האם מותר לקרב את הגאולה בכח

פרשת השבוע עוסקת בשעבוד מצרים, ובבשורה של משה רבינו כי תהליך הגאולה מתחיל. נעסוק השבוע בשאלה מהו הגלות? והאם מותר לקרב את הקץ? וכיצד? ומדוע יש צורות שהדבר אסור? וכן מדוע תאריך סיום הגלום נסתר מאיתנו? והאם יש דרך לפענח את סוד הקץ?

להבין את הדברים נספר את הסיפור שפחות סופר על בני אפרים שמרדו במצרים ויצאו בעצמם ממצרים ועלו לארץ. סיפור שהתרחש במסגרת הפרשה, נלמד את הלקח הרעיוני מהסיפור, ובשבוע הבא נרחיב כיצד נפסקו הדברים הלכה למעשה, ונפרט יותר בצורה פרקטית מעשית מה מותר? מה חייבים? ומה אסור?

הטראומה עקב הסיפור של בני אפרים

בפרשה משה רבינו מביע את חששו בפני הבורא שעם ישראל לא יאמינו לו, והבורא נותן לו אותות לעשות לבני ישראל, והוא אכן מבצע אותם. מסופר כאשר משה (פמ"ח; הובא במאמר של פרשת ויגש האחרון)בפרקי דרבי אליעזר רבינו בא לגאול את עם ישראל, עם ישראל עדיין היו נתונים לטראומה הקשה שבני אפרים עזבו את הארץ 30 שנה לפני הזמן המיועד, בחשבם שהגיע הקץ המיועד, ונהרגו ע"י הפלשתים. ולכן הם חששו מאד להאמין למשה רבינו, והם באו להתייעץ עם זקני ישראל, האם להאמין למשה רבינו.

זקני ישראל פנו לשרח בת אשר, וסיפרו לה על האותות שמשה רבינו עשה, אולם היא אמרה שאין באותות הללו ממש. אולם כאשר הוסיפו לה כי הוא אמר את המילים 'פָקֹד פָקַדְתִּי אֶתְכֶם', מיד אמרה להם שרח זהו הגואל, זהו משפט הקוד שנמסר לי כי הגואל יאמר בשם הבורא משפט המכיל פ' כפולה. מיד האמינו העם בבורא ובמשה רבינו שכעת הגיע שעת הגאולה האמיתית, ועל כך נאמר: 'וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'.

אולם למרות כל הניסים המופלאים של יציאת מצרים אנחנו מוצאים שהטראומה עדיין מלווה אותם, והם בחשש מתמיד האם אכן הגיע הקץ, האם אנחנו באמת יוצאים בזמן, או שמא אנחנו יוצאים לפני הקץ הקצוב, והסוף שלנו יהיה כמו בני אפרים.

האם מותר לקרב את הגאולה בכח?

האם מותר לדחוק את הקץ? האם מותר לעם ישראל להגאל בכוחות עצמו? מדוע מפטירים את חזון העצמות היבשות בחול המועד פסח? מדוע עם ישראל כה חששו לצאת ממצרים בימי משה רבינו? מדוע הם סירבו להאמין למשה רבינו שהגיע זמן הגאולה? מה גרם להם להאמין בסופו של דבר? מדוע עם ישראל היה חוזר אילו ראה מלחמה? ומדוע למרות כל המופתים חטא בחטא המרגלים ולא האמין שיצליח לכבוש את עמי כנען? מהו יציאת מצרים הראשונה של בני אפרים? מה קרה להם? האם היה להם דרך שבה הם יכלו לשרוד? מה היה הטעות שלהם? האם הם נחשבים כצדיקים או כרשעים שלא בטחו בהם ולא שמרו את תורתו? מתי בני אפרים נגאלו שוב? מהו המסר שנקח מהדברים? האם הגלות הוא לטובתנו?

וע"י בית הוראה ע"ש ברוך וברכה גרוס ז"ל שע"י מכון ירושלים לדיינות

קורא יקר, בפתיחת הפרשה נאמר: 'וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה', 'רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן' וגו'. במדרש רבה א ה נאמר שהפסוק מונה כאן את שמות בני ישראל לרמז על גאולת בני ישראל הרמוזה בשמו ומהותו של כל אחד מהשבטים. והמדרש מפרט איזה חלק מהגאולה רמוזה בשמו של כל אחד מהשבטים, איזה חלק מהגאולה כל שבט במעלתו ומהותו תרם לאומה כולה.

כפי שאנחנו מצפים שבט יששכר וזבולון נחלקו כשאחד תורם את הגאולה הכספית והפיננסית, והשני תורם את החלק הרוחני. וכך אומר המדרש: שנתן להם הקדוש ברוך הוא שכר שעבודם, בזת מצרים, ובזת הים, לקיים מה שנאמר על זבולן: 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'. שם שהשכין הקדוש ברוך הוא שכינתו בקרבם, שנאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', ואין זבולן אלא בית המקדש שנאמר 'בנה בניתי לך מכון לשבתך בית זבול'.

כלומר השם יששכר מרמז בתוכו 'יש שכר' והוא כל רכוש המצרים שנטלו עמהם. כלומר הגאולה הפיננסית. ואילו זבולון רומז על הגאולה הרוחנית המשכן ובית המקדש, וכפי שנאמר בשירת הים: 'תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ', כלומר גאולת מצרים הוא שלב בגאולה המביא לגאולה השלמה.

אולם כמובן שזועקת השאלה, היינו מצפים שיהיה הפוך, שיששכר תלמיד החכם העוסק בתורה ירמז על הגאולה הרוחנית. ואילו זבולון תומך התורה הסוחר הנוסע מעבר לים להביא תקציב להחזיק את יששכר הוא יהיה זה שמרמז על הגאולה הפיננסית. כיצד בדיוק התהפכו היוצרות?

השאלה הנוקבת לא פחות היא בברכותיהם של יששכר וזבולון, בעוד שבפרשה קודמת קראנו על נחלתו של כל שבט כיצד הוא מתפרנס בכבוד מנחלתו, אולם על שבט זבולון נאמר: 'זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן, וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן'. כלומר אדמתו חול שאינה מפיקה כלום, והוא נזקק לצאת לחוף לסחור מעבר לים להשיג את מזונו. וכפי שנאמר בגמרא ששבט זבולון התרעם על מדותיו, שנאמר 'זבלון עם חרף נפשו למות', מה טעם? משום ש'נפתלי על מרומי שדה'. ומבארת הגמרא: אמר זבולון לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם לאחיי נתת להם שדות וכרמים, ולי נתת הרים וגבעות? לאחיי נתת להם ארצות, ולי נתת ימים ונהרות?

ואילו על שבט יששכר נאמר: 'יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד'. וכפי שמפרשים האונקלוס ורש"י שהכוונה שאדמתו של יששכר היתה פוריה ביותר, והביאה לו עושר גדול במיוחד.

מטבע הדברים אנחנו נוטים לומר כי יששכר הוא העני הנצרך, ואילו זבולון הוא העשיר, והעשיר עושה הסכם עם העני שילמד תורה עבורו. אולם כאן אנחנו מגלים בדיוק את ההיפך, יששכר יש לו אוצרות טבע עצומים, ואילו זבולון חסר אמצעים שצריך לנסוע מעבר לים להביא פרנסה, ומה ההגיון בהסכם שדוקא זבולון יתמוך כללית ביששכר האמיד?

רבי משה פיינשטיין (אגרות משה יו"ד ח"ד סי' לז אות טז) עומד על כך שהסכם יששכר וזבולון הסכם השותפות האגדי שבו אחד לומד והשני תומך כלכלית והם חולקים את שכר לימוד התורה ביניהם, אינו מהלכות צדקה ותמיכה כללית בנזקקים, אלא מהלכות לימוד התורה, והוא מוכיח מהפסוקים ששבט יששכר היה דוקא שבט שבלט בעשירותו. והוא מוסיף שההסכם היה שזבולון יטפל בנכסיו של יששכר, כדי שיששכר יהיה פנוי מכל דאגה וטרדה ויוכל להתרכז אך ורק בלימוד התורה.

נתבונן בברכתו של יששכר שקראנו שבוע שעבר, 'וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה', כלומר שבט יששכר ראה שהוא התברך בשפע כלכלי מיוחד, והוא הבין שיש לכך מטרה, השפע נועד שהוא יוכל לעסוק בתורה בלי דאגות וטרדות, ולכן 'וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל', והוא אחד נהפך לאחד השבטים הבולטים בידיעת התורה בהבנה עמוקה, ובהוראתה לרבים, וכפי שנאמר: 'וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל'. ואילו שבט זבולון הבין שהתפקיד שלו הוא לעסוק בתורה ושראשו יהיה מונח בבית המקדש למרות הטרדות והקשיים, ולכן נחלתו חסרה אוצרות טבע בצורה טבעית, וכפי שמבואר בגמרא שעושרו של זבולון מגיע רק בצורה ניסית, או מנסיעה מעבר לים מחוץ למקומו, ואכן שבט זבולון הצטיין אף הוא בידיעת התורה כפי שנאמר: 'וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר'. אולם תפקידו היה לעסוק בתורה ולהביא את בית המקדש דוקא מתוך טרדות החיים.

אולם יששכר וזבולון החליטו למנף את הדברים, זבולון אמר ליששכר כיון שתפקידך לעסוק בתורה בלי ששום דבר מטריד אותך, ואילו תפקידי וטבעי לעסוק בתורה למרות הטרדות, אקח על עצמי גם את הטרדות שלך, שהרי כשאני עושה השתדלות בין כה, ובמידה ואני אחראי גם עליך, באותה השתדלות ועסק לפרנסה את השפע אקבל כפול עבורי ועבורך, ואילו אתה תוכל ללמוד תורה נטול לחלוטין מכל דאגה וטרדה. ובכך שני השבטים מינפו את תפקידם ואת השגיהם.

נשתדל כולנו למצוא את התפקיד האמיתי שלנו, ולבדוק כיצד במסגרת התפקיד נצליח למנף את זה להרבות מקסימום כבוד שמים האפשרי.