דבר מלכות - פרשת שופטים

מלך מצווה לא להתגאות וכל שכן כל אדם

"לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן־הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו"

כותב הרמב"ן בפרשתנו (דייה לבלתי רום). נרמז כאן בתורה איסור הגאות כי הכתוב [התורה] ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך כי [המלך] בראוי להתרומם ולהתגדל יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו כי הגאוה מדה מגונה ונמאסת אצל הא-להים אפילו במלך,כי לה' לבדו הגדולה והרוממות ולו לבדו התהלה ובו יתהלל האדם כענין המבואר על יד המלך שלמה (משלי טז ה) "תועבת השם כל גבה לב"

וכך כותב אורחות צדיקים שער הגאווה

וכך כותב רבנו מיוחס [ראשון ] ' לבלתי רום לבבו מאחיו (דברים יז, כ). הוזהרנו בזה להסיר מנפשנו מדת הגאוה, ושלא יתגאה הגדול על הקטן, ואפילו המלך לא ירום לבבו מאחיו, וכי ישתרר עליהם גם השתרר {משלי כז-כד) כי לא לעולם חוסן גדולי הדורות. בהנהגותיו, אך היה יהיה שפל רוח. והגאוה מן העבירות החמורות המאבדות ומכלות הנפש, שנאמר (משלי טז, ה): ייתועבת ה' כל גבה לביי. ומה יועיל קנין כספו ורוב עשרו וגנזי מרומיו. והנה אחרי כי נתעב ונאלח, גבהי תפארת גדולתו עמוקים משאול. ואל יתהלל חכם זולתי בעבודת השם יתברך וביראתו, והבטחון בו ובאהבתו, והדבקות בו, שנאמר (דברים י, כא): "הוא תהלתך והוא אלקיך", ונאמר (ירמיה ט, כב - כג): "אל יתהלל חכם בחכמתו וגו', כי אם בזאת יתהלל שבימלך נאמר (דברים יז כ): "לבלתי רום לבבו מאחיו" - אם הזהירה תורה אפילו במלך, כל שכן בהדיוטות, שלא ישתררו זה על זה'.

וכך כותב רבנו מיוחס [ראשון ] ' לבלתי רום לבבו מאחיו. שלא יתנהג [המלך] בגאוה על ישראל אלא בשפלות, וכן מצינו בדוד שאמר שמעוני אחי ועמי ואומ' ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, וק"ו להדיוט שלא יתגאה, וכן הייא [כתוב ] תועבת ה' כל גבה לב.

בספר עקידת יצחק (על מגילת אסתר מבן המחבר ) מסביר את הכתוב על מרדכי וידורש טוב לכל עמו ודובר שלום לכל זרעו ואמר כי מן הצד שהיה לו תואר משנה למלך היה בו דורש לעמו טוב מאת המלך [שתמיד השתדל לעזור מה שיכל לאחיו היהודים] ו'דובר שלום לכל זרעו' היינו ומצדו עצמו רצוני שהיי גדול מכל היהודים לא יתגאה עליהם כלל כי היה מקדים שלום לכל אדם ודובר שלום לכל זרעו וזה מראה על הענווה.

כותב הרמב"ם הלכות מלכים פ"ב ה"ו, שהמלך מצווה להיות עניו ושפל וזה לשונו :כדרך שחלקה התורה למלך הכבוד הגדול. וחייב את כולם בכבודו. כמו כן צוה את המלך להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר על דוד המלך (תהילים קט-כב) ייולבי חלל בקרבייי.

מובא בגמרא קידושין (לא.) אמר רבי יהושע בן לוי, אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה, ופסק זאת שוייע הרב פינקל, סימן ב שההולך בקופה זקופה מראה על גאווה וזה אסור וכאלו דוחק רגלי השכינה הנמצאת בכל מקום שנאמר ימלא כל הארץ כבודו'.

הגמרא בסוטה דף ד-ה אומרת מי שיש לו גסות הרוח הוא כעובד ע"יז, לא קם בתחיית המתים, ראוי לגדעו כאשרה, שכינה מייללת עליו, ולבסוף מתמעט. בתנא דבי אליהו רבה פייכט מובא לבסוף נעקר מן העולם הייי

שאלו לחכם מהו הגאות אמר להם שטות שאין בעליה מכיר כוחה של ענווה שמעלה חן נצחי בה, ונקרא תועבה שנאמר יתועבת יייי כל גבה לבי. ואמרו זייל אפילו איש מלא תורה שהעלהו הקבייה לגדולה והגיס דעתו, [התגאה] הקבייה משפילו. שנאמר ומבמות הגיא ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע שנאמר ונשקפה על פני הישימון. ואם חזר בו הקבייה מגביהו שני יכל גיא ינשאי

מבוא בבעל שם טוב על התורה ויקרא פרשת אחרי אות ה. השוכן אתם בתוך טומאותם. ביאר מורי זלה"יה מופת מובהק שהגאווה קשה מן החטא, כי בכל הטומאות והחטאים כתיב השוכן אתם בתוך טומאותם, מה שאין כן בגסי הרוח, דרשו בשייס פרק קמא דסוטה (ה' א) אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנאמר (תהלים קייא, ה') יגבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכלי. לעומת זאת מי שיש לו ענווה זוכה לכל הברכות. הגמ' ביומא לח: "יאמר בן עזאי, בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך, אין אדם נוגע במוכן לחבירו, ואין מלכות נוגעת בחבירתה אפילו כמלוא נימהיי

אומר רבי ישראל סלנטר: על מנת לגבוה, אל תנמיך את חברך, אלה הגבה את עצמך.

סיפורים מחזקים-מידות טובות

הגאון הרב איסר זלמן מלצר גאון בתורה וענק במידותיו

כאשר נפטר לבית עולמו הרה"ג ר' איסר זלמן מלצר זצוקייל זיעייא בעל ייאבל האזליי עמד רבי משה חברוני שהיה אחיינו והספיד את דודו. בתוך דברי ההספד סיפר סיפור מדהים על אהבת התורה שבערה בליבו של דודו. היה זה בתקופה בו התנהל מאבק עקוב מדם בין האנגלים ובין המחתרת היהודית, היו פעמים שהאנגלים הכריזו על ייעוצריי – אסור לצאת החוצה לרחוב מהשעה שש בערב עד השעה שש בבוקר, חיילים בריטיים פיטרלו ברחובות כדי לפקח על ביצוע העוצר, אזרח שנתפס מסתובב ברחוב נלקח מיד למעצר, אם היה נראה חשוד או מסוכן היה נורה על ידי החיילים.

מספר ר' משה חברוני כיצד לילה אחד ישב בישיבת חברון שבגאולה ולמד, השעה היתה שתיים בלילה, שקוע כולו בהבנת הסוגיא שלמד, הוא כלל לא שם ליבו שנותר אחרון בבית המדרש, כאשר לא מעט פעמים כשהיה מרים עיניו מהספרים בהם עיין ולמד, הבחין על השעון כי תפילת ותיקין בפתח, ועוד לילה של לימוד בעיון חלף לו. לפתע נשמעו דפיקות על הדלת, ר' משה נחרד, ליבו החל להאיץ את דפיקותיו, האם זה חיילים בריטיים? מה הם מחפשים בישיבת חברון? האם חושבים הם כי מישהו החביא בישיבה ייסליקיי (מצבור) של נשק?

הוא נשא תפילה חרישית לבורא עולם שיעמוד לימינו בשעה זו, ובלב כבד התקרב אל דלת הכניסה שהיתה נעולה מבחוץ ושאל בקול רועד "ימי שם?יי להפתעתו ענה לו קול באידיש יידער פעטעריי - (הדוד), תחושה של הקלה ורווחה אפפה אותו, הפחד סר מליבו, והוא פתח את הדלת, ור' איסר זלמן נכנס פנימה. יילמה הגיע הדוד לישיבה בשעה כה מאוחרת? האינו יודע כי יש עוצר עתה ברחובות וכי מסוכן להסתובב בחוץ?" "יידעתי גם ידעתייי השיב לו הדוד, ייאך יש לי רמביים קשה ואמרתי לעצמי, שמסתמא אינך ישן בשעה זו, אלך אליך ואציע לפניך את הקושיא ברמביים"י. שטח ר' איסר זלמן את הקושיא על הרמביים, ייאנייי מספר ר' משה, יינשאתי תפילה בליבי שיאיר ה' את עיני, ואמרתי לדודי כיצד אני למדתי פשט ברמביים ולפי זה נופלת הקושיא, והרמביים מובן היטביי.

כששמע זאת הדוד, נהיה מאושר, לשמחתו לא היה גבול, ופניו קרנו באור. כשפנה ללכת, עצר בו ר' משה והתחנן יידוד, בבקשה תישן כאן הלילה מסוכן עתה לצאת לרחוב ומחר בבוקר תשוב לביתך"י. אך הדוד דחה את הבקשה ואמר כי חייב הוא לכתוב את התירוץ על הרמביים במחברת החידושים שלו אין לו אפשרות להתעכב. הוא קם ממקומו, עטף עצמו במעיל ובצעיף ויצא אל החשיכה לעבר ביתו, כמה אהבת התורה בערה בקרבו! ששום צעד לא מנע ממנו אפילו עוצר לילה מלהבין איזה רמביים קשה!.

את כל זה סיפר ר' משה בשעת הלוויה כשהספיד את דודו. ביישבעהיי כשבא רי משה לנחם את הדודה הרבנית, הזכירו בני הבית את הסיפור שסיפר בלוויה. אמרה לו הדודה יילא כך היה המעשהיי. יילא כך היה...?יי התפלא ר' משה, ייוהרי בדידי הווה עובדה, בעיני ראיתי ובאזני שמעתי, הוא בא אלי בעיצומו של העוצר..."

יינכון" השיבה הדודה, "אתה צודק, אך יש בסיפור הזה חלק נסתר ואותו אתה לא יודע, אתה סיפרת בהלוויה כמה אהבת תורה היתה נטועה בליבו, אך פה היה שבח נוסף בהנהגותיו ובמידותיו של ר' איסר זלמן ואת זה אני אספר"י. וכה סיפרה הרבנית, ייכידוע בעלי כתב את חידושי התורה שלו, ואני סייעתי לו לסדר את הכתבים, הוא רצה מאד שהספרים יודפסו ויצאו לאור כמה שיותר מהר, הבעיה היתה שבגלל קצב ההדפסה האיטי והעומס על בעלי הדפוס, אמרו הם שייקח חמש שנים (!) לערך עד אשר יודפסו הספרים. בוקר אחד באופן מפתיע הודיעו מבית הדפוס כי התבטלה הדפסה של ספר מסוים, "אם תביאו את הכתבים שלכם עד מחר בשעה שמונה בבוקר, הספר יוכנס להדפסה, בשמונה וחמש דקות יכנס ספר אחר, ותצטרכו להמתין... חמש שנים".בלילה שב ר' איסר זלמן לביתו והודעתי לו בשמחה גדולה כי בעזה"יש מחר בבוקר יכנס הספר להדפסה כי הכל מוכן ומזומן, ואין שום מניעה מלתתם להדפסה. לפתע החווירו פניו. "מה קרה?" שאלתי. ייאף יודעת שהכנסתי לספר קושיא ותירוץ של ר' אהרן כהן, וגם קושיא ותירוץ מר' חצקיל סרנא, ורק מר' משה חברוני לא הכנסתייי (שלשתם היו אחיינים של ר' איסר זלמן ולימים כיהנו כראשי ישיבת חברון). ינו, ולכן מה הבעיה? הרי ר' משה הוא כה עניו, וודאי וודאי לא יקפיד על כך במאומהיי, השבתי לו. יילא אוכל בשום אופן לפגוע בר' משה ולו פגיעה הלא מורגשת ביותר, הספר בלי קושיא ותירוץ של ר' משה לא ירד לדפוס!"י והדברים נאמרו נחרצות כאילו אין כלל צד אחר בכל הענין, וכי זה הדבר הטבעי ביותר שצריך לעשות, בין אדם לחברו קודם לכל התורה כולה. פרצתי בבכי, ידעתי היטב כמה חשובה הדפסת הספר לבעלי, ואימצתי את ראשי, מה ניתן לעשות? לפתע נצנץ במוחי רעיון - ייראהיי אמרתי, יירי משה ודאי יושב עתה ולומד כהרגלו בקודש, תיגש אליו תשאל אותו קושיא ברמביים על אף שאתה יודע כבר את התירוץ, תמחק את התירוץ שכתבת ותכניס במקום זה את התירוץ שלו".חייך ר' איסר זלמן ונהנה מההברקה שלי, מיד שינס מותניו לבש את מעילו ויצא לעבר ישיבת חברון, הוא ידע שיש עוצר ברחובות, אך כל זה לא מנע ממנו ולא הפחיד אותו מללכת לישיבת חברון. לאחר שהציג את הקושיא ושמע את התירוץ מיהר לביתו לערוך את הדברים כדי שבשעה שמונה בבוקר יהיו הכתבים בבית הדפוס. סיימה הרבנית ואמרה ייכמה שהיה מתמיד עצום ואהבת התורה בערה בו יומם וליל, היה זהיר כמפני אש מכל חשש פגיעה ולו הקלה ביותר בזולת!