דרושים יקרים ורעיונות נפלאים בפרשת השבוע ובעניינא דיומא

בס"ד

דרושים יקרים ורעיונות נפלאים בפרשת השבוע ובעניינא דיומא

מגנזי אוצרותיו הברובים של בש"ת מורנו הגה"צ
רבי יהושע נתן פייפער שליט"א
אב"ד קהל ברבת מנחם - קראקא

שופטים תשפ"ו - גיליון מ"ב

עין תחת עין

כִּי הַשּׁחַד יְעַוּר עֵינֵי חֲכָמִים (טז, יט)

בפשטות הכוונה לדיין שלוקח שוחד והוא נעשה עיוור כלפי הוצאת הדין כהלכתו, שאינו יכול לראות יותר בטובת הצד השני, כפי שהביא רש"י: "משקיבל שוחד ממנו אי אפשר שלא יטה את לבבו אצלו להפך בזכותו", אמנם האמת היא, שהשוחד אינו רק מעורר את עיני הדין כדי להטות את הדין שלא בצדק, אלא שהוא נעשה עיוור בפועל ממש.

דברים נשגבים מבינתנו מצינו במדרש (תנחומא בראשית פ' תולדות) שהסיבה לכך שכהו עיניו של יצחק אבינו כדכתיב (בראשית כז, א) "ותכהין עיניו מראות", היתה משום שלקח שוחד מעשו על ידי שלקח ואכל מציד בנו עשו, והרי כתיב "כי השוחד יעוור עיני חכמים", עיי"ש.

הרי שלקיחת שוחד גורמת לעיוורון בפועל, ואם יצחק אבינו כהו עיניו מחמת השוחד שלקח מעשו, דיין פשוט שלוקח שוחד על אחת כמה וכמה שלוקה בעיוורון. ויש להבין מה הסיבה לכך שהשוחד מעורר את עיני הדיין, שהרי לכל עונש יש סיבה מיוחדת במידה כנגד מידה?

ויתבאר בעזר העליון יתברך בשלשה מהלכים:

בצדק אחזה פניך

הראשון:

נעים זמירות ישראל אומר בתהילותיו (תהלים יז, טו) "אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך", מכאן אנו למדים שאדם המתנהל באמת וצדק זוכה להשביע את עצמו ממראה פני השי"ת. ולכן דיין זה שאינו מקיים את הפסוק "צדק צדק תרדוף" ואת הציווי "ושפטו את העם משפט צדק", אינו נכלל בהגדרת "אני בצדק" וממילא גם אינו יכול להיות בכלל "אחזה פניך", לכן נעשה עיוור בעיניו בלי לזכות לראות את פני ה'.

שותף במעשה בראשית

השני:

אמרו חז"ל (ברכות מג:) "פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם", כי אלו ההולכים בצעדים מהירים וגדולים מדי עלולים לפגום חלילה בראייתם, אמנם חז"ל מוסיפים שם את התיקון לכך: "להדריה בקדושא דבי שמשי", שאפשר להחזיר או לרפא זאת על ידי קידוש של ליל שבת.

והנה עניינו של קידוש ליל שבת קודש הוא עדות על מעשה שמים וארץ, כפי שאמרו חז"ל (שבת קיט:) "כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", אבל זה שלוקח שוחד אינו יכול להיעשות שותף עם הקב"ה על ידי מעשה הרמאות שלו, כי הקב"ה בוודאי אינו רוצה להיות עמו בשותפות, ממילא גם קידושו בליל שבת אינו קידוש ולכן הוא נעשה עיוור בעיניו, כי הוא הולך פסיעה גסה כמו כל האנשים, אבל בזמן שיש לכולם את העצה והתיקון להחזיר את מאור עיניו על ידי הקידוש, הוא אין לו את הסגולה הזו והוא נותר עיוור.

בהרחבה נוספת נוכל להמתיק לזה את דברי הב"ח שמסביר את מה שאמרו חז"ל (כתובות קה:) שהמילה "שוחד" נדרשת לשון "שהוא חד", אחד, כי הנותן והמקבל הופכים להיות מאוחדים באינטרס ובדעת, והרי הכלל הוא ש"אין אדם רואה חובה לעצמו", וכיוון שהמקבל מרגיש שנותן השוחד הוא כגופו ממש, נבצר ממנו לשפוט בצדק.

מסביר זאת הב"ח, שהרי אמרו חז"ל (שבת י.) "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", אבל הדיין שאינו דן דין אמת לאמיתו מכיוון שלקח שוחד, אינו יכול להיות שותף להקב"ה וממילא הוא נותר לבד בודד, והיינו שאמרו חז"ל שתיבת "שוחד" היא "שהוא חד", כי הוא לבדו בלי הקב"ה.

לעינייננו נוכל להוסיף כפתור ופרח:

מכיוון שהדיין לוקח שוחד והוא נותר לבד בלי שותפות עם הקב"ה, שהוא חד, אינו מועיל מאומה בקידוש ליל שבת ועל כן הוא נעשה עיוור, כי מאור עיניו אינו חוזר אליו בזכות הקידוש.

עשה למען שמך

השלישי:

המחבר מביא (או"ח סי' קכ"ב ס"ג): "הרגיל לומר ד' דברים אלו זוכה ומקבל פני שכינה: עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען תורתך, עשה למען קדושתך".

והנה בוודאי אין הכוונה להסתפק רק באמירת ארבעה דברים בלבד מן השפה ולחוץ, כי אדם שיעשה כל עבירות שבעולם ויאמר ד' דברים אלו בכל יום לא יזכה לקבל פני השכינה, אלא הכוונה היא לעשות גם פעולות ומעשים למען שמו יתברך ולמען ימינו, למען תורתו ולמען קדושתו, שאז יחד עם אמירת הדברים האלו הוא זוכה לכך.

ממילא זה הדיין שלוקח שוחד נגד ציווי השי"ת, גם אם יאמר בכל יום ד' דברים אלו לא יועיל לו מאומה, כי הוא עושה בפועל ידיו בדיוק להיפך מלמען שמו באהבה, על כן הוא נותר עיוור בעיניו ואינו זוכה לראות ולקבל פני שכינה, כי העיקר חסר אצלו על ידי עשיית דברים הפוכים מרצון השי"ת.

אוזן זו ששמעה

נסיים במעשה משעשע שמספרים על דיין אחד שהיה בידוע כי הוא לוקח שוחד, ונעשה חרש שאינו שומע באוזניו. כששאלוהו על זה למה נהיה חרש, והלא העונש של הלוקח שוחד הוא שנהיה עיוור? השיב במרירות שזה משום שרק הבטיחו לו שוחד, אבל לא זכה לקבל את השוחד, ולכן כיוון שהשוחד הגיע אליו רק דרך האוזן בלבד בהבטחה בעלמא, על כן לקה באוזניו כי עיניו לא זכו לראות את השוחד...

שמאל שהוא ימין

לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךְ יָמִין וּשְׂמֹאל (יז, יא)

פירש"י: אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין.

נודעת השאלה הפשוטה: וכי החכמים באים ואומרים בכלל על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין?

בדרך רמז נוכל לנעוץ בכך את אמרתו המפורסמת של כ"ק מרן אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, ששאל פעם איש חכם אחד מירושלים עיה"ק שנפגש עמו והעלה בפניו שאלה מאד נפלאה ומעניינת:

הרי בכל התורה כולה צד ימין הוא חשוב ונעלה יותר מצד שמאל, כפי שדבר זה כתוב בתורה "ימינך ה' נאדרי בכח" (שמות טו, ו), שנוי בכתובים "ימין ד' רוממה" (תהלים קיח, טז) ומשולש בגמרא (זבחים סב:) "כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין".

א"כ למה נברא האדם בצורה כזו שלב האדם פועם בצד שמאל? הרי לכאורה, הלב שהוא האבר החשוב ביותר אצל האדם ועניינו נתינה ואהבה, בבחינת "אשר ידבנו לבו" (שמות כה, ב), היה הכי מתאים שיהיה בצד ימין, שכידוע ימין על פי הקבלה מורה על נתינה ועל חסד?!

הסביר זאת האדמו"ר מליובאוויטש ברעיון נפלא ונשגב:

הלב שלנו נמצא בצד שמאל, בכדי שהוא יהיה בצד ימין של האדם העומד מולנו! הלב שלנו לא נברא רק בשביל עצמנו, אלא בעיקר כדי להיות עבור אחרים, עבור המשפחה והילדים, החברים והקרובים. על האדם לבחון את עצמו תמיד כיצד הוא עוזר למי שנמצא ועומד מולו.

לכן באמת הלב נקבע בידי יוצר האדם בצד שמאל דווקא, כדי שיחשוב תמיד על זה העומד מולו שאז לבו הוא בצד ימין, כדי לתת לו את כל מה שהוא יכול בנדיבות הלב. נמצא שהלב שלנו הוא בצד ימין של העומד לפנינו, כי זה כל האדם.

אולי על זה רמזו חז"ל בדרשה זו "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין", שהחכמים באים ואומרים לנו שהלב שלנו שנמצא באמת בצד שמאל, הוא צריך להיות בצד ימין של החבר ושל הזולת, יטראכטן פון יענעם', לחשוב על השני ולראות מה אפשר באמת לעזור לו, והיינו שמאל שהוא ימין.

כאיש אשר אמו תנחמנו

בהפטרת השבוע פרשת שופטים שהיא בתוך 'שבע דנחמתא' אנו קוראים את נבואת ישעי' (נא, יב) "אנכי אנכי הוא מנחמכם", ובהמשך הפסוקים שם (סו, יג) כתיב: "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלם תנחמו".

לכאורה יש להבין מה הוא ההסבר במילים "אנכי אנכי הוא מנחמכם" שהאריך את הלשון לכפול פעמיים תיבת 'אנכי' ולומר גם תיבת 'הוא' שהיא מיותרת בפשטות. כן יש להבין מה הכוונה בפסוק "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם", למה דווקא ניחומי האם מחזקים יותר מניחומי האב?

ויתבאר בהקדם ההבנה העמוקה בתנחומי הקב"ה לבני ישראל אחרי חורבן בית המקדש, שהוא מדמה זאת לבן שנפטר עליו אביו והותירו יתום ל"ע. והנה, בימי ה'שבעה' באים המוני מנחמים ויושבים אצל הבן האבל, מדברים אתו דברי חיזוק ועידוד, מנחמים אותו בנתינת תקווה טובה ואומרים 'המקום ינחם אתכם'.

הבה נתבונן בעצם הדבר: וכי העובדה שבאים אצלו מנחמים רבים ומחזקים אותו, תחזיר לו את אביו המנוח כביכול? בוודאי שלא! הבן מבין ויודע היטב שהוא איבד את אביו והוא נותר עכשיו יתום בודד בלי אב, אבל כשנכנסת אמו לתוך החדר ואומרת לו כמו כולם 'המקום ינחם אתכם', דבריה הם בעצם כמו הדיבורים של כלל המנחמים הבאים וההולכים לדרכם, אבל עצם נוכחותה כאן לפני הבן נותנת לו חיזוק גדול ועידוד עצום.

כשהבן האבל רואה את אמו עומדת אצלו, הוא יודע ומבין שבאמת אביו הלך למנוחות ואותו הותיר לאנחות, אבל עם כל זה אינו נמצא כאן לבד בעולם, יער איז נישט געבליבן א קאלעכיגער יתום' ל"ע, אלא יש לו כאן את אמו שנותרה לשמור עליו ולדאוג לו מכאן ואילך לכל צרכיו.

כן אנכי אנחמכם

זהו שאומר הקב"ה לבניו אהוביו אחרי חורבן הבית הגדול והקדוש שנקרא שמו עליו: "כאיש אשר אמו תנחמנו", כמו שהאמא מנחמת את בנה, לא על ידי דיבורים דווקא כי אם על ידי עצם נוכחותה כאן אצלו, שנותנת לו להבין שהיא אינו כאן לבד, "כן אנכי אנחמכם", כך בדיוק מנחם אותנו הקב"ה בכך שאכן בית המקדש חרב וכבר אינו, אבל עצם העובדה שנשארנו עם הקב"ה שלא עוזב אותנו בשום מצב שהוא, זוהי הנחמה הגדולה ביותר, והיינו "אנכי אנחמכם", זה שהקב"ה נמצא אתנו כאן, זוהי הנחמה.

לכן כפל הנביא ואמר "אנכי אנכי הוא מנחמכם", העובדה שהקב"ה נמצא כאן איתנו בבחינת 'אנכי', זוהי הנחמה העיקרית.

דבר רע אצל יהודים?

להמליץ עליו טובה.

השיב לו הרה"ק מסאטמאר מיניה וביה:

וכי חושב אתה שהרה"ק מבארדיטשוב לא עורר יהודים לתשובה ולתיקון המעשים? הלא הוא היה המרא דאתרא של העיר הגדולה לאלוקים בארדיטשוב ובוודאי לקח על עצמו את האחריות ואת העול שכל בני העיר יהיו מתוקנים ומצוינים בכל מידה נכונה בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, על כן בוודאי בלי שום ספק שהיה עומד ומעורר את העם לתשובה בדברי כיבושין והתעוררות. אלא שדרכו המיוחדת היתה שכל זה היה רק כשעמד ודרש לפני הציבור ברבים או ביחיד, שאז בינו לבין אנשים היה מעוררם בתוכחת מוסר, אבל בעמדו לפני השי"ת היה תמיד אומר לו שבני ישראל קדושים וטהורים הם בלי שום רבב, כפי שידועה דרכו להמליץ טוב על כל איש אשר ישראל יכונה, אולם בוודאי שכשפגש יהודי בעל עבירה היה מעוררו ומוכיחו לתקן את מעשיו.

בזאת סיים הרה"ק מסאטמאר ואמר לאותו שואל, שגם הוא נוהג בבחינה זו על ידי התוכחות שהוא אומר לפני הציבור בכל עת מצוא, כדי להחזירם למוטב ולהעלותם על דרך המלך כראוי וכנכון, אבל בשעה שהוא עומד להתפלל על כלל ישראל או לדבר עם השי"ת כדי להוריק השפעות וישועות על ראשי עם קודש, בוודאי שאז אינו מביט על עוונותיהם ומעורר להם אך ורק רחמים וחסדים.

ובא לציון גואל

בחכמתו הגדולה ובפקחותו העצומה היה הרה"ק מסאטמאר מעורר לתשובה לפעמים גם על ידי הארת פנים או על ידי אמירת 'ווערטיל' וכדומה, כאשר בכך היה פועל הרבה יותר מאמירת דרשות ארוכות בקול נהי ובכי כדרכו בקודש בסעודת רעווא דרעווין ושאר זמני רצון, כי כראות האנשים איך קרן אור פניו קיבלו רשפי אש לעבודתו יתברך ושבו מאליהם בתשובה ובהתעוררות.

מספרים שהיה לו תלמיד אחד שלמד אצלו בישיבה בעיר סאטמאר לפני המלחמה, ושמו היה אליעזר ובלשון חסידים קראוהו 'לייזער'. הלה היה 'חסידישע בחור' עם כל ה'שמונה בגדים', גידל זקן ופאות כראוי וכמקובל, אמנם בזמן המלחמה העולמית עלה לארץ ישראל ושם נסחף עם התנועות של הציונים רח"ל ושינה את טעמו לגמרי, עד שגזז את זקנו והסיר את פיאותיו, בלי שיכירו אותו ממראהו שהיה לפני כן.

כשהגיע הרה"ק מסאטמאר לבקר בארץ הקודש תיכף אחרי המלחמה, באו לקבל את פניו המוני תלמידים ומעריצים ששמחו על הצלתו המופלאה מגיא צלמוות, ביניהם היה גם אותו תלמיד שלא הצליח הרה"ק מסאטמאר לגלות את זהותו מי הוא ואיזה הוא שבא אצלו כך בלי זקן ופאות.

כשתמה התלמיד ושאל: איך יתכן שהרבי אינו מכיר אותי, והלא אני הוא אליעזר שלמדתי אצלו בסאטמאר בישיבה? ויהי כאמרו באידיש 'איך בין לייזער', נענה הרה"ק מסאטמאר בצחות לשונו ואמר לו: "ובא לציון גואל", כשבאים לארץ ישראל ונעשים ציונים, "גואל", ווערט שוין אויס לייזער (תיבת 'גואל' באידיש מתפרשת 'אויס לייזער'), ס'איז נישט קיין לייזער מער"...

שובו בנים שובבים

ממעשה רב יש לנו ללמוד כלל גדול:

ישנם אנשים רבים החושבים שהרה"ק מבארדיטשוב רק המליץ טוב על כלל ישראל בלי לראות בכלל רע אצלם, ממילא גם אם רואים בעל עבירה אסור לומר לו אף מילה אחת של מוסר ותוכחה, אבל האמת היא שאין זו הדרך הישרה אשר יבור לו האדם, כי כשרואים בעל עבירה או אחד שעשה מעשה אשר לא ייעשה - יש לעוררו לתשובה, אבל כשמדברים עם השי"ת - צריך רק להוסיף ולהמליץ טוב על כלל ישראל מסיפא דהאי קרא "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב":

אנו רואים שיש בארץ ישראל את שני הצדדים באופן חזק וגדול מאד. מצד אחד הרבה נתפסו בחטא הציונות ונפלו לתוך רשתם הכוזבת, בבחינת 'ובא לציון גואל' כאמור, אבל מאידך גיסא יש בארץ הקודש כח גדול ונשגב של חזרה בתשובה, שהוא היום המקום הגדול ביותר מכל ארבע כנפות הארץ שיש שם רבבות אלפי בעלי תשובות, שעזבו דרך רשעים ושבו לחיק אבינו שבשמים, כפי שניתן לראות זאת עין בעין בארץ הקודש עם ריבוי בעלי התשובות.

ממילא, הגם שאכן יש בחינה של "ובא לציון גואל" שנהיים 'אויס לייזער' ועוזבים את דרך הישר רח"ל, מכל מקום אחרי זמן נהיה מהם "ולשבי פשע ביעקב", שהם חוזרים בחזרה ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

לעורר לבי לאהבתך

איש קדוש וצדיק נשגב היה הרה"ק רבי שמואל צבי מספינקא זי"ע (יא"צ כ"ז אב), מגדולי וצדיקי הדור האחרון שהאירו את וויליאמסבורג של מעלה באור יקרות ובקדושה עליונה.

מיום הגיעו לוויליאמסבורג יצא קוו בכל הארץ והמונים שיחרו לפתחו בראותם כי איש המעלה הוא, עובד ד' הדבוק בצורו כל היום ושריד לדור דעה שתורה וקדושה מסבבים אותו. כנר המאיר בחשיכה ורבים ייאותו לאורו, נמשכו אליו יהודים מכל העדות והשבטים ברחבי ארה"ב, כשהרה"ק מספינקא מפנה עבורם שעות רבות מסדר יומו העמוס כדי לעזור ליהודים בכל אשר לאל ידו.

רק לאחר שעבר ניתוח מסוכן על לבו, ביקש מהמשמשים בקודש שימעטו להכניס אליו אנשים, כי הרגיש שקיבל את חייו במתנה ואמר: "מתי אעשה אנכי לביתי"... אולם למרות הכל, כשקיבל אנשים היה מקבלם בסבר פנים יפות ושוחח עמם כמי שכל הזמן עומד לרשותם הפרטי.

בדברות קדשו ובנועם הליכותיו עורר מאות ואלפים להרהורי תשובה ולתיקון המעשים, כפי שזוכרים עוד רבים וטובים שכל מי שזכה להיכנס פעם לבית מדרשו החשוך לעת עיתותי ערב של רעווא דרעווין בשבת קודש, הלא משמיעת קולו נהי ובכי, בה עורר את הנרדמים לתשובה שלימה ולתיקון המעשים, יכול היה להבין את סערת נפשו הטהורה שפרצה מקרבו ביקוד אש.

פעם כששאל אברך את הרה"ק מספינקא מה עליו לכוון בעת שמיעת דברי תורתו בסעודה שלישית, נענה ואמר לו ביקוד אש: "תכוון בעיקר כי אם תדרוש את ד' בכל לב - תמצאהו, כפי שכתוב "ובקשתם משם את ד' אלוקיכם ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך"...

אחזתיו ולא ארפנו

כשראה פעם הרה"ק מספינקא בליל שבת קודש, שעבר לפניו אברך אחד לקבל שיריים מידיו, ומאחוריו נותר בנו הילד הקטן כבן ארבע או חמש שנים שנדחק לבדו בין הקהל הגדול, עצר אותו הרה"ק מספינקא והעיר לו על זה באמרו שהוא רואה בזה סימן שאולי אינו מספיק קרוב אל ילדו הקטן, שהרי במצב כזה שרבים נדחקים כאן מסביב היה מן הראוי שיתפוס אותו ויחזיקנו היטב בידיו שלא יאבד בתוך הקהל.

כדי להמתיק יותר את התוכחה שתתקבל אצלו, הסביר לו הרה"ק מספינקא כי מלבד צד הטבע שצריך האב לדאוג לבנו ולאהוב אותו, יש כאן גם בחינה נוספת של "מבשרי אחזה אלו-ה" (איוב יט, כו), שבכדי לראות ולגלות את עומק האהבה העצומה שיש להקב"ה כלפי בני ישראל עם קרובו, יש לאהוב את הילדים שלנו באהבת אמת כרחם אב על בנים, שאז מהדרגה הנכונה הזו של אהבת אב לבניו נוכל לעמוד על אפס קצה דרגת אהבת השי"ת אלינו.

והיינו "מבשרי אחזה אלו-ה", על ידי האהבה הגשמית שלנו אל בנינו וצאצאינו, נחזה ונבין עד כמה אוהב השי"ת את עמו ישראל ובוחר בהם באהבה.

והיה כנגן המנגן

אמרה נפלאה נשמעה פעם מפי קדשו של הרה"ק מספינקא על הפסוק (מלכים-ב ג, טו) "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה", שלכאורה צריך להבין מהו הכח המיוחד שיש בניגון כדי להשרות יד ורוח ה' על האדם?

אמר פה קדוש במתק לשונו:

בשעה שנכנסים לבית המדרש המלא על כל גדותיו במאות לומדי תורה, בוודאי שומעים קול תורה מתוק ההולך וחזק מאד בכל ירכתי ההיכל, אבל כשניגשים לבדוק אצל השולחנות יגלו שאין כאן אחדות מושלמת בין הלומדים, כי בזמן שהאחד לומד גמרא - השני לומד משנה, וכשזה עוסק בשמעתתא - רעהו עוסק באגדתא; כך גם בבית המדרש המלא על גדותיו בהמוני מתפללים, שאכן כולם עומדים בתפילה לפני השי"ת, אבל זה אוחז ב'ברוך שאמר' והשני בברכות קריאת שמע והשלישי בכלל עודנו אומר קרבנות.

הדבר היחיד שכולם חייבים להיות בו באחדות גמורה ומוחלטת בלי שום שינוי, הוא הניגון. בלתי אפשרי שאחד יזמר את חלקו הראשון של הניגון בעוד השני יזמר דווקא את חלקו האחרון של הניגון, וכן כל כיוצא בזה, כי בניגון מוכרחים כולם להיות באותן תנועות בפעם אחת, אחרת אין כאן שום ניגון.

הלימוד החשוב היוצא לנו מעבודת הנגינה, שגם אם בלימוד או בתפילה, כל אחד עומד במקומו ולומד את אשר לבו חפץ, בניגון חייבת להיות אחדות בין כולם. ולכן, כשיש כזו אחדות מושלמת העושה נחת רוח להשי"ת בבחינת "והיה כנגן המנגן", אז זוכים "ותהי עליו יד ה'", שיש השראת השכינה ונגלה כבוד ה', ודפח"ח.

יחד כולם הודו והמליכו

בזה אמרתי לפרש נוסח התפילה לפני תפילת שמונה עשרה של שחרית:

שירה חדשה שבחו גאולים בני ישראל ענו ואמרו שירה לפני השי"ת, יחד כולם הודו והמליכו ואמרו - כאמור שבניגון מוכרחים כולם להיות יחד בלי יוצא מן הכלל, ממילא נחה עליהם יד ה', על כן פתחו ואמרו: ה' ימלוך לעולם ועד.

ולשבי פשע ביעקב

עד כאן דברי הרב, אמנם כדברי התלמיד נוכל להוסיף ולהמליץ טוב על כלל ישראל מסיפא דהאי קרא "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב":

אנו רואים שיש בארץ ישראל את שני הצדדים באופן חזק וגדול מאד. מצד אחד הרבה נתפסו בחטא הציונות ונפלו לתוך רשתם הכוזבת, בבחינת 'ובא לציון גואל' כאמור, אבל מאידך גיסא יש בארץ הקודש כח גדול ונשגב של חזרה בתשובה, שהוא היום המקום הגדול ביותר מכל ארבע כנפות הארץ שיש שם רבבות אלפי בעלי תשובות, שעזבו דרך רשעים ושבו לחיק אבינו שבשמים, כפי שניתן לראות זאת עין בעין בארץ הקודש עם ריבוי בעלי התשובות.

ממילא, הגם שאכן יש בחינה של "ובא לציון גואל" שנהיים 'אויס לייזער' ועוזבים את דרך הישר רח"ל, מכל מקום אחרי זמן נהיה מהם "ולשבי פשע ביעקב", שהם חוזרים בחזרה ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.