מקלט מפני ה'זמן'
ערי המקלט לא נועדו רק להציל את הרוצח מגואל הדם, אלא לחנך אותו להעריך את קדושת החיים. חודש אלול ממלא עבור כולנו את אותו התפקיד
במבט ראשון, בריחתו של הרוצח בשוגג לעיר מקלט מעוררת תמיהה. הרי מדובר באדם שלא התכוון להרוג. מדוע הוא נענש בגלות שעלולה להימשך שנים רבות, ולעיתים אף עד סוף ימיו?
התשובה היא, שהתורה אינה מענישה אותו על מעשה מכוון, אלא מחנכת אותו. אדם שנזהר באמת בקדושת החיים, אומרת התורה, אינו מגיע כמעט למציאות כזאת. כשם שאדם שמקפיד מאוד על הלכות שבת, יוצר לעצמו גדרים וסייגים כדי שלא יחלל שבת אפילו בשוגג, כך אדם שחיי אדם יקרים בעיניו באמת, חי בזהירות מתמדת. השגגה אינה מעידה על רוע, אך היא עשויה ללמד שהיה אצל הרוצח חסר ביחס ראוי כלפי ערך החיים.
זו גם הסיבה שהתורה שולחת את הרוצח בשגגה דווקא לערי המקלט. אין אלו בתי סוהר, ואף לא מקומות של ענישה גרידא. אלו ערי הלויים, השבט שכל חייו מוקדשים לעבודת ה', ללימוד התורה ולהוראתה לישראל.
הרוצח בשגגה אינו זקוק רק להגנה מפני גואל הדם; הוא זקוק לחינוך מחדש. הוא צריך ללמוד מהי קדושת החיים, מה ערכו של כל רגע בחיים, ומהי אחריותו של אדם כלפי חיי עצמו וחיי הזולת. אם רצונך להבין מהי משמעותם של החיים, לך אל הלויים – משום שהם יודעים להעריך את חשיבות החיים. בסביבה כזו הוא סופג השקפת עולם חדשה, שבה החיים אינם דבר מובן מאליו, אלא מתנה אלוקית שיש לשמור עליה ולהוקיר אותה.
החודש שמלמד לחיות
רעיון זה בא לידי ביטוי ברמז הידוע שמצאו בעלי הדרש בפסוק: "ואשר לא צדה והאלוקים אִנָּה לידו ושמתי לך מקום" (שמות כא, יג). ראשי התיבות יוצרים את המילה 'אלול'. מה הקשר בין אלול לבין ערי המקלט?
נראה, שכשם שעיר המקלט הוא מקום שאליו אדם בורח כדי לבנות את עצמו מחדש, כך חודש אלול הוא 'עיר המקלט' של הזמן, שנועד לאותה מטרה. הקב"ה מעניק לנו חודש שלם שבו אפשר לעצור את המרוץ, להתבונן בחיים, ולשאול את עצמנו: האם אני מייקר ומחשיב את החיים שלי? האם אני מנצל כראוי כל רגע בהם?
במהלך השנה נמצא האדם במרוץ אחר העבודה, הפרנסה, המטלות ושאר הלחצים הממלאים את יומו. דווקא כשהזמן מתחיל להיגמר והשנה מתקרבת לסיומה, נוצרת שעת כושר שבו האדם עשוי להעריך יותר את משמעות הזמן החולף. אז מגיע אלול ומכריז: עצור! חשוב מחדש! האם אתה משתמש נכון בזמן שקיבלת?
מי הבטיח?
המגיד מקלם נהג לספר משל נפלא על כך. יום אחד זכו כל ישני עפר לקבל שעה אחת של חיים. נקל לשער את האנדרלמוסיה שפרצה בבית העלמין כאשר כל הנפטרים ביקשו לנצל באופן מיטבי את הזמן המועט שניתן להם. אחד רץ לבקש סליחה מהוריו. אחר פתח גמרא. שלישי מיהר לתת צדקה. רביעי יצא לגמול חסד. כאשר חלפה השעה, חזרו כולם לקבריהם.
השאלה המתבקשת היא: ומה איתנו? מי הבטיח לנו שנותרה לנו אפילו שעה אחת נוספת? ואם הקב"ה כבר נתן לנו יום, שבוע או חודש - כיצד אנו משתמשים בו?
אלול הוא 'עיר המקלט' של הזמן – חודש שנועד ללמד אותנו לעצור, להתבונן, ולחשוב מחדש כיצד ננצל את החיים היקרים שהפקיד בידינו הקב"ה.
