באחת מדרשותיו סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל על הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל שפעם נכנס לביתו של גביר זקן כדי להתרימו לצדקה. הגביר שהיה קמצן לא קטן, לא הסכים לתרום כראוי לו, ואף נימק את מעשיו בטענה: 'בצעירותי אמרו לי שאם אתן ממון רב לצדקה אזכה להתעשר בזכות הצדקה, אבל אני לא שמעתי לעצה זו ולא נתתי צדקה, וכעת רואה אני שאכן צדקתי, כי אם הייתי נותן אז כפי שדרשו ממני, לא היה לי מהיכן להתפרנס כעת לעת זקנותי...'.
נענה רבי אליהו לעומתו במשל: הדבר דומה לאדם שהיו בפניו שתי אפשרויות לפרנסה, להיות צורף -זהב או נפח פשוט. לאחר התלבטות רבה ושיקולים שונים הוא בחר במלאכת הנפחות, למרות שצורפות הזהב יכולה להיות הרבה יותר רווחית. ברבות הימים אמר האיש לאחד מחבריו בגאווה, ראה נא ידידי, כמה צדקתי בהחלטתי להעדי ף את הנפחות על פני הצורפות, הנה עומד אתה אצלי כבר כמה שעות בחנות, ואתה רואה במו עיניך שכל מי שנכנס בשעות האלו הביא עמו רק פח לתיקון, ולא נכנס לכאן אפילו אדם אחד עם חפץ מזהב לתיקון, תאר לעצמך אם הייתי שומע לעצתך ונהייתי צורף זהב אזי כבר מזמן הייתי מת מרעב...
סיים רבי אליהו לאותו גביר: כדבריו של אותו שוטה, כך הם גם דבריך, לאחר שבחרת בדרך אחת, אתה מביא ממנה ראיה שהיא הדרך המוצלחת, והדרך השניה אינה צודקת. אבל אילו היית עוסק בצדקה וחסד בצעירותך, ברור שממונך היה מכפיל ומשליש את עצמו בזכות המצוה...
