"היש בה עץ"
הפסוק שואל האם יש בארץ עץ, ורש"י מפרש שמדובר באדם כשר שיגן בזכותו על העם. בהמשך נאמר "סר צילם מעליהם", ורש"י מפרש שאיוב שהיה מגין עליהם מת. יש להבין מדוע המשילו את הצדיק גם לעץ וגם לצל. בעץ יש שני עניינים: הוא לא מתייבש מחום השמש כי יש לו יניקה עמוקה של מים, ולכן הוא קיים ויכול להגן בצל שלו. כך גם הצדיק – הוא לא רק מגן כמו קיר, אלא בעצמו אינו מתייבש למרות הקשיים, ולכן בכוחו להגן על אחרים.
"אפס כי עז העם... והערים בצורות גדולות מאוד"
רש"י מפרש "בצורות" כחוזק, והתרגום מפרש "כריכן" – עגולות. מדוע טענו המרגלים שהערים עגולות? במשנה בנגעים נאמר שבית עגול אינו מיטמא בנגעים, ורק בית מרובע כן. לכן טענו המרגלים שגם אם ימצאו מטמוניות זהב בקירות הבתים, לא יוכלו להוציאן כי לא ינתצו את הבתים – כי הם עגולים. עוד לפי המדרש, נגעים באים תחילה לבית, ואם אין נגעי בתים – הנגעים יבואו מיד על האדם. המרגלים טענו שבארץ ישראל הבתים עגולים, ולכן הנגעים יפגעו מיד באנשים.
"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"
המדרש אומר שכאשר ראו דור המדבר את פירות הארץ מתו, כי ראיית הפירות נחשבת כמו ראיית הארץ. הראייה מחברת את האדם לדבר, ולכן התורה מזהירה על ראיית דברים אסורים. משה רבינו ביקש "ואראה את הארץ הטובה", כי הראייה מחברת. התוספתא אומרת שהרואה עוברי עבירה נתחייב לראות, והרואה עושי מצווה זכה לראות – כי הראייה משפיעה. הספורנו מסביר שכדי להחיל ברכה צריך קשר, והראייה היא החיבור החזק ביותר. לכן התורה החמירה בראיית דברים אסורים, כי הראייה מחברת ומדביקה את הנפש.
המרגלים – חטאם ועונשם
רש"י בתחילת הפרשה אומר שהמרגלים היו כשרים, אך בהמשך אומר שכבר ביציאתם היו בעצה רעה. מדוע נענשו ארבעים שנה על ארבעים יום? כי עיקר חטאם היה בראייתם – הם פירשו כל דבר לרעה, ולכן העונש היה לפי זמן הראייה. כל דבר תלוי בעיני המתבונן – אם יש לו נגיעה אישית, הוא יפרש הכל לרעה. לכן נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – כי העין רואה מה שהלב מכין לה לראות.
"ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת"
הגמרא אומרת שהתכלת דומה לים, ים לרקיע, רקיע לכסא הכבוד. אי אפשר לקפוץ מדרגות בעבודת ה', אלא יש להתקדם בהדרגה. כמו כן, הרואה סוטה בקלקולה צריך להזיר עצמו מן היין – צעד קטן, לא קפיצה לדרגות גבוהות. גם בלימוד התורה – יש להתקדם צעד אחר צעד.
ציצית ויציאת מצרים
רש"י אומר שיש שייכות בין מצות ציצית ליציאת מצרים – "על מנת כן פדיתי אתכם". הירושלמי מסביר שעיקר מה שה' תובע מהאדם הוא את עיניו ולבו – שני סרסורי החטא. ביציאת מצרים נפתחו עיני ולב בני ישראל. לכן, כאשר אנו נותנים את הלב והעיניים לה', אנו מראים את עבדותנו אליו.
