היה יהודי סמוך ובטוח במרוקו, בעיר סאלי, שיצא לנדוד בערי מרוקו על מנת לחפש לו תעסוקה לפרנס את בני ביתו הרבים שהיו סמוכים על שולחנו.
ואכן, הבוטח בה' חסד יסובבנו, השקיע האיש בעסקים שונים, אך לא הצליח, עד שאפסו כל כספיו, ולא נותר לו אלא לשוב לעיר מוצאו.
בדרכו חזרה לביתו, עבר בעיר סאלי – עירו של אור החיים הקדוש, שם היה לו מכר ידיד, וכיון שנקלע למקום בערב שבת, ולא היתה לו שהות להגיע לעיר טבריה לפני שבת, הזמינו חברו להתארח אצלו בשבת קודש.
נענה האיש להזמנה בשמחה, ואף מסר לו את צרור כספו שהרוויח בתקופת נדודיו, לשמירה עד צאת השבת.
במוצאי שבת, לאחר הבדלה, ביקש האורח לקבל את כספו, אך בעל הבית הכחיש מכל וכל, לא הפקדת בידי אף לא פרוטה אחת, אמר לאורח הנדהם.
משעמד האורח על דעתו, והתחנן בפניו להשיב לו את כספו שעמל עליו זמן רב ביגיעה רבה, הרעים עליו בעל הבית בקול רם: מי אתה שתעליל עלי עלילות ודברים?!
הרי אם תוציא את כספך בידי, אעלה עליך את כל טובי הארץ, ואלך להוציא דין תורה אצל רבותינו.
שני הצדדים שטחו את טענותיהם בפני בית הדין, והדיינים שאלו את האור החיים הקדוש: האם יש עד שהפקיד בידך את הממון?
השפיל האיש את עיניו ואמר: לא היה עד בינינו, כיון שהמעשה היה סמוך לשבת, ולא הספקתי להכניס את הכסף, ישבנו שנינו תחת עץ, ואז הוצאתי מכיסי את צרור הכסף ומסרתי לו.
אמר האור החיים הקדוש: אם כן, נזמן את העץ לבוא ולהעיד.
הורה לרבי חיים בן עטר לזמן את העץ לבוא ולהעיד, מבלי להרהר, והאורח נשאר בבית הרב.
כעבור כמה רגעים, פנה הרב בידו ואמר: הנה העץ הגיע.
אמר האורח: עדיין רחוק העץ, ואינו יכול להגיע אליך כל כך מהר.
אמר הרב: אם טענתך אמת, כיצד אתה יודע את מקומו של העץ?!
הכסף הושב לאיש בבושת פנים, ונשק את ידי האור החיים הקדוש להודות לו בשלמותו.
לע"נ הרה"צ ר' פנחס בן ר' בנימין בינוש רוזנבוים זצוק"ל כ"ו בניסן תשע"ז
