כג) מוסיף שלכן כאשר בני אפרים יצאו ונכשלו ושאר העם ראה שלא מגיע מושיע, הם נאנחו מהעובדה הקשה, לפי שחשבו שכבר אין להם תקוה. ואילו חלק מבני ישראל ספרו מירידת יעקב ובניו למצרים, ולכן כאשר משה רבינו בישר על הגאולה הם חשבו שיש עוד 190 שנה של גלות במצרים. והיו שחשבו שהמנין מתחיל משעה שהתחיל השעבוד בפועל על בני ישראל במצרים, שהיה 70 שנה לאחר ירידת יעקב, ולשיטתם נשארו עוד 260 שנה עד הגאולה.
החיד"א (פני דוד דברים ב יב; חומת אנך דברי הימים א' ז כ) ביאר כי גלות מצרים היה לפי דברי חז"ל עונש על מכירת יוסף, 22 שנה שיעקב לא ראה את יוסף כפול 10 שבטים שחטאו במכירה = 220 שנה, וכל אחד מעשרת השבטים הפחית שנה מהשעבוד. ולכן בני אפרים טעו שנפטר במצרים וחשבו שהעונש אינו חל עליהם, שהרי יוסף לא חטא במכירה.
המהר"ל (חידושי אגדות סנהדרין צב:) מבאר שיעקב מסר את הקץ ליוסף בן זקוניו, ויוסף מסרו לאפרים שהוא היה בנו העיקרי, אולם כיון שהקץ לא היה ברור וטעו בו, כאשר עבר הקץ ולא נושעו התייאשו ואמרו שיבשו עצמותינו, ולכן הם נקראים עצמות יבשות, וסמכו על גבורתם ולכן נהרגו. ומכיון שהתייאשו מהקץ מצד הדין לא היו ראויים כלל שיחיו אותם, ולכן הנס של חזון העצמות היבשות הוא חידוש מופלא שלא כפי שראוי, מעבר לנס רגיל של תחיית המתים.
המגיד גילה למרן הבית יוסף (מגיד מישרים בשלח מהד' קמא) שיוסף ראה ברוח הקודש שבני אפרים יצאו קודם הזמן, ולכן הוא השביע את בני ישראל שיוציאו את עצמותיו כאשר פקוד יפקוד אלהים, כלומר בפעם השניה שתצאו, ולא בפעם הראשונה.
מדוע נענשו
במכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פתיחתא; וכן פסיקתא זוטרתא ושכל טוב שמות יג יז נאמר שהעונש של בני אפרים הוא על שעברו על הקץ ועל השבועה שלא לצאת לפני הזמן. ועל כך נאמר בתהילים: 'לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים, וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת'.
המהרש"א (סנהדרין צב: ח"א ד"ה אלו) כתב שעל מה שטעו בחישוב הקץ לא היו חייבים מיתה, אולם הם נענשו משום שאברהם אבינו נשבע לאבימלך שתהיה ברית 3 דורות בינו לבין זרעו, והם עברו על השבועה ולקחו את מקנה אנשי גת. היד רמה (סנהדרין צב:) ביאר שבני אפרים ידעו שיש הבטחה ואחר כך יצאו ברכוש גדול, וכיון שלא יצאו ממצרים ברכוש גדול, חשבו שקיום הנבואה הוא שניתן להם רשות לקחת את מקנה פלשתים יושבי גת.
האם בני אפרים היו צדיקים
בתהילים (עח ט) נאמר עליהם 'לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים, וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת'. אך בהרבה מקומות אנחנו מוצאים על אנשים צדיקים שטעו בדבר מסוים שהפסוק כותב בלשון חריפה מאד, בהתייחס לפעולה הספציפית הזאת שיצאו לפני הזמן נחשב שלא שמרו את הברית, ומיאנו ללכת בתורת השם, אף שבמכלול האדם היה צדיק.
במדרש (שמות רבה פרשה כ סי' יא) נאמר שהקב"ה נטל את דמם של בני אפרים שנהרגו וטבל בו כליו כביכול, כפי שנאמר: 'מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ, וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת', והקב"ה אמר 'איני מתנחם עד שאנקום נקמתם של בני אפרים'.
הנביא הושע (ט יג) כאשר הוא מוכיח את בני אפרים, הוא מזכיר להם: 'וְאֶפְרַיִם לְהוֹצִיא אֶל הֹרֵג בָּנָיו', המדרש (שמות רבה פ"כ סי' יא) מפרש שהכוונה שאפרים יצא ממצרים לפני הזמן, ולכן נהרגו בניו, וכפי שפירש האלשיך שבני אפרים ביציאת מצרים כל כך בטחו באמונת הגאולה שיצאו והרגום פלשתים, ולכן אף שטעו ונענשו לא יהיה סופם כתושבי העיר צור שנאבדו לגמרי, אלא השם ירחם עליהם]. המבי"ט (בית אלוקים שער היסודות פנ"ה) כותב שלמרות שטעו בחשבון כיון שעלו לארץ ישראל, הם נחשבים שמתו בדרך מצוה, והשם רצה שישלימו את המצוה, ולכן זכו לתחיית המתים בימי יחזקאל, ועלו מבבל לארץ ישראל כשה' פקד את בני ישראל בימי עזרא.
וכך כותב הערוך לנר (סנהדרין צב:) כי לשיטת רב שהמתים שיחזקאל החיה היו בני אפרים, הם היו צדיקים אלא שטעו בחישוב הקץ, ולכן הם הודו להשם על תחיית המתים לחוד, אך הם לא היו בגיהנום. אולם שמואל הסובר שהמתים היו רשעים שכפרו בתחיית המתים, סובר גם שהם הודו על כך שהם יצאו משאול, וגם על שהחיה אותם.
החתם סופר (ח"ב סי' שלז ד"ה אמנם) כותב כי עצמותיהם של בני אפרים החזיקו מעמד יותר מ-30 שנה לפני יציאת מצרים. והט"ז כתב שהדבר אירע לאחר פטירת אפרים, ומה שנאמר שהוא התאבל עליהם, הוא משום שראה בנבואה שהם עתיד לצאת מוקדם להיהרג. ולכן לא התנחם, משום שאין מקבלים תנחומים על אדם חי.
החתם סופר מוסיף שעצמותיהם של בני אפרים החזיקו מעמד יותר מ-920 שנה עד החורבן + 40 שנה במדבר + 850 שנה במדבר, משום שהם מעולם לא קינאו בזולת, ונאמר בפסוק: 'וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה', ונאמר בגמרא שמי שאינו מקנא אין עצמותיו מרקיבים לעולם.
הפטרת חול המועד פסח
בגמרא (מגילה לא.) נאמר שבשבת חול המועד פסח אנחנו מפטירים בחזון העצמות היבשות, לדעת רש"י וכן בשם רב האיי גאון הטעם הוא כיון שהסיפור עוסק בבני אפרים שיצאו ממצרים לפני הזמן, ובזמן שעוסקים ביציאה ממצרים, עלינו לספר גם את הסיפור של היציאה לפני הזמן, שאמנם הצליחו לצאת אך בסוף של דבר נכשלו ונהרגו, ולאחר קרוב לאלף שנה נעשה להם נס וקמו לתחיה. אמנם לדעת הטור (או"ח סי' תצ) בשם רב האי גאון הסיבה שקורים הפטרה זו משום שיש לנו מסורת שתחיית המתים עתידה להיות בחודש ניסן, ולכן אנחנו קוראים ענין של תחיית המתים. וכן הובא במשנה ברורה (סי' תצ ס"ק יד).
סיכום
מסיפורם של בני אפרים למדים אנו שהצפיה לגאולה צריכה להיות רק בשעה הנכונה, אולם אין טעם להפעיל כח לצאת מהגלות לפני הזמן, משום שהמהלך בסופו של דבר יכשל, וגם צדיקים כבני אפרים שהיה להם אמונה איתנה בגאולה, ונחשבים כמתים בדרך מצוה, ומעולם לא קינאו בזולת, היו צריכים לרחמים מיוחדים ולנס מיוחד לקום בתחית המתים לאחר אלף שנה, למרות שפעולת היציאה בכח נחשבת כהתייאשות מהגאולה, ולכן אינם ראויים לתחיית המתים, כפי שכתב המהר"ל.
נרחיב על הדברים בצורה ההלכתית והפרקטית במאמר שבוע הבא, אולם נבאר מעט את הדברים, אדם שיקירו נמצא בחדר ניתוח בטיפול מייסר ומסוכן, או יהודי שדואג ומייחל שכל אחינו בני ישראל הנלחמים כעת יצאו לשלום בריאים ושלמים מעזה, בוודאי מתפלל ועושה כל מאמץ למען החולה או לטובת החיילים, אולם הוא אינו מעלה על דעתו, לפעול פיזית לחלץ את החולה מחדר הניתוח לפני סיום הטיפול, או להוציא את החיליים מעזה לפני תום המבצע. וגם אינו מתפלל על כך, ואף לא עושה סגולות ויחודים לשם כך. אך הוא בהחלט מתפלל שהניתוח יוכתר בהצלחה במינימום כאב, ובלי שום נזק וסיכון, ואף שהרופאים יצליחו במלאכתם יותר מהר מהתוכנית. יחד עם התפילות של כולנו שכל המטרות בעזה יושגו עוד היום, ואז כל החיילים יוכלו עוד היום לשוב לשלום בריאים ושלמים.
כאשר אנחנו מבינים שהגלות הוא תהליך כואב אולם יש לו תכלית ומטרה לטובתנו, אין טעם לסיים אותו לפני שהמטרה הושגה. אולם התפילות שלנו צריכות להיות כי המטרה תושג עוד היום, ואז כבר נוכל להגאל.
