תהילים כד,קו
"ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים לפניהם ארון ברית ה' הולך לתור להם מנוחה". ימים שלשת שהו ימים חודש, ימים שבעה של מרים, ימים ושבעה של הסגרת מרים: דכתיב ותסגר מרים, ותניא: בעשרים ותשעה בסיון שלח משה אנשים לך שלח, וכתוב ימים שבעת מרים. המקום – מדבר פארן – וישלח אותם משה ממדבר פארן בפרשת מסעי נקרא. המרגלים.
ומבואר בחז"ל על לשון הרע של המרגלים: "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים". רתמה המקום – רתמים גחלי, שכל הגחלים כבו מבחוץ – כבו מבפנים, ואילו רתמים פי על אף שמבחוץ שכבו, מבפנים בוערות עדיין. כך לשון הרע, פי על אף שמבחוץ כבו, מבפנים בוער הוא עדיין – הולך ומפייסו ומתפייס.
במדרש מובא: מה ראה לומר מעשה אחר מרים, שלח לך אנשים? אלא שהיה צפוי שיהיו אומרים לשון הרע על הארץ, אמר הקדוש ברוך הוא: שלא יאמרו לפניו עונש לשון הרע לא היינו יודעים, לפיכך סמך הקדוש ברוך הוא העניין לזה, לפי שמרים לקתה בצרעת באחיה שדיברה לשון הרע, כדי שידעו הכל עונשו של לשון הרע, ואף על פי כן לא רצו ללמד כן.
על שליחת המרגלים מובא ברשב"ם: שהקב"ה לא נקב בשמות מי ילך לתור את הארץ, כשם שעשה בנשיאים שמנו את ישראל בשמות בפרשת במדבר, וכן תנאי להצלחת המרגלים להבין כי הארץ אשר נותן ה' לבני ישראל. המרגלים התכחשו לנקודה זו, לא הזכירו אף פעם את הביטוי "הארץ אשר ה' נותן לבני ישראל", אלא "הארץ אשר שלחתנו אליה", "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה". וזוהי סיבת כישלונם שנכשלו והכשילו את בית ישראל, וימאסו בארץ חמדה. זה הדבר הגרוע ביותר – שמאסים בארץ חמדה, שהקדוש ברוך הוא קורא לה חמדה.
וכשמואסים בארץ חמדה, לא בלבד זו אלא גם "ותרגנו באהליכם", אלא לישראל בלבד ניתנה ארץ חמדה. במדרש וכמובא: הקדוש ברוך הוא מדד כל הארצות ולא מצא ארץ שראויה לינתן לישראל אלא ארץ חמדה. וכשמואסים בה, מפרסמים ומבליטים את חוסר האמונה בבורא, קיבלו עונשים קשים: "ותאמרו בקנאת ה' אותנו להוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו" – להפיל אותם, לזרותם בגויים ולהפיל זרעם, וכן לא יבואו אל הארץ שמאסו בה, גלות ושעבוד לדורות – בארצות.
באחת משיחותיו של הגר"י לוינשטיין ז"ל הקשה: מה חשבו המרגלים להרוויח על ידי מניעת כניסת בני ישראל לארץ? האם חששו שיפסידו את נשיאותם כשיכנסו לארץ, והאם ישנה אפשרות להישאר במדבר? וגם אם יחזרו למצרים, הישארו בנשיאותם? כיצד יכלה טענת "עם גדול ורם כענקים" להפחיד את העם כולו, הרי ראו בעיניהם את יד ה' הגדולה במצרים? ותוספת בכי על ידי אמירה של "לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו?"
הרמח"ל מבאר: אפילו אם יפקח האדם על עצמו בכל כחו, אין בכוחו לנצח את היצר הרע, אילולי עוזרו הקדוש ברוך הוא. וכמאמר הכתוב: "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ה' לא יעזבנו בידו". אך אם האדם יפקח על עצמו, אז הקב"ה עוזרו מן היצר הרע. בני דור המדבר לא סמכו על כך שהארץ טובה, ולכן נשארו חסרי דעה, האמינו לדברי המרגלים, ולכן הוסר מהם הסיוע מן השמים, למרות כל הניסים שראו. זו דוגמא מוחשית לכוחו של היצר בהעדר סייעתא דשמיא, שאין לאדם מי שעוזר לו כשיש פיקוח עצמי בלבד.
העדר סייעתא דשמיא היא הסיבה לכך שמצבינו בעולם הבא ובזה יובן פשר הכל: מצד אחד, הכל מאמינים בעולם הבא, ומצד שני, מתנהלים מתוך התעלמות כמעט מוחלטת מהעולם הבא. ראינו מה גדול החושך שבו נמצא האדם בלא עבודה, אולם, הסיוע ניתן לו אשר בלא סייעתא דשמיא לא ישיג האדם. בפרשת המרגלים, עוזר מלך נקרא הקב"ה, ופירוש המושג עוזר הוא עובד כשיש סיוע מן השמים. אסור לדעת עליו לרחם.
תפקידנו להיות בוחר בחיים, ואז ינצל, ועל כך נצטווינו: "ובחרת בחיים", ואז יהיה לו סייעתא דשמיא, אלא לאדם אין לו לפקח על עצמו בלבד. חיי היום יום מתנהלים מתוך התעלמות מוחלטת מהעולם הבא, וזהו פשר מצבינו. נלך בכל אשר נלך בעזרינו יתברך ה'.
