ביאורים לפרקי אבות
בארץ הקודש - פרק א
משנה ג
אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשְׁמְעוֹן הַצַדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ בַעֲבָדִים הַמְשַׁמְשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֶוּוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹא עַל מְנֶת לְקַבֵּל פְּרָם, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם:
נקודות משיחות קודש
יש המקשים': הרי מפורש בתורה2, "כבד את אביך ואת אימך – למען יאריכון ימיך", וכן כתוב, "למען ירבו ימיכם וכו'", כלומר, קיום מצוות על מנת לקבל פרס ! (וכפשטות משמעות המילה "למען") ואיך אם כן אומרת המשנה כאן "אל תהיו .. על מנת לקבל פרס" ?
יש לבאר זאת על־פי דיוק הלשון "אל תהיו כעבדים וכו'". משנתנו מדברת על מי שהם בדרגת "עבדים". על עבד אמרו, "עבדא בהפקירא ניחא ליה". ואכן לאותם אלה שללא הבטחת שכר על עבודתם הם במעמד ומצב של "בהפקירא ניחא ליה", מותר לשמש את הרב על מנת לקבל שכר.
בדומה לזה פירש הרמב"ם5 את מאמר רז"ל, "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה"6 – "שעוסק בתורה כדי לקבל שכר".
אך לאחר שהתעלה מדרגת "עבדים" וכבר שייך לעבודת ה' מצד "מילי דחסידותא", פונה המשנה ואומרת: "אל תהיו . . על מנת לקבל שכר".
יראת ה' היא הרי מצוות עשה מהתורה וכנאמר "את ה' אלוקיך תירא" (וכן פסק הרמב"ם להלכה9). נשאלת אפוא השאלה, מדוע צריכה משנתנו במסכת אבות – שענינה "מילי דחסידותא"10 – להזהיר על קיום מצווה זו?
ביאור הדברים: ביראת ה' עצמה קיימות שתי דרגות יראה תתאה ויראה עילאה 11. יראה תתאה, הדרגה הנמוכה ביראת ה', שהיא יראת האדם לעשות דבר שהוא נגד רצון ה' (בגלל העונש או העדר הטובה שתיגרם לו כתוצאה מעשיית החטא). יראה עילאה היא הדרגה הנעלית ביראת ה' "יראת הרוממות" (האדם נמנע מלעשות דבר נגד רצון ה', מתוך פחד ובושה מרוממותו).
ואם כן יש לומר: מידת היראה הנדרשת מצד מצוות התורה ("את ה' אלוקיך תירא") היא הדרגה הבסיסית והנמוכה יותר ביראת ה' – יראה תתאה. דרגה זו ביראת ה' נחשבת אף ל"מילתא זוטרתא", כדרשת חז"ל12 על הפסוק13 "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה".
לעומת זאת, היראה שעליה מדברת משנתנו ("ויהי מורא שמים עליכם") היא יראה עילאה. שכן דברי המשנה כאן באים לאחר דברי אנטיגנוס איש סוכו, "הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס" – עבודת ה' מאהבה. לאחר שזוכים לדרגה זו של עבודה מאהבה, אומרת לנו המשנה (בתור "מילי דחסידותא") כי יש להוסיף ולהגיע גם לדרגה הנעלית ביראת ה' יראה עילאה ("יראת הרוממות").
(משיחת ש"פ פינחס תשל"ז. מתוך 'שערי אבות' בהוצאת היכל מנחם)
"ויהי מורא שמים עליכם" הרמב"ם מפרש, כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס" שהדברים באים כהמשך לתחילת המשנה "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס וכו'"; שההוראה היא לעבוד את ה' "כעבדים שאינם מקווים להטבה". זאת אומרת "שיהיו עובדין מאהבה". ועל כך ממשיכה המשנה ואומרת, "ויהיה מורא שמים עליכם", ש"עם היותכם עובדים מאהבה לא תניחו היראה לגמרי". ויש להבין:
(משיחת ש"פ פינחס תשל"ז. מתוך 'שערי אבות' בהוצאת היכל מנחם)
יש לדייק כמה דיוקים במשנתנו:
- מהו החידוש כאן שאם לומד מחברו צריך לכבדו, הרי כבר שנינו' "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך", וזה אף כאשר לא למד ממנו דבר; על אחת כמה וכמה כאשר לומד מחברו שעליו לכבדו ?
- מהי משמעות הלשון "צריך לנהוג בו כבוד", הרי הלשון הרגיל הוא "צריך לכבדו" וכדומה (כפי שהקשה במדרש שמואל).
ויש לבאר:
דיוק הלשון "לנהוג בו כבוד" הוא שצריך לכבד אותו באופן תמידי, כהנהגה מתמשכת, ולא כיבוד חד־פעמי. החידוש בזה הוא שגם אם "חברו" (שלימדו "פרק אחד, או הלכה אחת וכו'") ירד ממדרגתו הרוחנית בה עמד בזמן שלימד אותו עדיין חל עליו החיוב "לנהוג בו כבוד".
לאחר שהמשנה מציינת כי דוד למד מאחיתופל שני דברים, מוסיפה היא את המילה "בלבד" ("שני דברים בלבד"). ולכאורה, הדגשה זו מתאימה היתה יותר אצל האמירה הקודמת – "הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת" – שם מדובר על כמות מועטה יותר !
ידועים דברי הבעל שם טוב2 ש"כשאדם לומד מרב הגון, התורה היא פרה ורבה אצלו כנודע, וכשלומד מרשע אזי אינו פרה ורבה אלא נשאר כפשוטו כמו שלמד ממנו. ולזה אמר, מה דוד שלמד מאחיתופל שני דברים בלבד, דהיה רשע3 ולא היה פרה ורבה, רק נשאר שני דברים בלבד כמו שלמד ממנו".
הוי אומר: כאשר לומדים תורה מרב הגון, אף שהלימוד מועט בכמות "אות אחת" וכיוצא בזה, הוא רב באיכות ואינו מוגבל אלא הוא "פרה ורבה". לפי זה מובן מדוע בדברה על "הלומד מחברו .. אחד .. אחת" לא אמרה המשנה "בלבד", שכן מדובר במועט המחזיק את המרובה. ובאמת אנו רואים כי לעיתים מאות אחת בתורה נלמדים ענינים לרוב4. לעומת זאת, כשמדובר על מה שלמד דוד מאחיתופל, שם מתאים הביטוי המצמצם "בלבד" שכן לימוד זה לא היה "פרה ורבה".
ולכאורה יש לעיין בדברי הבעל-שם-טוב, דהנה, מהדברים שלמד דוד מאחיתופל הוא מה שמסופר בגמרא, שכאשר חפר דוד המלך את יסודות בית המקדש, צפו מי התהום ואיימו לשטוף את כל העולם, ודוד הסתפק האם להטיל לתוך מי התהום חתיכת חרס שעליו שם ה' ורק לאחר שאחיתופל לימדו ההלכה כי מותר לעשות זאת, עשה כן.
ולכאורה יוצא כי מהלימוד שלימד אחיתופל את דוד, יצאה פעולה נוספת הצלת העולם משטפון; לאור זאת יש להקשות על דברי הבעל שם טוב הנ"ל, שהיו אלה "שני דברים בלבד" ו"לא פרה ורבה"?!
ויש ליישב זאת: מההלכה שדוד למד מאחיתופל היתה אמנם תוצאה חשובה ביותר הצלת העולם משטפון – אולם זו אינה מיוחסת לאחיתופל אלא לדוד, כי דוד לא הסתפק בשמיעת הדברים אלא התייגע להבינם בשכלו הוא, ורק אז התנהג כהוראתו. ומכיון שהדברים נקלטו תחילה בשכלו ובהבנתו של דוד הרי הם "שלו". לכן גם הפעולה שנעשתה לאור הלכה זו "שייכת" לדוד ולא לאחיתופל.
יסוד זה, שדברי תורה שהתלמיד נתייגע עליהם נעשים "שלו", נמצא בדברי הגמרא" "הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול". הסבר הדבר הוא שמכיון שהתורה שלמד ונתייגע בה נעשתה "שלו", על כן רשאי הוא למחול על כבודו, כפי שהקדוש ברוך הוא יכול למחול על כבודו.
דין זה ש"רב שמחל על כבודו כבודו מחול" אינו חל רק על רב המחדש חידושים בתורה, אלא גם על רב המלמד את תלמידו מה ששמע מרבו שלו. וההסבר לכך הוא מפני שנתייגע בהבנת דברי רבו עד שנקלטו בשכלו ועל כן נחשבת התורה "תורתו".
(שיחת ש"פ במדבר ה'תשל"ג. מתוך 'שערי אבות' בהוצאת היכל מנחם)
כאן. (6) קידושין לב, א. 7) זה שהקב"ה יכול למחול על כבודו לומדת זאת הגמרא (שם) מהפסוק (בשלח יג, כא) "וה' הולך לפניהם יומם".
אגרות קודש
בייה, כייא מנחם אב, ה'תשיייט ברוקלין. שלום וברכה!
בנועם קבלתי הפתקא שלו, ועיקר מה שכותב שהוא בן חסיד חבדי. והרי גם בענינים גשמיים אין דבר הולך לאיבוד, על אחת כמה וכמה בענינים רוחניים, ובפרט בהנוגע מאב לבן, שענין ירושת אבות הוא עובדא שהכל מודים בה ורואים במוחש, ואצל חסידים לא כל שכן, שיסוד החסידות הוא אהבת ישראל לכל אחד ואחד מבני ישראל, ואין צריך לומר אהבת חסיד חבדי לבנו שרוצה בכל לבו להנחילו ירושת דורות וכל אוצר תכונות הנפש הטובות. הרי מובן שהכל נשתמר יפה בכח על כל פנים, אלא שצריך להוציא מן הכח אל הפועל, שבעולמנו עולם המעשה מעשה עיקר, היינו הנהגה בחיי יום יום חדורה אור חסידותי, במצוות מעשיות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, שבאמת הא בהא תליא.
וכיון שמשרתו בטח קשורה במדה חשובה של השפעה על מהלך ענינים וגם על אישים, בודאי שיש לו אפשרויות גם לזכות את הרבים.
תקותי שיסלח לי על שבמכתבי הראשון לכי הנני נוגע מיד בענינים אשר לכאורה הם רשות היחיד שלו ואיך זה הנני בא להתערב ועוד מעבר לים, אבל מה אעשה ותורת החסידות מדגישה ביחוד דין תורתנו תורת חיים, שכל ישראל ערבים זה בזה, ובהטעמה שעוד בה שלישיי ערבים מלשון ערבות, וערבים - מעורבים וערבים - מתוקים זה לזה.
בכבוד ובברכה לבשורות טובות.
