כמו חגבים אכן

הרב ראובן מן
תורגם ע"י ב. זילבערשטיין

פחד ושליטת רגשות

בפרשת השבוע, שלח, מסופר על חטאם הנוראי וההרסני של המרגלים. דבריהם על ארץ ישראל הובילו לגזירת ה' על תוספת של ארבעים שנה במדבר ולמותם, דבר שדחה את כניסת בני ישראל לארץ. ברמה הבסיסית ביותר, חטאם היה שהם העבירו את פחדם ואת ייאושם מפני תושבי הארץ אל העם.

בכך הם גרמו לבהלה בקרב העם. יש לציין שהחטא לא היה בכך שהם חשו פחד. אדם אינו אחראי לתגובותיו הרגשיות, שכן אין לו שליטה עליהן. אך עליו לבחור כיצד להגיב לרגשותיו. לפעמים, עלינו לשלוט ברגשותינו ולא לאפשר להם להשתלט על מעשינו.

דוגמה מצויינת לכך ניתן למצוא אצל יוסף, כאשר אחיו הגיעו למצרים כדי להשיג אספקת מזון. יוסף שמר על חזות קשוחה כדי שלא יזהוהו אחיו למרות שבתוכו הוא חש חמלה רבה ולעיתים אף נאלץ לצאת במהירות כדי לבכות בפרטיות.

רק בסוף, לאחר ששמע את תחינתו של יהודה- "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָּל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו" (בראשית מה,א). זהו, אם כן, מקרה שבו יוסף היה מודע לחלוטין למבנה הרגשי שלו ופעל בשליטה מלאה, על-מנת לממש מטרה נעלה יותר – איחוד מחדש של המשפחה המיוחדת הזו, שהתפרקה.

תפיסת החגב

חטא המרגלים היה בכך שהם "וְנִהְיֶה בְּעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". [הערה: הפרק השלישי של קריאת שמע, הנוגעת למצוות ציצית, המכילה מילים אלו, מופיעה בפסוקים האחרונים של סדרה זו (במדבר טו,לט)]. הם נרמסו על ידי מה שראו ומה שדמיינו. בדבריהם למשה ולעם, הם אמרו:

"וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְּעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם." (במדבר יג,לב-לג).

ניתן לשאול, כיצד ידעו שהם נראו כחגבים בעיני תושבי הארץ? רש"י אומר: "שמענו אותם אומרים זה לזה: נמלים נראים כאנשים". אך האם רש"י מתכוון לומר שהם ממש שמעו אותם אומרים דברים אלה? זה בהחלט אפשרי, אך יתכן גם לומר שהם דמיינו ששמעו כך מהם לפי שהם חשו כל כך קטנים בהשוואה לתושבים המקומיים, עד שהם הניחו שהם נראים כך בעיניהם. וכאשר אתה משוכנע שזה מה שמישהו חושב עליך, אתה עשוי גם להאמין שאכן שמעת אותם אומרים זאת.

במובן מסוים, ניתן לומר שהמרגלים כבר הביסו את עצמם מראש, מאחר שהאויב נראה כלפיהם חזק, הם הניחו שהוא אכן כזה. אך זו טעות שקובעים את המציאות על פי מראה חיצוני בלבד. הם היו צריכים לעצור את עצמם מיד ולהזכיר לעצמם את הבטחת ה' שיהיה עמם, ושהם יכבשו את הארץ. הם היו צריכים להבין שגודל גופני אינו קובע את הנצחון בקרב. גובה אכן מעניק יתרונות, אך הוא כולל גם חסרונות. הלוחם הקטן יותר חייב ללמוד את המצב בזהירות על-מנת שיזהה את חולשות האויב הגדול ממנו, ולתכנן את תחבולתיו בהתאם.

בהירות ואומץ של דוד

דבר זה ראינו אצל דוד המלך, כשיצא נגד גולית האדיר והמפחיד והפך אותו לענק חסר אונים נגד תחבולות הקלע שלו. דוד לא הושפע מ"תפיסת החגב" והחשיב את אויבו המחולל כאין וכאפס וכך אמר:

"אַתָּה בָא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹקֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִיךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ... וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹקִים לְיִשְׂרָאֵל. וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְחֶרֶב וּבַחֲנִית הוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ" (שמואל א' יז,מה-מז)

דוד המלך לא נרגש ממראהו המפחיד של גולית. הוא לא נמשך אחרי לבו ועיניו, הוא הביט מעבר למראה הגשמי והכיר בכך שיריבו לא מאיים יותר מהאריה ומהדוב שדוד הרגם כדי להציל את צאנו מטרפם. בעלי חיים מוגבלים מאוד, וניתן לשלוט בהם על ידי אומץ וביטחון. דוד ידע שה' שולט בעולם וכי אם אנו עושים את רצונו ומפתחים במודע את הכישורים הנדרשים לכך, אנו יכולים לגשת אפילו לאתגרים קשים מנקודת מבט רגועה.

בתוך מחשבתו של האויב

המרגלים חסרו כל זאת, והם אפשרו לרגשותיהם הראשוניים לקבוע את תגובתם המוטעית. כל מה שהם ראו היה רק החיצוניות השטחית של יושבי הארץ והם לא ראו את פנימיות רוחם הריקנית. מתברר שתיאורם של "ענקים" הבטוחים בעצמם שמזלזלים בהם כ"חגבים" היה רחוק מלהיות מדויק.

תמונה הפוכה מזו לגבי הגישה הפנימית של "ענקים" אלה ניתן לראות בדברי רחב הצדיקה שאמרה לשני המרגלים שנשלחו על ידי יהושע טרם כניסתם לארץ:

"כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם... וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא אֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת" (יהושע ב,י-יא)

צחוק הגורל!
תושבי הארץ פחדו מה' ומעם-ישראל שבעבורם נעשו הניסים האדירים האלה. בעוד שבני ישראל שחוו את אותם ניסים, לפתע שכחו הכל, והפכו מפחדים מבני תמותה.

הלקחים מחטא המרגלים מתאימים מאוד למצב כיום. אכן עלינו להאמין בניסים, אך לא להסתמך עליהם, עלינו לשאוף וּלפתח ולשמור על חיל צבאי היעיל ביותר וּבאותה מידה להפוך לאומה המיוחדת שה' ייעד אותנו להיות "אור לגוים".

עלינו לחזק את הקשר שלנו עם ה' ותורתו ולהתגבר על כל האתגרים המרתיעים אותנו לכאורה מתוך השקפה שה' איתנו. וכשם שה' העניק ניצחון לדוד המלך ולכל הגיבורים הגדולים שקמו להילחם למען שמו המפואר, כך גם יברך אותנו היום בניצחון גדול במלחמותינו הנוכחיים.

שבת שלום.

שאלות? הערות? צרו קשר:
וואטסאפ של הרב מן: 050-709-2372 או מייל: [email protected]
וואטסאפ של הרב מיטש רוזנר: 054-426-3419 או מייל: [email protected]