והנה גם בתוך המחנה פנימה, התורה מזהירה אותנו מפני כל ענייני מחלקת בענייני שותפות וכל מעברות אחרות, בשונה מהמחלקת בעוון הנכשלים רבים. כך אמר הרב שטינמן ל"זצ: כפי שמובא בחוברת "אתבונן מזקנים", יש רבים שנכשלים בעוון מחלקת, וכל העניינים שבין אדם לחברו התרבו בזמן האחרון. כך כל יתומים ואלמנות?..."
אמנם, הרב שטינמן מוסיף רבות פעמים אנו רואים כי הנענש עצמו לא חטא בעוון מחלקת, ובכל אפן הוא נענש מפאת שתי סבות מדין ערבות שכל ישראל ערבים זה לזה: האחת, נענש חטא שלא נהנה על המחלקת, והשנייה, שלעתים שיתכן על שמע המחלקת ונהנה ממנה, או לחלופין, את הדברים מקבל על ידי כך שהוא משתייך למחלקת, אף על פי שאיננו הגורם שלה.
פניני בית לוי (וימת באבנים אותו וירגמו ... השבת ביום עצים מקושש איש וימצאו, גליון 284):
מאוד ייפלא לכאורה מדוע נענש המקושש בעונש קשה של סקילה, והרי אמרו: "יש נבלות וטרפות שאנחנו אוכלים שנאת חנם". נתכוון המקושש לשם שמיים, דחשש שמא יטעו ישראל ויאמרו שכל שמירת שבת נוהגת רק בכניסתם לארץ ישראל, ביקש המקושש להראות לכלל ישראל שגם במדבר הם מצווים על שמירת שבת, ולכן חילל את השבת כדי להשריש בלב כולם את שמירת השבת. ויתרה מזו, יש להתפעל מגדולת נפשו של המקושש, שמסר נפשו למען כלל ישראל, עיניו לנגד טובת הכלל ומסר נפשו למען ישראל, האם יש מסירות נפש גדולה מזו?!
ומכאן נלמד שאסור לאדם לעבור על דבר קטן מהתורה, אפילו בסטייה קלה, גם כשזה למטרה חשובה ונעלית ביותר, ואף שהמקושש נתכוון לשם שמים, במעשהו נגרם נזק וחיסרון לדורות לדורי דורות, שהרי אמרו חז"ל: אלמלא שמרו ישראל שבת שנייה, לא שלטה אומה ולשון בהם, וידוע שאותה שבת הייתה שבת שנייה, ואילו המקושש היה שומר את השבת, היה נחסך סבל וגלות של אלפי שנים.
מסופר על הגאון ר' משה פיינשטיין ז"ל, שבהיותו רב ברוסיה התגורר בעירו יהודי שהיה מלשין על יהודי העיירה לשלטון, והיו היהודים סובלים ממנו צרות צרורות. יום אחד חלה המלשין ומת. טרם מותו השאיר מכתב לחברה קדישא ובו כתב שהוא מתחרט על מעשיו הרעים ומבקש כפרה על כל הצער שגרם לבני עירו, חפץ שיקברוהו בניבול וביזיון חמור מחוץ לבית הקברות, כך יכופר לו עוונותיו.
חברה קדישא הלכו לרב העיירה ר' משה ושאלוהו כיצד לנהוג. ענה להם: לפי דין אדם אינו בעל הבית על גופו, ומחמת כן אינו יכול לצוות מה יעשו לגופתו לאחר מותו. לכן תנהגו כפי שההלכה מחייבת, תקברוהו ככל יהודי שמת. התפלאו ואמרו: הרי התחנן במכתבו שיהיה מנת כפרה על עוונותיו, ומדוע לא נרחם עליו וננהג עמו כן? השיב ר' משה: מתפקידינו לשמור ולקיים מה שאומרת ההלכה, ולא לדאוג שאכן ההלכה תבוצע כהלכתה בישראל. מה שהוא אומר, מתפקידי כרב לדאוג לכך.
ולעניין חטאיו ועוונותיו, ידונו אותו בשמים על מעשיו הרעים. ואכן, חברה קדישא עשו כדבריו.
ימים מספר חלפו ושומר בית הקברות רואה שהגיעו השלטונות לבדוק את הקבר של אותו מלשין. הם פתחו את הקבר ובדקו, ולאחר שהייה קצרה חזרו וסגרוהו. כשראו השומר מתפלא על מעשיהם, הסבירו לו שקיבלו מכתב מאותו מלשין טרם מותו, שבו כתב: אני יודע שבני עירי שונאים אותי, ודאי יקברוני בביזיון, עליכם לבדוק אם אכן קברו אותי ככול בני ישראל או חמור כקבורת חמור. ואכן עשינו כדבריו. וכשהתפרסם הדבר, כולם ראו את זכותו של ר' משה ז"ל שדקדק בהלכה ללא סטיות וללא התחשבות ברגשות ודעות אחרות, ועל ידו ניצלו כולם מעונש כבד. נוכחנו בטעותו.
