קורות ימי המלחמה בארץ 'בבל' (עיראק) בשנת תשנ"א לפ"ק
לאור המצב הקשה בו אנו שרויים בארצינו הקדושה, באשמת השלטון הציוני וגרוריו, אמרנו להציג כאן 'דבר בעתו מה טוב', סיפורי הגנת רבינו באבר ת קדשו על תושבי ארץ הקודש בימי הבלהות של שנת תשנ"א לפ"ק, ובעקבות כך הושמטו כמה מדורים אחרים, ועם הקוראים הסליחה.
עשרות שנות קיום המדינה הציונית, תוך כדי התגרות איומה ותמידית בשכנים הישמעאלים, הולידו המון צוררים צמאי דם, מקרוב ומרחוק, אשר את החימה המתלקחת בקרבם על ידי מעשי הציונים, הם מבקשים לשפוך על ישראל, וכתוצאה מכך, עד עצם היום הזה הישוב בארץ ישראל אינו יודע יום אחד של מנוחה, רחמנא לשיזבן.
אחד המיוחד שבצוררי ישראל אלו, היה שליט מדינת בבל ('עיראק'), הנקוב בשם 'סאדאם חוסיין', ימח שמו וזכרו. הלה לא היסס לפרסם ברבים את שנאתו התהומית, ואיים לשרוף את הישוב היהודי בארץ ישראל באש, ולשטפו בנהרות של דם, לא עלינו. לא היה צריך להיות מומחה גדול בכדי להבין את כוונתו, שברשותו כלי זיין של גאז, המסוגלים להשמיד להרוג ולאבד, מליונים רבים ברגע אחד, היו לא תהיה.
משום כך כשהחלו רוחות מלחמה לנשוב במדינתו, בחודש אב שנת תש"ן לפ"ק, אחז חיל ורעדה את תושבי ארץ הקודש, בהבינם שצורר היהודים ינצל את ההזדמנות, להיפרע משונאתו המדינה הציונית, ובעקבות כך ישלם הישוב היהודי מחיר של דמים, השם ישמרנו.
רוחות המלחמה פרצו בעוצמה לאחר שהשליט הצורר חמד לו את המדינה הזעירה, אך עשירה מאד, הנקראת 'כוויית', השוכנת לו למרגלות מדינתו הענקית 'בבל'. הוא לא חשב הרבה, וביום י"א אב באותה שנה, הוא שלח את צבאו, אשר כבש את המדינה תוך יומיים, והשליט בה את מרותו.
ממשלת ארצות הברית, ושאר מדינות העולם, לא יכלו להשלים נוכח מצב כזה, של "מדינה את רעותה חיים בלעה", ושלחו גם הם לאיזור צבא אדיר, במטרה להחזיר למדינה את חירותה. הם גם הציבו אזהרה ברורה לשליט הצורר, כי עליו להסיג את צבאו מהמדינה עד יום כ"ט טבת שנת תשנ"א לפ"ק, ובאם לאו, המלחמה היא בלתי נמנעת.
לאחר שהשליט הודיע מפורשות, כי במקרה של מלחמה, היא יתקוף את מדינת הציונים בכלי זיין אימתניים, גדלה האימה שבעתיים. ועוד יותר, לאחר שהממשלה הציונית התגלתה כחסרת ישע. היא הודיעה מפורשות שאין בידה במה להגן על התושבים, והאמצעי היחיד שבו נקטה היה, חלוקת חבילה לכל אחד מהתושבים, שכללה 'מסכה' ('מאסק') - שתפקידה לסנן את האויר מהגאז הרעיל, ו'מזרק אטרופין' ('אטראפין סירינדזש') - שהיא תרופה נגד הגאז, ועוד כמה כלים כאלה. כמו כן הומלץ לכל משפחה, להכין בבית 'חדר אטום', הסתום וחתום מכל צד ומכל עבר, שבו היא תשהה בזמן שהאויב ישגר את כלי זיינו. כל אלו רק הגבירו את האימה בקרב התושבים, עד כי ניצולי השואה טענו, שהתחושה מזכירה להם ימים בלתי נעימים מהעבר.
בכל אותה תקופה, מפרוץ המהומה, ועד תום המלחמה, היה רבינו, מחד מעורר את העם לתשובה ותיקון המעשים, בקראו להרבות בתשובה תפילה וצדקה אשר בכוחם להעביר את רוע הגזירה, אבל מאידך היה חוזר ואומר, כי אין שום מקום לפחוד, וכי בעזר יוצר הכל, לא תבוא חלילה פורענות על הישוב.
כששאלוהו, אם לעזוב את הארץ מחמת הסכנה, היה משיב בשלילה מוחלטת, באמרו כי שום רע לא יאונה, וכי הנזק היחיד שמלחמה זו תביא, הוא הפחד והאימה. לאחד השואלים הוא גם השיב במטבע הלשון: "כל עוד אני פה, לא צריך לפחוד". גם כששאלוהו אם לקחת את החבילה שהממשלה הציונית מחלקת, הכוללת 'מסכה' ו'מזרק' ועוד, היה רבינו משיב שלא לקבלה, כי אין בה צורך.
דיבורים מפורשים כפי שרבינו השמיע באותה תקופה, לא נשמעו מפיו מעולם, לא לפניה, ולא לאחריה. נשגב מבינת אנוש היה, איך הוא מקבל על עצמו אחריות גדולה וכבדה כזו, בהבטיחו להמונים שפנו אליו בחרדה ודאגה, כי לא יאונה שום רע לאף אחד, בלתי אשר ברוח קדשו צפה, כי לא יהא מקום למדת הדין לשלוט.
בתום המלחמה התברר עד כמה צדק רבינו בדבריו. עשרות כלי משחית מבעיתים שיגר הצורר לארץ הקודש, ומכולם לא נעדר, אלא איש אחד בלבד, מומר להכעיס מפורסם. בעוד שקרוב למאה איש נעדרו, כתוצאה מחניקה בלבישת ה'מסכה', בעיקר תינוקות, או כתוצאה משימוש ב'מזרק' שלא לצורך, או כתוצאה מפחד פתאומי בעת השמעת האזעקה ('אלארם') שהביא להתקף לב, כולם שאינם שומרי תורה. לעומת זאת, מציבור שומרי התורה, אשר דברי רבינו הצליחו להפחית אצלם במדה ניכרת את האימה ופחד, לא נעדר איש!
מיד בפרוץ המהומה, יצא הכרוז מטעם רבינו ובית דינו, כי לרגל המצב יתקיימו שלשת ימי תפילה רצופים לילה ויום, בימים כד-כה-כו מנחם אב - שחלו באותה שנה בימים רביעי-חמישי-ששי פרשת ראה - בהם תתקיימנה בכל שעות היום והלילה משמרות תפילה בנות שעתיים, כשבכל אחת מהן המתפללים גומרים את כל ספר התהילים, ולאחר מכן מתחלפים במתפללים אחרים.
אלפי בני אדם גדשו בשלשת ימים אלו את ה'שטיבלאך' בשכונת מאה שערים, ושפכו צקון לחשם לפני בוראם, שיחוס וירחם על שארית פליטת בית ישראל, ולא יתן למשחית לבוא לנגוף בעם חלילה. גם רבינו עצמו טרח ובא להשתתף באחת המשמרות, כשהופעתו עושה רושם אדיר.
בליל כ"ו אב, בסעודת ההילולא של רבינו הק' מסאטמאר זצ"ל, נשא רבינו דברים בענין העומד על הפרק, ובין היתר דיבר על החובה להרבות בתפילה ותחנונים להעביר את רוע הגזירה, וביקש מקהל הקודש שלא להפסיק את משמרות התפילה בכניסת השבת, כפי שהשתמע מקריאת הבד"צ, אלא להמשיך בהן עד לראש חודש אלול, ואפילו בעצם יום השבת, כשהוא מסתמך על מה שנאמר במשנה (תענית יט). "על אלו מתריעין בשבת."
דברי קדשו של רבינו פורסמו בחוצות ביום המחרת, ערב שבת קודש פרשת ראה, וכפי שביקש, כך נעשה, ומשמרות התפילה נמשכו עד לכניסת ראש חודש אלול.
כידוע, נהג רבינו מדי שנה בימי הרחמים והסליחות, לשגר אגרת 'ברכת השנה' לעדה הקדושה אשר בירושלים, לקראת השנה החדשה. באותה שנה אנו מוצאים באגרת ביטוי למצב שהישוב היה נתון בו, כשרבינו מבקש מקהל עדתו להרבות בתפילה ושאגה למרומים, ולהתחזק בדרך אבות, בהדגישו כי בזכות כן יחוס וירחם בורא עולם לפקדנו בדבר ישועה ורחמים.
במוצאי שמחת תורה, בתום ההקפות השניות, שהיה המנהג שההמונים ליוו את רבינו לביתו בכלי זמר, בריקודין ומחולות ולפידים בוערים, ובקול המון חוגג, ורבינו יצא אל הגזוזטרא, והרעיף ברכת קדשו על קהל הנאספים. הרי כי באותה שנה נסוב חלק מדברי הברכה של רבינו, אודות המצב השורר בארץ הקודש, כשהוא מרעיף טללי עידוד וחיזוק, באמרו כי ההקפות השניות הן בבחינת 'שיירי מצוה', והן 'מעכבין את הפורענות' (סוכה לח.), ובברכו את קהל הקודש, בתוך כלל תושבי ארץ ישראל, שיצאו כולם ידי חובתם בפחד גרידא ('מען זאל האבן אפגעקומען מיט שרעק'). הדברים השרו אוירה של רוגע ושלוה על הציבור, ונחרטו עמוקות בלבבות הנוכחים.
