עין יעקב - מסכת שבת

דף לב עמוד ב. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, לְמַאן דְאָמַר בַּעֲוֹן מְזוּזָה הֵם מֵתִים, נַמִּי מֵהָכָא – גם הוא לומד זאת מפסוק זה, דִּכְתִיב בהמשך הפסוק 'לֹא בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים', ודורשים את הכתוב שֶׁעָשׂוּ [–שנהגו ב]פְתָחִים שלמים החייבים במזוזה, כַּמַּחְתֶּרֶת – כמערה, הפטורה ממזוזה, כלומר, הכתוב מתלונן שמצא את פתחיהם של ישראל שעשויים כהוגן וחייבים במזוזה, ונהגו בהם כאילו הם פתחי מחתרת הפטורים ממזוזה. ומסיים הפסוק 'כִּי עַל כָּל אֵלֶּה', כלומר, מחמת עוון זה [של ביטול מצות מזוזה] הכיתי את בניכם.

אגב הנאמר שבעון ציצית מתים בניו כשהם קטנים, מביאה הגמרא מאמר בשכרו של הזהיר במצוה זו: אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, כָּל הַזֶּהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית זוֹכֶה וּלְעָתִיד לָבֹא מְשַׁמְשִׁין לוֹ שְׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁמוֹנָה מֵאוֹת עֲבָדִים. שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח כג) כֹּה אָמַר ה' [צְבָאוֹת], בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכָּל לְשׁנוֹת הַגּוֹיִם, [וְהֶחֱזִיקוּ] בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם וגו' כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם', והיינו שבשכר מצות ציצית שקיים איש יהודי בכנף בגדו, יחזיקו בכל כנף מבגדו עשרה אנשים מכל אומה, שירצו לשמשו, וכיון שיש שבעים אומות בעולם [חוץ מישראל] נמצא שבכל כנף יחזיקו שבע מאות אנשים לשמשו, ובארבע כנפות יחזיקו אלפיים ושמונה מאות אנשים.

הגמרא חוזרת להביא ברייתא המפרטת עונשים הבאים מחמת עבירות מסוימות: סִימָן לעבירות המפורט עונשם להלן, שָׂנָא [-שנאת חינם] חַלָּה תְּרוּמָה נִגְזֶלֶת דִּינָא שְׁבוּעָה שִׁיפוּכְתָּא [-שפיכות דמים] גִילוּיָא [-גילוי עריות] וְנַבְלוּתָא [-נבלות פה].

תַּנְיָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, בַּעֲוֹן שִׂנְאַת חִנָּם – ששונא את חבירו בלא שראה שעשה איזו עבירה שמחמת כן מותר לשנאותו, נענש במידה כנגד מידה, בכך שמְרִיבָה רָבָה [-מתרבית] בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אותו אָדָם. וְכן נענש בכך שאִשְׁתּוֹ מַפֶּלֶת נְפָלִים, וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אותו אָדָם מֵתִים כְּשֶׁהֵן קְטַנִים, שגם זו מידה כנגד מידה, שהוא הרחיק אהבתו מחבירו, וכנגד זה נוטלים ממנו את בניו אהוביו.

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּעֲוֹן אי הפרשת חַלָּה, אֵין בְּרָכָה בַּמְכוּנָס – באוצרות יין ושמן, ומחמת כן מְאֵרָה מִשְׁתַּלַחַת [-קללה באה] בַּשְׁעָרִים – במחירי היין והשמן, שמחמת המחסור נמכרים ביוקר, וְנענשים גם בכך שזוֹרְעִין וְרָעִים, וַאֲחֵרִים אוֹכְלִין את הצומח מהם. והמקור לכך, שֶׁנֶּאֱמַר בפרשת התוכחה (ויקרא כו טז) 'אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה, אֶת הַשָּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַדַּחַת, מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ, וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם, וַאֲכָלָהוּ אֹיְבֵיכֶם', אַל תִּקְרֵי בפסוק בֶּהָלָה', אֶלָּא בַּחַלָּה', כלומר, שבעוון אי הפרשת חלה החסרתי ממה שעליכם, והיינו מה שכנסתם כבר באוצרותיכם, ומחמת כן מארה משתלחת בשערי המזון. וכן נאמר בפסוק שנענשים בכך שזורעים זרעים ואויביהם אוכלים את הצומח מהם. וְאִם נוֹתְנִין חלה לכהן, מִתְבָּרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מד ל) '[וְרֵאשִׁית עֶרְסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן, לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ'. ממשיכה הברייתא: בַּעֲוֹן בִּיטוּל תְּרוּמוֹת וּמַעֲשְׂרוֹת, שָׁמַיִם נֶעֶצָרִין מִלְהוֹרִיד טַל וּמָטָר, ואין צומחת התבואה, ומחמת כן הַיּוֹקֶר הֹוָה בעולם, שמעט התבואה הנמצאת, נמכרת ביוקר, וְהַשָּׂכָר אָבֵד – והריוח

שמשתכרים בני אדם ממכירת תבואה נמנע מהם, ומתוך כך בְּנֵי אָדָם רָצִין אַחַר פַּרְנָסָתָן וְאֵין מַבִּיעִין, כלומר, שאין להם פרנסה. ומקור הדברים, שֶׁנֶאֱמַר (איוב כד יט) צִיָּה גַם חֹם יִגְזְלוּ מֵימֵי שֶׁלֶג, שְׁאוֹל חָטָאוּ'.

מבררת הגמרא: מַאי מַשְׁמַע כיצד משמע מהפסוק המקור לדברים האמורים. משיבה הגמרא: תָּנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, בִּשְׁבִיל דְּבָרִים שֶׁצִדִּיתִי אֶתְכֶם [ש'ציה' מתפרש בלשון ציווי] בִּימוֹת הַחַמָּה ['גם חם'] שהוא זמן אסיפת התבואה, והיינו מצות תרומות ומעשרות, וְלֹא עֲשִׂיתֶם, יִגְזְלוּ מִכֶּם מֵימֵי שֶׁלֶג בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וכשיש בצורת, היוקר הווה והשכר אבד, ואין פרנסה.

רש