(יקותיאל יהודה גנזל)
לקראת שקיעת החמה של ערב חג מתן תורה, אני צועד, נחפז, אל היכל בית־המדרש הגדול בקרית צאנז. לתפילות ליל החג בצל מורי ורבי, כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז שליט"א. מוצא את עצמי בתוך נהירה אנושית בלתי נגמרת. ובתוך כל ההמולה נחות עיניי על מונית שחונה מחוץ לרחבת ההיכל הגדול. מונית חונה? וכי יש מחסידי צאנז שהוא נהג מונית ואנוכי לא ידעתי? אברך מקומי בר אוריין מבחין בי מביט, ת מ הַּ, ומשתף אותי בסיפור שיש בו כדי 'הכנה' לקראת החג המשמש ובא. מדובר ביהודי שמתגורר בעיר, בנתניה. הוא התחזק בשמירת המצוות אבל מרגיש ששמירת השבת קשה עליו. הוא חושש שמתי שהוא, במהלך השבת, הוא יישבר וייכנס למונית – העסק הכלכלי והמפרנס שלו – ויתפתה לקחת נסיעות. הגה היהודי פתרון מבריק: מדי ערב־שבת הוא נוסע לתוככי הקריה החסידית ומחנה את המונית בסמוך לבית־המדרש. פה הוא לא יהיה מסוגל להיכנס ולהתניע בעיצומו של יום השבת־קודש, וכך הוא מוגן ושמור מפני פיתוי של חילול שבת. מי כעמך ישראל – – – אבל זה לא רק סיפור על 'קדושת נשמת האיש הישראלי'. זהו גם פתרון נכון עבור כל אחד מאיתנו. לכל אחד מאיתנו יש את השטחים והמקומות ברוחניות ובעבודת הבורא שקשים לו. רוצים להצליח להתגבר היכן שקשה לנו? נהג המונית מחייב את כולנו! הוא מלמד אותנו שאם נשכיל להציב לעצמנו גדרות, להכריח את עצמנו – אנחנו נגיע רחוק מאד. וברוח חג מתן תורה: מי שרואה שהוא לא מצליח להקפיד על קביעת עתים לתורה, מומלץ שיהפוך לחלק מ'שיעור' קבוע, וכך תהיה לו 'השגחה' ממגיד־השיעור והמשתתפים שיידעו לשאול אותו 'איפה היית אתמול'?
