קדיש יתום למי שאינו ליתום
בשבת קודש האחרונה - פרשת ויחי חזק, אירעה שאלה מרתקת שיש לדון בה מכמה היבטים, וטרם נפרוש את השאלה נקדים שמדור זה נכתב רק לעורר לב המעיין ולא לקבוע מסמרות בהלכה למעשה. שליח הציבור שניגש לפני התיבה לתפילת מוסף של שבת, היה אחד הנכדים שהנעים בקולו הערב את התפילה. בסיום חזרת הש"ץ, הוא אמר את ה'קדיש דרבנן' (על ישראל וכו'), ולאחר מכן המשיך לומר 'עלינו לשבח', כמנהג האשכנזים. אלא שבסיומה, הוא טעה והחל לומר בעצמו את הקדיש.
הקדיש שנאמר אחרי עלינו לשבח הוא קדיש יתום, ואותו שליח ציבור אינו יתום ב"ה, והוריו שליט"א חיים לאוי"ט, ומנהג האשכנזים, ובפרט רבינו שליט"א, שמקפידים מאוד שמי שאינו יתום מאחד מהוריו לא יאמר בשום פנים קדיש יתום. באמצע הקדיש החזן 'תפס' את הטעות, אלא שהוא היה נבוך ולא ידע אם עליו לגמור את הקדיש, או להפסיק באמצע.
רבינו, שהבחין מיד בכל הנעשה, שתק ולא התערב בעצמו. סיום הסיפור היה כשאחד מתלמידי החכמים ששהה במקום יעץ לשליח ציבור להמשיך את הקדיש באמירת 'על ישראל', ובכך זה ייהפך לקדיש דרבנן, וקדיש זה, מותר גם למי שאינו יתום לומר, ובכך הסתיימה התקלה המביכה.
להנהגה זו של רבינו יש נידון רחב בפוסקים. הרמ"א (או"ח סימן קל"א ס"ב) מתיר לומר קדיש יתום גם למי שאינו כזה, אבל למעשה רבינו שליט"א פוסק להלכה כדעות שלא הסכימו לזה. להרחבת דברים ראה בספר פסקי תשובות ועוד.
מעניני הפרשה
"ושאלה אשה משכנתה... כלי כסף וכלי זהב ושמלות" (ג, כב)
צריך עיון, וכי מה בני ישראל היו זקוקים לשמלות, והרי לבשו בגדים, והבגדים לא בלו, וכמו שכתוב (דברים ח' ד') שמלתך לא בלתה מעליך.
ויש לומר, איתא בגמרא בשבת (קי"ג א') שמצווה שלא יהיה מלבוש של שבת כמלבוש של חול, אלא ילבש בגדים אחרים, ולכן הוצרכו לשמלות אחרות, לייחד אותן לשבת.
"ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה, ויפגשהו בהר האלקים וישק לו" (ד, כז)
כתב הרמ"א (או"ח סימן צ"ח ס"א): אסור לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, כדי לקבע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום. ושאלו את רבנו מהו לנשק ידי חכם בבית הכסת, כמנהג קהילות רבות? והשיב להתיר כי בזה מראה שאוהב את התורה וחכמיה, ולא מגרע מאהבת המקום.