אהבת תורה - פרפראות וחידושים על פרשת השבוע

לב העברי

וביבמות (דף מד.) אמרו: וקראו לו זקני עירו וכו' מלמד שמשיאין לו עצה הוגנת לו, שאם היה הוא ילד והיא זקנה וכו', אומרים לו כלך אצל שכמותך ואל תשים קטטה בביתך, ע"ש. מבואר דאע"ג דאסקינן (יבמות כא.) דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא. ובגיטין (דף פג.) וכו' משמע דאע"ג דאפשר בחליצה, מ"מ הוי עוקר דבר מן התורה כשעוקר שלא לייבם. ואפ"ה חזינן דמשיאין לו עצה לחלוץ ולא לייבם לבטל מצות יבום משום חשש קטטה ושנאה, הרי כמה גדול כחו של שלום ומניעת השנאה והקטטה מבני ישראל. ואם כי דבר זה פשוט דהוי עוקר דבר מן התורה כשעוקר שלא לייבם, הבאתי ראיות לזה, לפי שראיתי להרדב"ז (ח"א סי' נ"ו) שנשאל בנשבע שלא להתייבם אם חלה. והשיב דחלה. דלא אמרינן אין שבועה חלה לבטל מצוה אלא כגון סוכה לולב ודומיהן שאין להם תקנה בקיומם בדרך אחר. לאפוקי האי אף למ"ד מצות יבום קודמת, אפשר נמי בחליצה, ואינו נשבע לעקור דבר מן התורה, עכ"ד. וצ"ע בעיני מהנך סוגיות דגיטין ויבמות שהבאתי, שנתבאר דמקרי מתנה לעקור דבר מן התורה כשמתנה שלא להתייבם. ואף לענין עשה דוחה ל"ת, לא מקרי אפשר בחליצה. (אוצר המלך הלכות דעות פ"ו ה"ה).

ילקוט סופר

תלתא פרסי מינה דר' יהושע בן לוי, ולא אישתעי אליהו בהדיה תלתא יומי. דע"י צדקת צדיק מגין שלא יבא צרה וצוקה על הדור, וזה ע"י 'כי תעשה הישר בעיני ה'', תגרום 'ואתה תבער דם הנקי', שלא יהא מכשול שפיכות דמים. וגם ע"ד שאמרו (גיטין ז.): השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלים מאיליהן. וזה ע"י ש'תעשה הישר בעיני ה'', בזה 'תבער דם הנקי' שלא יהיה להם אחיזה, 'ויגרש מפניך אויב'. ואתה תבער. ר"ת וס"ת הוא 'תורה', וזה על דרך שאמרו (גיטין ז.): השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלים מאיליהן, וכדכתיב 'והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל'. ואמר 'כי תעשה הישר', תיבת 'הישר' הוא אותיות 'שירה', וזה כמעשה יהושפט שעמד ואמר: 'אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה מלחמה' (פתיחתא איכ"ר ל'), על ישועתינו ופדות נפשינו לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו.

אתוון דאורייתא

דבר המותר לכהנים לבד, אי חשיב 'ממשקה ישראל'. אמרו בזבחים (דף פח.): אין מביאין מנחות ונסכים מן המדומע. ופירש"י: אעפ"י שמותר לכהנים, דבעינן מותר לכל ישראל, דכתיב 'ממשקה ישראל' מן המותר לישראל, עכ"ל. ובתוד"ה מן המדומע כתבו, וז"ל: פי' בקונטרס מדומע דתרומה. ורבינו חיים פי' מעורב בערלה וכלאי הכרם וכו', ופי' הקונטרס צ"ע איך יתיישב 'ממשקה ישראל' כיון דשרי לכהנים, עכ"ל. והסברתי (בכלל ב') מחלוקת רש"י ותוס' אי תרומה חשיבא 'ממשקה ישראל', ויוצא מדברינו שם דלכ"ע דבר המותר לכהן חשוב 'ממשקה ישראל', ורק תרומה לרש"י, דרש"י לטעמיה אזיל דס"ל (יבמות פו.) דכהנים בתרומה משלחן גבוה קזכי לפי הסברתינו דשם, ולכן לא חשיבא אכילה דידהו בתרומה אכילה הדיוטית, ואיננה 'משקה ישראל', ע"ש. וזהו 'שלש ערים תבדיל לך ותכין לך הדרך ושלשת את גבול ארצך', רמז שיעשה תשובה ויתקן דרכיו, ולזה בא הרמז 'תשב אנוש עד דכא', 'דכא' ר"ת 'דירה כרם ישראל', ע"ש. ואולם פה אדבר בעזה"י במחלוקת רש"י ותוס' הנ"ל לפי הכוונה השטחיית, דפליגי אי דבר המותר לכהנים לבד חשוב 'ממשקה ישראל', או לא. והנה לכאורה נראה דדבר זה היא פלוגתא דאמוראי ביומא (דף סו.), דאהא דתנן שם במשנה: בא לו אצל שעיר המשתלח וסומך שתי ידיו עליו ומתוודה, וכך היה אומר אנא השם חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל, אנא השם כפר נא וכו'. ואיתא התם בגמ': ואילו 'בני אהרן עם קדושיך' לא קאמר, מאן תנא, א"ר ירמי' דלא כר' יהודה, דאי כר' יהודה האמר יש להם כפרה (לכהנים) בשעיר המשתלח. אביי אמר אפי' תימא ר' יהודה, אטו כהנים לאו בכלל עמך ישראל נינהו, עכ"ל הגמ'.

ומבואר דר' ירמי' ואביי פליגי בזה אי תיבת 'ישראל' סתמא קאי גם על כהנים, או קאי רק אישראלים זרים. וא"כ ה"ה בהך ד'ממשקה ישראל' יש ג"כ ספק זה, אי קאי גם על כהנים, או קאי אישראלים זרים לבד, ואי קאי גם אכהנים, א"כ ממילא גם דבר המותר רק לכהנים חשוב 'ממשקה ישראל', משא"כ אי קאי רק אישראלים זרים, א"כ בעינן שיהיה דבר המותר לישראלים זרים דוקא. ואולם שתי תשובות בדבר, חדא די"ל דתיבת 'ישראל' לבד שפיר גם כהנים בכלל, ושם ביומא שאני דאומר 'עמך ישראל', ורש"י (תהלים פז:ו) כתב, וז"ל: לעתיד כשיכתוב הקב"ה הגוים לדראון, ימנה את ישראל הנבלעים בתוכם ואת הנאנסים ביניהם ויוציאם מתוכם, ויאמר זה יולד מאותם של ציון ויברור אותם לו, עכ"ל. וזה היסוד של חכמינו הקדושים ז"ל 'והוי דן את כל אדם לכף זכות', בזה טמון הרעיון שכל אדם מישראל טוב הוא בשרשו, אלא שבמשך הדורות המרובים בגלות המרה והארוכה נצטברו הררי איבה על נפש ישראל הזכה מיסודה כספירים, הטמונים עמוק עמוק באדמה מתחת שכבות פחם עבות ושחורות, כדכתיב 'שחורה אני ונאוה'. שוכן עד מרום וקדוש שמו, וכתוב רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה וגו', שכן חובת כל היצורים וגו'. פי', דכיון דכתיב רננו 'צדיקים', ו'ישרים', א"כ איך אני שאין לי אפילו השגה מצדקות וישרות חסידות קדושה נרומם ונשבח. על זה משיב 'שכן חובת כל היצורים', ובפרעון חוב אין נפק"מ אם הלוה יש לו השגה בטובה של המלוה או לא, הוא צריך לפרוע החוב מכל מקום, ועיד"ז יש לנו ג"כ הזכיה להודות ולהלל להשי"ת.

מוסרי הג"ר אלחנן יוסף הרצמאן זצ"ל

מבטיח אני להעושים לטובת נשמתי 'אלחנן יוסף בן שמואל וצפורה', להתפלל בעדם שיהיה נפקד בכל מה שצריך במהרה דידן'

אם באו עליו יסורים חלילה, אל יבוא להתרעם ולכעוס ולבעט בהם ח"ו, ותרגומו דקרא על הפסוק 'אל תבהל ברוחך לכעוס' (קהלת ז:ט): 'ובעידן דתיתי עלך אוכחתא מן שמיא, לא תבהל בנפשך למרתח ולמימר פתגמי סרבנותא כלפי שמיא, ארום אין אנת סביל ושתיק ישתביק לך חובך, ואין את מסרב ומרתח, דע ארום רתחא בעטף שטין ינוח עד כדין די הובד יתהון'. (תרגום- בשעה שתבוא עליך תוכחה עונש מן השמים, אל תמהר לכעוס ולומר דברי סרבנות כלפי ה', כי אם אתה סובל ושותק, ימחלו לך על עוונותיך, אבל אם אתה מורד וכועס, דע שהכעס בחיק השוטים ינוח עד אשר הכעס יאבד אותם). ובזוהר פרשת תצוה מבואר באריכות דהאדם ע"י כעסו עוקר נשמתו ובמקומה בא לתוכו אל זר, ולכן יזהר האדם מאד שלא לכעוס.

רש"י (תהלים פז:ו) כתב, וז"ל: לעתיד כשיכתוב הקב"ה הגוים לדראון, ימנה את ישראל הנבלעים בתוכם ואת הנאנסים ביניהם ויוציאם מתוכם, ויאמר זה יולד מאותם של ציון ויברור אותם לו, עכ"ל. וזה היסוד של חכמינו הקדושים ז"ל 'והוי דן את כל אדם לכף זכות', בזה טמון הרעיון שכל אדם מישראל טוב הוא בשרשו, אלא שבמשך הדורות המרובים בגלות המרה והארוכה נצטברו הררי איבה על נפש ישראל הזכה מיסודה כספירים, הטמונים עמוק עמוק באדמה מתחת שכבות פחם עבות ושחורות, כדכתיב 'שחורה אני ונאוה'. שוכן עד מרום וקדוש שמו, וכתוב רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה וגו', שכן חובת כל היצורים וגו'. פי', דכיון דכתיב רננו 'צדיקים', ו'ישרים', א"כ איך אני שאין לי אפילו השגה מצדקות וישרות חסידות קדושה נרומם ונשבח. על זה משיב 'שכן חובת כל היצורים', ובפרעון חוב אין נפק"מ אם הלוה יש לו השגה בטובה של המלוה או לא, הוא צריך לפרוע החוב מכל מקום, ועיד"ז יש לנו ג"כ הזכיה להודות ולהלל להשי"ת.

בחזון יחזקאל

לע"נ הג"ר אברהם יעקב ב"ר מאיר פאם זצ"ל יא"צ כ"ח אב

גדרו של בור, ותחילתו בפשיעה וסופו באונס. [המשך משבוע העבר]. והנה הרמב"ם (שם ה"ב) כתב וז"ל: הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאת והזיקה, אם היה גדר חזק ובריא חייב, עכ"ל. והרמב"ם בתשובתו (מובא במגדל עוז) כתב בטעם הדבר, וז"ל: כיון שנתכוון שתצא הבהמה ותזיק ויתחייבו הבעלים בנזקיה, לפיכך הוא חייב באותו הנזק כדין כל מזיק, עכ"ל. ובביאור חגר"א (חו"מ סימן שצ"ו אות ח') העלה סברא דר' ירמי' דתיבת 'עמך' היא גילוי גם על תיבת 'ישראל' שאין הכוונה על הכהנים. וי"ל עוד, דאפי' למ"ד דלוים איקרו 'עם', עם כל זה כהנים לכ"ע אין קרוים 'עם' [ועי' תוס' שבועות יד. ד"ה כולן, דמוכח דתיבת 'עם' קאי טפי אלוים מכהנים], ויצא דלכ"ע אין כהנים בכלל 'עמך', ורק בסברא שני' הנ"ל הוא דפליגי אי הוי תיבת 'עמך' גילוי גם על תיבת 'ישראל' או לא. ועוד אין ראיה מש"ס יומא הנ"ל, כיון דהתם הוא מאמר הכהן גדול, וא"כ אין להביא ראיה מלשון בני אדם ללשון תורה וכמובן. והנה נראה עוד, דאין מחלוקת רש"י ותוס' זבחים הנ"ל אי כהנים הם בכלל תיבת 'ישראל', דודאי נראה פשוט דגם כהנים הם בכלל. אלא דמחלוקותם הוא דרש"י ס"ל דכיון דכתיב 'ממשקה ישראל', לכן בעינן דבר המותר לכל ישראל, ותרומה דמותרת לכהנים לבד, אע"ג דגם כהנים הם בכלל ישראל, עכ"ז הרי הוא דבר לא המותר רק למקצת ישראל, ולא חשיב 'ממשקה ישראל', והכי דייק בהדיא לישנא דרש"י זבחים הנ"ל שכתב דבעינן 'מותר לכל ישראל'. והתוס' ס"ל דגם דבר המותר רק למקצת ישראל, חשיב 'ממשקה ישראל'. ולפ"ז תהיה סברת רש"י כהא דאמרי' בכתובות (דף ז.) דאסור לעשות מוגמר ביו"ט, משום דכתיב 'אך אשר יאכל לכל נפש', ובעינן דבר השוה לכל נפש, ומוגמר אינו אלא למפונקים. ואולם י"ל דשם הלימוד הוא מתיבת 'לכל', אבל כאן דלא כתיב 'ממשקה כל ישראל', רק 'ממשקה ישראל', א"כ אפשר דלא בעינן מותר לכל ישראל. וכן בהך דכתובות שם אילו היה כתוב 'אך אשר יאכל לנפש', ג"כ לא הי' צריך להיות שוה לכל נפש, והדיוק הוא רק מדכתיב 'לכל נפש'. (אתוון דאורייתא כלל כ"ז).

והנה הרמב"ם (שם ה"ו) כתב, וז"ל: מסר בהמתו לחרש שוטה וקטן, אע"פ שהיה השור קשור, הבעלים חייבין, שדרכו של שור וכיוצא בו להתיר הקשר ולצאת ולהזיק, אפילו שמרוה שמירה מעולה וחתרה ויצאת והזיקה, הבעלים חייבים, עכ"ל. והיינו משום שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, וכמו שכתב המגיד משנה שם, שהרמב"ם סובר כדברי הרשב"א שאע"פ שקשרו כראוי, הבעלים חייבים, משום שחרש שוטה וקטן דרכם לשחק בהם, ובאופן כזה דרך השור לנתוקי.

והקשה החזון יחזקאל, דלפי היסוד הנ"ל דרק אונס שבא מחמת פשיעה חייב, א"כ מדוע חייב כשחתרה הבהמה ויצאת, הלא אין זה שייכות למה שמסרו לחרש שוטה וקטן. וז"ל: הלא בנידון זה אונס החתירה שחתרה ויצאה לא בא ע"י פשיעתו שמסרה לחרש שוטה וקטן, שכמו כן היתה חותרת ויוצאת אם לא היה מוסרה להם, ובאופן כזה שהבעלים נעלו בפניה כראוי, והחרש שוטה וקטן שמרוה שמירה מעולה, ולא פחתו את מעשה הנעילה שהבעלים נעלו בפניה כראוי, א"כ אינה כעומדת בחוץ, ורק ע"י חתירתה תחת הכותל יצאה השתא והזיקה, ואונס זה לא בא ע"י פשיעתו. [הט"ז בחו"מ סימן שצ"ו אות י"א מתרץ קושיא זו, אך דבריו דחוקים כאשר יראה המעיין בהוספת ביאוריו בסימן ת"י אות ל"ח], עכ"ל. ותירץ החזון יחזקאל, דהכלל דרק אם האונס בא ע"י הפשיעה חייב, הוא דוקא בשומרים, דהמחייב הוא מה שלא שמרו כראוי, ואם ההיזק אינו בא מכח שלא שמר כראוי, פטור. אבל בנזקים שחייב מחמת ממונו שהזיק, בזה ליכא חילוק אם האונס בא ע"י פשיעתו או לא. וז"ל: יש לומר שדעת הרמב"ם היא דהא שנקטינן שאינו חייב בתחלתו בפשיעה וסופו באונס אלא כשהאונס בא ע"י הפשיעה, היינו דוקא בשומרים, שחיובם הוא משום שלא שמרו כראוי, ואם האונס לא בא בסיבת פשיעתם, הרי לא נתגלגל שום היזק בגלל זה שגרועי גרעי מן השמירה המוטלת עליהם. אבל בנזקים שהחיוב הוא משום שממונם הזיק, אך דין הוא מקרא 'ולא ישמרנו', שדוקא על ממון כזה שאינו שמור, חייבתו התורה על נזקו, דאם הממון אינו שמור כדנטרי אינשי, אז הוא חייב על נזקיו משום ממונו שהזיק, בזה חייב אפילו אם ההיזק לא בא ע"י שפשע בשמירתו, עכ"ל. [המשך בשבוע הבא].

שערי זבול

לע"נ הג"ר משה עפשטיין ב"ר ישעיה זצ"ל יא"צ ב' אלול

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק. עיין בתרגום יונתן שפירש שתתן לך דיינין קשוטין. והמפרשים עומדים מה הביאור בכוונת התרגום יונתן 'דיינין קשוטין'. עוד עמדו המפרשים למה לא כתוב 'שופטים ושוטרים תתנו לכם בכל שעריכם', בלשון רבים, ורק כתוב 'תתן לך' בלשון יחיד. והנראה לענ"ד לבאר כוונת התרגום יונתן, דהנה מרן החתם סופר זיע"א עמד כאן, שהיה צריך לומר 'שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך', ותירץ בטוב טעם ודעת כי הנה ידוע מהאריז"ל זיע"א דיש י"ב שערים בשמים למנהגי י"ב שבטי ישראל שעולה תפילתם שם כל אחד אל שעריו, וכן גם כן הוא הורדת ההשפעה ושכל העיוני בחלקי התורה, יש כל שבט שער וצנור להורדת שפעו, על דרך 'ותן חלקנו בתורתיך', ובשביל כך רצה הקב"ה שיהיה סנהדרי השבט מתוכו, ולא משבט אחר, דא"כ יוצא משפט מעוקל ח"ו. וזהו שכתוב 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך' דוקא 'אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך', שיש להם י"ב שערים בשמים, הכי נמי יהיה השוטרים והשופטים, ועיד"ז 'ושפטו את העם משפט צדק', כל שבט ושופט שלו, ע"כ תירוצו. ונראה שזהו כוונת התרגום יונתן 'דיינין קשוטין', שכוונתו דלכל שבט ושבט יש לו שער בשמים, ולכך צריך כל שופט שיהיה משבט שלו ומשער שלו שיש לו בשמים, ואז יכול לידון דין אמת, וזהו הביאור הנכון בתרגום יונתן.