חביבו חתנו. עדן נשמתו, שמו סוקולובסקי רבי, מעלה של בירושלים היה צדיק איש לפני עד. ד"הי קמאי צבי אברהם רבי הצדיק הגאון, שבליטא" מיר" של הנערץ רבה של הגדושות שנותיו תשעים מטען על ירושלים של מבואותיה בין והלך היה חי שנים כעשר חריץ נסדק לעתים רק היה לחכמה סייג של שתיקה אפוף. לכת ובהצנע בחסד, בתורה בצל חיים שנות תשעים של החיים תורת, הספון העושר בצבץ וממנו, הדומייה בחומות אנשים בו שזכו שלל הוא , והמופלא המדהים, דלהלן הסיפור. הימים ובסערות עולם גדולי ל"זצ דב רבי סיפר וכך. הון ששווה שלל. השתיקה בפלך סכר היבקעות של ברגע שנכחו:
והברכה , לעיר וקרובים מוצלחים היו נכסיו. בעמיו בעל, אמיד יהודי חי מיר בעיר במערך שהוא כל שינוי שתצדיק סיבה כל נשקפה שלא באופן, ידיו במעשי שרויה הייתה ומוכר עסקיו כל את מחסל פלוני שאותו השמועה בהיר ביום פשטה זאת למרות. חייו החליט חם רגש בעל יהודי אותו : לבוא איחרה לא התשובה ? הייתכן? מדוע. מיטלטליו את מצוות בגופו ולקיים עפרה את לחון. הקודש ארץ, ישראל לארץ ולעלות ממקומו לעקור בבוא . הנאצל למעשהו ואהדה חיבה של גלים, גלים הכתה השמועה. ישראל ארץ ישוב הנכספת לארץ בערגה, קודש ברגשי ממנו להיפרד העיירה בני התאספו הפרידה יום ענה הוא אף. ישראל לארץ לעלות: זכו לא שאחרים למה הוא שזכה על סמויה ובקנאה ירושלימה פניו הועיד ומשם , יחד כולנו" הבנויה בירושלים הבאה לשנה : "המברכים כנגד.
הופיע בהיר ביום אלמלי, נשכח כבר היה האירוע. חודשים ואולי שבועות עברו כל התאספו הפעם גם ? קרה מה. עקבותיו על שב , חזר הוא . מיר בשערי היהודי פתאום ראשון מכלי תיאור. הקודש מארץ חוויות לשמוע כדי והפעם, הכנסת לבית העיירה בני. לדרוך שזכה, ממש ראיה מעד אלא, מספרים ולא השמועה מפי לא? מלתא זוטרתא וכי של הנשמות אוויר את ולנשום המקודשות הכותל אבני את למשש, הארץ עפר על את , יושביה ואת הטובה הארץ את ולתאר לספר והחל הבימה על עלה והאיש . ירושלים בפאתוס מתאר הוא. זיווה נועם ואת ישראל דארץ אוירא את, המקדש ואת הקודש, פניו נתכרכמו, התיאור של בשיא , ואז. מילה כל בצמא ושותה בשקיקה שומע והציבור, אמר – אבל..., אבל. ישראל בארץ הקשה הכלכלי המצב את לתאר נוגה בקול עבר והוא מוצא וחסרי קשים החיים, הטף לפי אוכל אין, פרנסה אין. מנשוא קשה שם לחיות, האיש. היה שאכן כפי – הישוב אנשי שרויים בו החיים לחץ ואת הדחק את ותיאר המשיך הוא, מאשר במיר כבשה להיות עדיף: "הקשה הסיומת את מפיו שפלט עד דעתו נתקררה ולא ישראל בארץ אדם להיות..."
מפיו יצאו הדברים : דוב' ר מספר. הסיפור של הדרמטי לשיאו דב רבי מגיע וכאן, פניו , מוחי שבץ ברגע בו כנראה חטף האיש: זוועה התחוללה המזועזע הקהל עיני ולנוכח איבד ולא התעלף לא גם , נפל לא הוא. ארצה אט אט צונח החל והוא נשמט גופו כל, נפלו שרוע האיש נותר ספורים רגעים תוך. הושפלה הזקופה וקומתו התנוונו שריריו, הכרתו גם ... כבשה .... ה של הילוכה את מאד שהזכיר משהו, ארבע על הולך ברכיו ועל ידיו על הברות , מפיו יצאו שונות הברות רק. לדבר יותר מסוגל היה לא והוא, מפיו ניטל דיבורו מ מ מ הכבשים של הקבוע להיגוי הן אף שדמו ...
זוכר עודנו כי להדגיש טרח, בספקנות לסיפור יתייחסו ששומעיו שחשש, ל"זצ דב רבי בית מול עוברים הם היו , החיידר אל גילו בני הילדים עם הולך שהיה בעת, ילד בעודו כי והילדים משונות הברות ופולט וידיו ברכיו על גחון מוטל היה במרפסת שם , ההוא האיש – תעז עוד אתה , נו : "כנגדו ומתריסים מאשימה אצבע לעברו מניפים היו – ילדים כמו ישראל ארץ על הרע לשון לדבר???"...
