מאמרי אדמו"ר הזקן על פרשיות - שמות
ואלה שמות בני ישראל וגו'. כתיב שמעי נא' בית יעקב הנקראים בשם ישראל, ממי יהודה יצאו, ומאז הנהן דתנה כתיב לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ, ואמרו רז"ל אל תקרי שמות אלא שמות, כל וכתיב אין קורא בשמו מתעורר להחזיק בך, ואיתא כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה. ולהבין זה וכי כמה שמות צריכין לו להקב"ה, וגם להבין מילת קורא בתורה שנזכר כמה פעמים ולאו אומר עוסק בתורה. ולהבין מ"ש ואמרו רז"ל ע"פ עד חורבה' ומאחר שאכל שאכל מחזירו למוטב. האור שבה הל"ל כי התורה נק' אור. אך הענין הוא דלכאורה הוא פלא איך יתכן שיהי' שינויים כ"כ בעולמות מאחר שהכל מקבלים ממנו ית' שהוא אחדות פשוט בלי שום שינוי, כמ"ש אני ה' לא שניתי, רק שבאמת אלו היו מקבלים מעצמותו ית' בשוה היו כולם חיים וקיימים לעד אין מספר, והיו כולם מיני מדרגות אלפי רבבות עד אין מספר, ולכן יש כמה מיני שינויים. והנה נבין מה הוא שמו של האדם, דהנה אנחנו רואים בחוש שמו הוא חיותו כשקורין לאדם בשמו אפילו הוא טרוד מאד בעסקיו בכל גופו ואבריו תיכף הוא נפנה למי שקראו אותו אך הנראה בחוש שיש שינוי שמו שכלו שבו דהיינו נשמתו, שהרי קודם שנכנס בו הנשמה לא היה צריך לשום שם, ונמצא שהשם א"צ לבחי' שכלו, וגם להגוף החומרי אין מועיל לו השם, דהנה נראה שלפעמים אוחזין אותו בגופו ממש והוא אינו נפנה מחמת איזה טרדה שיש לו ואעפ"כ כשקורין אותו בשמו הוא פונה מיד. והענין הוא שאשם הוא בחי' המקשר הנשמה בגוף, והחיות שמחי' את האותיות גופו הוא נשרש באותיות שמו, דהיינו למשל ראשו החיות שלו הוא רי"ש אל"ף שי"ן, ולאה מחמת שראתה הטעמה כמו שאמרו רז"ל ראו מה בין בני כו', ודנה ששורש נשמתו באותיות הנ"ל, דהנה כל דבר גדול הנצרך לצמצם עצמו להחיות מה שלמטה הימנו הוא נק' בחי' שם, וכשהאדם לעצמו א"צ שום שם, רק בכדי להתגלות לאחרים צריך שם, והנה כשהוא מתגלה לאחרים אינו מתגלה בעצמיות שכלו ממש, רק שנתן נגלה הארה שבאותיות המה המחשבה ואינם כלום רק שבהם יש חיות מעט שמחי' את הגוף, וזהו ומבני כשהוא מחי' את העולמות עליונים ותחתונים הוא רק בבחי' שם כדי להתגלות לאחרים ולא בעצמיותו ממש כי העצמיות אינם יכולים לסבול, ולכן יש כמה שמות לו ית', מאחר שהוא ית' מחיה כל עולמי' ע"י ממוצעים כמה מיני מדרגות עד שיורד לזה העולם וכל מדרגה הגבוה שמחי' בחי' שלמטה הימנו הוא בחי' שם כנ"ל, וכולם ממנו ית' ולכן יש כמה שינויים בעולם מחמת הנז', והנה השם אינו כלום נגד העצמיות וכאפס נחשב כנ', וז"פ לכו חזו מפעלות הוי' הפליאה הגדולה של הוי' הוא א"ס ב"ה המהווה כל העולמות תמיד יש מאין מאין בדיבורו פלאו אשר שם שמות לשון שממה שבאמת נגד עצמותו ית' וכולא קמי' כלא חשיב. וזהו באורו וגם בבחי' ארץ שהם כל המדרגות התחתונים, א"ת שמות אלא שמות שהוא רק בבחי' שם הוא מחי' כו', ב"ה ה' צור עולמים, וזהו כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, דהנה באורייתא ברא עלמא והוא אינו רק בבחי' שם, וכמה צמצומים כו', ולכן התורה היא שמותיו כו', וזהו והיו הדברים האלה וגו' על לבבך ושננתם וגו', דהנה צריך האדם להתבונן ולשים אל לבו כשקורא כמה מיני ברכות בעולם הזה א"ס ב"ה והוא מחי' אותם תמיד בכל רגע כמאמר עושה בראשית, ובאמת זה חיו חיותו לאין, וזהו והיו הדברים האלה שהוא בחי' רב"ט מחמת דברים שהוא בחי' דיבור בחי' שם. אשר אנכי מצוך שאינך יכול להשיג אותי, דהיינו שהוא הוא בעל השם, וכמו עד"מ כשאנו קוראין לראובן בשמו א"צ לשמו רק תכלית המכוון הוא לבעל השם, אלא שאין אנו יכולין לתופסו רק בשמו, וכן בנמשל זהו תכלית הבריאה שמהכל הבראומים דהיינו נשמן נבין מעט מעצמותו ית' שהכל ממנו ית' ולא השם הוא העיקר אלא השם בשם. וזהו אשר אנכי שהוא א"ס מצוך לשון התקשרות שמקשר א"ק בעולמות בכמה מיני צמצומים בכל רגע להחיות עולמות והכל הוא בשביל ישראל יהי' תמיד על לבבך, וכשתתבונן אלוה-הבורא אילוז-ה ממילא כמים הפנים אל פנים מתעורר אצלו האהבה, ושננתם וגו' ביום ובלילה ובשכיבה ובקומה מפני א"ע מכל וכל נגדו ית' מאחר שמבין בדעתו שהוא ית' מניע א"ע מכל ועושה רק לחיות העולמות, וממנו יצא וכוסו יה עשה כל בחי' בשביל השי"ת. וזהו תכלית הבריאה לקיים וכו' ודבורו. וזהו קורא בתורה שכל התורה שמותיו והוא קורא בשמו בכדי שיפנה אליו בעל השם, וזהו יהי' אצלו קריאת התורה בעצמה ענין בפ"ע רק בכדי שיבין ממנה לבעל השם, ולא יחשוב השם בעצמו כנז' וזהו קורא בתורה. וזהו שהוכיח הנביא את ישראל אלו קורא בשמך שהוא בחי' קריאה לקב"ה, רק שעשו מהם עיקר, דהיינו כל הנבראים בעולם ואינו כללי דקי' בח"י שם והעיקר הוא בעל השם כו', וזהו שאמרו רז"ל אומרת אוי לי ליום ואפי' תורה אין לו, דהיינו לפי שעושה עיקר מהשם לבד אלו לו כלום ואפי' תורה כו', וזש"א רז"ל המאור שבה מחזירו למוטב כי התורה בעצמה נג' אור והמאור הוא המאיר בה, דהיינו בעה"ש, ופי' כשיקרא בתורה יפנה הוא ית' אליהם ויחזירם למוטב, וזהו שמעו זאת בית יעקב הנקראים בשם ישראל שהם אינם רק בחי' שם לבד ואינם מבינים ממי יצאו, וזהו ואלה שמות בני ישראל כשאדם מדבק א"ע לדברים אלו, דהיינו להאות עותיה' שהם בחי' חיה אלא מעשה העגל, וכשאדם מדבק אליו-ה ית' ח"י בח"י שמו בח"י אלה-ה רב"ט וכפים ונפרדים ואינו מחשב לבעה"ש רק שמחזיק בעה"ש מעשה ועושה עיקר מהשם והוא רק שמות בני ישראל הבאים מצרימה, וזהו תחילת ביאתם לגלום ולמיצר, אח"כ יורד מטה מטה את יעקב איש וביתו באו, אך בחי' יציאת מצרים הוא להתבונן שאף מרומם ועיקם וראו מי ברא, שיש מי שהוא א"ס ב"ה מי שאנכי ברא את האלה, וכולם כאפס וגוהו נחשבו כנגדו ית' והם רק בחי' שם, והעיקר הוא בעה"ש, וזהו ויצאו מצרים שיצאו מחמת ההתבוננות הנ"ל ממצר לדבקה בו ית', וזהו אלוהים המוציא אתכם ממצרים שהם אותיות מי אלה שחיבר מי עם אלה כנ"ל וד"ל.
