הלכה לעיון
יום ראשון כ"ו מנחם־אב
'אשם תלוי' על ספק ספיקא
הלכות שגגות פרק ח, הלכה ב: אֵינוֹ חַיָּב בְּאֶשָׁם תָּלוּי, עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁם אִפּוּר קָבוּעַ. כֵּיצַד? אָכַל חֵלֶב, וְסָפֵק אִם הָיָה בְּזַיִת אוֹ פָּחוּת מִכְּזַיִת, אוֹ שֶׁהָיְתָה לְפָנָיו חֲתִיכַת חֵלֶב וַחֲתִיכַת שָׁמָּן, וְאָכַל אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן אָכַל... אֲבָל אִם הָיְתָה לְפָנָיו חֲתִיכָה אַחַת, סָפֵק שֶׁהִיא חֵלֶב סָפֵק שֶׁהִיא אַלְיָה, וַאֲכָלָהּ - פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן אִפּוּר קָבוּעַ.
ספק חטא שחייבים להביא עליו קרבן אשם תלוי הוא כאשר 'איקבע איסורא' כגון שהיו לפניו שתי חתיכות, אחת של איסור (חלב) ואחת של היתר (שומן) ואכל אחת מהן (במחשבה ששתיהן של היתר) ואינו יודע איזו מהן אכל. אך אם לא 'איקבע איסורא' כגון שהיתה לפניו חתיכה אחת וספק האם היא של היתר או של איסור ואכל ממנה – פטור מאשם תלוי.
ומה הדין ב'ספק ספיקא', כגון שהיו שתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן, ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל, וגם לא ידוע האם אכל בשיעור כזית או פחות מכזית - האם חייבים עליו אשם תלוי ?
לדעת התוספות (כריתות יז, ב ד"ה מדסיפא), חייב אשם תלוי אפילו בספק ספיקא. וביאר ה'מנחת חינוך' (מצוה קכט): כיון שהתורה חייבה אשם תלוי על הספק, החיוב הוא גם על ספק ספיקא, כדוגמת ספק טומאה ברשות היחיד שטמא גם בספק ספיקא, כמו ששנינו (טהרות פ"ו מ"ד) "כל שאתה יכול לרבות ספקות וספק ספקות ברשות היחיד טמא".
וכתב ה'ערוך לנר' (כריתות יז, א רש"י ד"ה ואפילו) שלדעת רש"י, בספק ספיקא, היינו ספק האם אכל חלב או שומן, ואם תרצה לומר אכל חלב, שמא לא היה בו כשיעור - אינו מביא אשם תלוי.
וה'לחם משנה' כתב שגם לדעת הרמב"ם על ספק ספיקא אינו מביא קרבן אשם תלוי, ולכן נקט הרמב"ם שהחיוב להביא אשם תלוי הוא כאשר "אכל חלב וספק אם היה כזית או פחות מכזית", היינו שהיתה חתיכה אחת (חלב) ולא שהיו שתי חתיכות (חלב ושומן) ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו מהן, וגם ספק אם היה כשיעור, כי באופן זה אינו חייב אשם תלוי. (נפסק בשו"ע או"ח קפד ס"ד).
יום שני כ"ז מנחם אב
ספק קרבן וספק ברכת המזון
הלכות שגגות פרק יא, הלכה ב: יֵרָאֶה לִי, שֶׁאֵלּוּ הַחַיָּבִין בְּקָרְבָּן מִסָּפֵק - אֵינָן מְבִיאִין קָרְבָּן, שֶׁמָּא יַכְנִיסוּ חֲלִין לְעֲזָרָה.
בהלכות ברכות (פ"ב הי"ד) פסק הרמב"ם שהמסופק אם בירך ברכת המזון יברך מספק, מאחר שחיובה מן התורה (וכן המקום אשר יבחר ה'... וזבחת מבקרך ומצאנך', וכיון שנלמד מ'וזבחת' הרי זה 'לאו הבא מכלל עשה' שדינו כעשה. ולכן, כשם שצריך לחשוש לביטול 'עשה' של הבאת קרבן אם חייב, כן יש לחשוש לאיסור 'עשה' של שחיטת חולין בעזרה ומספק יימנע ולא יביא.
אך בברכת המזון אם חייב ואינו מברך הרי הוא מבטל מצות עשה של "ואכלת... וברכת', ואם אינו חייב ומברך אזי עובר על לא תעשה של 'לא תשא את שם ה' אלוקיך לשווא' ובמקרה זה יש לקיים את המצווה ולא לחשוש שמא עובר על הלאו כי לדעת הרמב"ם התורה הזהירה על הוודאי ולא על הספק אך בספק האם מוטלת עליו מצוה או לא חייב מהתורה לקיימה מספק. ומאחר שהחיוב לברך ברכת המזון מספק הוא מהתורה ומאידך אין איסור מהתורה לברך מחשש שמא היא ברכה לבטלה, עליו לברך. (שו"ת צבי תפארת סי' עג)
יום שלישי כ"ח מנחם־אב
פסק המבוסס על טעות עובדתית
הלכות שגגות פרק יד, הלכה ג: וְכֵן אִם הִתִּירוּ אֵשֶׁת אִישׁ לְהִנָּשֵׂא לְפִי שֶׁהֵעִידוּ בִּפְנֵיהֶם שֶׁמֵת בַּעֲלָהּ, וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעֲלָהּ - אֵין זוֹ הוֹרָאָה, אֶלָּא טָעוּת; וְהָאִשָּׁה וּבַעֲלָהּ הָאַחֲרוֹן, חַיָּבִין חַטָּאת עַל שִׁנְנָתָן.
הרמב"ם מסביר שבמקרה זה האשה ובעלה האחרון חייבים קרבן על אף שנהגו על פי פסק בית דין כי "אין זו הוראה אלא טעות", היינו שהפסק ניתן מתוך טעות בידיעת המציאות (שסברו שהבעל מת) ולכן אינו פוטר את מי שנהגו על פיו.
ולכאורה יש להבין: הרי הרמב"ם פוסק (לעיל פי"ג ה"א) שרק ציבור שעשו על פי הוראת בית דין נפטרים מקרבן אך לא יחידים. ואם כן, מה החידוש בכך שהבעל והאשה חייבים קרבן, והרי הם יחידים, ואף העושה על פי פסק שניתן מתוך טעות בדין, ולא במציאות, חייב חטאת !
והדבר יובן על פי טעם החילוק בין יחיד שעשה על פי הוראת בית דין לרבים: יחיד שעשה על פי הוראה מוטלת עליו גם אחריות אישית, משום שהיה יכול לברר יותר כדי להימנע ממכשול, אך בהוראה לרבים כל אחד סומך על כלל הציבור ואינו בודק בעצמו. ונמצא שבית הדין הם האחראים הבלעדיים לתקלה ולכן הם חייבים וכל הציבור פטורים.
וסברא זו שייכת לגבי טעות בדין שהיתה יכולה להתברר על ידי עיון ובדיקה, אך בטעות הנובעת מקבלת עדות שאינה נכונה, מאחר ועל פי דין היה אפשר להסתמך על העדים, הבירור היה מוביל למסקנה שהיא מותרת להינשא, ואם כן גם ליחיד שסמך על פיהם אין אחריות לתקלה כי לא היתה לו כל אפשרות להגיע לחקר האמת, ומדוע אם כן הוא חייב קרבן ?
ועל כך מבאר הרמב"ם כי מכל מקום אינו נפטר מקרבן כי פסיקה הניתנת על סמך עדות של עדים אינה בגדר הוראת בית דין, שהרי הדיינים לא חידשו מאומה מדעתם ואף ללא הוראתם האשה מותרת על פי העדים, ועל כן הדין הוא ככל איסור הנעשה בטעות שהעובר עליו בפועל צריך להביא את הקרבן ולא הבית דין. (שואל ומשיב תנינא ח"א סי' צג)
יום רביעי כ"ט מנחם־אב
חטאת העוף הבאה על הספק
הלכות מחוסרי כפרה פרק א, הלכה ו: וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁהִיא סְפֵק זָבָה - הֲרֵי זוֹ מְבִיאָה קָרְבָּן, וְאֵין חַטָאתָהּ נֶאֱכֶלֶת; שֶׁכְּבָר בַּאַרְנוּ, שֶׁחַטָאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַפָּפֵק, תִּשָּׂרֵף.
חטאת העוף הבאה על הספק תישרף, כיון שספק האם היה צורך להקריב קרבן זה ואם כן העוף היה חולין, ומאחר שמלקו את העוף כדי להקריבו הרי הוא נעשה נבילה האסורה באכילה, כי רק קרבנות העוף טעונים מליקה, אבל עופות חולין ניתרים לאכילה רק על ידי שחיטה (תמורה לד, א, ורש"י שם).
והקשה ה'שאגת אריה' (סי' כט): לדעת הרמב"ם, לבישת האבנט שלא בשעת העבודה במקדש אסורה לכהן "מפני שהוא שעטנז" (הל' כלי המקדש פ"ח הי"א). וכיון שהכהן בעבודתו צריך להיות לבוש בבגדי כהונה (שם פ"י ה"ד), איך הקריבו חטאת העוף שספק אם חייבים בה, והרי יתכן שהעוף הוא של חולין, ונמצא שהוא לובש בגד שעטנז שלא בשעת עבודה ?
ומבאר ה'שואל ומשיב' (ד, ח"ב סי' כג): איסור לבישת שעטנז הוא משום שנהנה ממנו, ולכן הותר למוכרי כסות ללבוש כלאים כדי למכור לגויים, וכביאור הרמב"ן (שבת קיא, א) "משום דלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה אבל כשאין לו ממנו הנאה לאו מלבוש הוא".
וכיון שהמצוה היא להקריב חטאת על הספק והרי "מצוות לאו להנות ניתנו" (ר"ה כח, א), לבישת האבנט להקרבת החטאת אינה נחשבת הנאה ואין איסור בלבישתה.
ועוד יש לומר: בשעת עבודה במקדש הותרה לבישת האבנט אף שהיא כלאים, כיון שמצות עשה לעבוד בבגדי כהונה (הל' כלי המקדש שם). ואילו חטאת העוף, אף כשהיא באה על הספק, כיון שחייבים להקריבה הרי היא נחשבת לעבודה במקדש.
יום חמישי ל' מנחם-אב
במצורע, בסוטה ובתפילין
הלכות מחוסרי כפרה פרק ה, הלכה א: אֵין לוֹ בּהֶן יָד יְמָנִית... אֵין לוֹ טָהַרָה עוֹלָמִית.
מי שנקטע חלק מידו, האם עליו להניח תפילין על החלק הנשאר ?
בהלכה זו מבואר שמצורע שנקטעה בוהן ידו אין לו טהרה. וכן מצאנו לגבי מיתת בית דין, שנאמר בה "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו" שאם נקטעה יד העדים הנידון פטור, אבל אם היו העדים גדמים מלכתחילה אינו נפטר בכך, שכן דרשו "יד העדים שהיתה כבר" (סנהדרין מה, ב) כלומר שהיד שהיתה קיימת בשעת העדות תהא קיימת בשעת ביצוע הדין.
וכתבו התוספות (שם) שהוא גם במצורע שרק אם בעת הנגע היתה לו בוהן ואחר כך נקטעה אין לו טהרה, אך אם מלכתחילה לא היתה לו בוהן אין חסרונה מעכב.
אך הרמב"ם כתב הלכה זו ללא חילוק ומשמע שלדעתו גם אם לא היתה למצורע בוהן מלכתחילה אין לו טהרה וכן כתב בהלכות סוטה (פ"ב ה"ג-ד) שנאמר בה "ונתן על כפיה" ואם אין לה כף יד אין משקין אותה ולא חילק בין אם נכרתה ידה לפני שנסתרה או אחר כך!
ויש לחלק בין דינים אלו לייד העדים': א. מהכתוב "יד העדים" למדים שהקובע הוא הרגע שבו החלו להיות 'עדים', ואם באותה שעה היו חסרי יד אין הדבר מעכב אך במצורע נאמר 'בוהן ידו' (ולא 'בוהן המצורע') ואין דינו נקבע לפי השעה שהחל להיות מצורע, וכן בסוטה נאמר 'כפיה' (ולא 'כף הסוטה') ואין דינה נקבע לפי שעת הסתירה. ב. בעדים, אף שחלק מידם נקטעה עדיין ניתן לקרוא לחלק הזרוע הנשאר "יד'. אך במצורע שחסרה לו הבוהן לא ניתן לכנות את יתר היד בשם 'בוהן', וכן בסוטה חלק היד הנשאר אינו 'כפיה'.
והדין בתפילין תלוי בשני ביאורים אלו: לפי הביאור הראשון, הנחת תפילין דומה לסוטה ומצורע, כי גם בתפילין אין פסוק המלמד שהולכים לפי תחילת זמן החיוב, אך לפי הביאור השני הרי זה דומה ליד העדים, שהרי בתפילין נאמר 'על ידך', וגם חלק הזרוע הנשאר קרוי יד. (ארצות החיים הל' תפילין יז, ד)
יום שישי א' אלול ~
מתי אומרים 'תפוס לשון ראשון'?
הלכות תמורה פרק ב, הלכה ד: אָמַר: הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָה וּתְמוּרַת שְׁלָמִים' - אִם לְכָךְ נִתְכַּוּן מִתְּחִלָּה, דְּבָרָיו קַיָּמִין.
האומר על בהמת חולין (ולפניו גם בהמת עולה ובהמת שלמים) 'הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים' - לדעת רבי מאיר הרי זו תמורת עולה בלבד כי 'תפוס לשון ראשון' וכיון שחלה על הבהמה קדושת עולה, שוב לא יכולה לחול עליה קדושת שלמים. ולדעת רבי יוסי, אם נתכוון בשעת אמירתו שתהיה תמורת עולה יחד עם תמורת שלמים דבריו קיימים (תמורה כה, ב). ופסק הרמב"ם כרבי יוסי, ולכן "תמכר ויביא בחצי דמיה תמורת עולה ובחצי דמיה תמורת שלמים".
והקשה ה'תוספות יום טוב' (דמאי פ"ז מ"ו): במעשרות כתב הרמב"ם (הל' מעשר פ"ז הי"א): "היו לפניו שתי כלכלות (סלים) של טבל... אמר 'מעשרות זו בזו וזו בזו' (הפרשת המעשרות של כלכלה אחת היא מהשניה, ושל השניה היא מהראשונה) - הראשונה מעושרת שהרי קבע מעשרותיה בשנייה, ואין השנייה מעושרת שאין מפרישין מעשר מן הראשונה שכבר נפטרה על השנייה שעדיין היא חייבת במעשר".
ופירש הר"ש שהלכה זו היא לדעת רבי מאיר הסובר 'תפוס לשון ראשון', ולכן באמירה הראשונה ('זו בזו') הכלכלה הראשונה מעושרת והאמירה השניה ('וזו בזו') לא יכולה לחול כי אין מפרישים מן הפטור על החייב. והרי זו סתירה לדעת הרמב"ם כאן, שאין אומרים 'תפוס לשון ראשון' אלא גם האמירה 'תמורת עולה' וגם האמירה 'תמורת שלמים' חלות !
ומבאר הצל"ח (פסחים ס, א): במעשרות, האמירה 'זו בזו' סותרת לאמירה 'וזו בזו' כי באמירה הראשונה תיקן את הכלכלה הראשונה ואי אפשר להפריש ממנה על החייב ואם כן האמירה השניה אינה יכולה לחול, ובזה סובר הרמב"ם 'תפוס לשון ראשון'. מה שאין כן בתמורה, האמירה 'תמורת עולה' אינה סותרת לאמירה 'תמורת שלמים' ושתי האמירות יכולות לחול יחד, ולכן במכירתה (לאחר שייפול בה מום) "יביא בחצי דמיה תמורת עולה ובחצי דמיה תמורת שלמים".
שבת קודש ב' אלול ~
'אין משנים' ו'אין מורידים'
הלכות תמורה פרק ד, הלכה יא: וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַקָּדָשִׁים, שֶׁאֵין מְשַׁנִין אוֹתָם מִקְדְשָׁה לִקְדְשָׁה אַחֶרֶת - אֶחָד קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, וְאֶחָד קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת.
והראב"ד חולק ואומר שרק קדשי מזבח אין לשנות מזה לזה, משום שלכל קרבן יש דינים שונים, אך בקדשי בדק הבית שאין הבדל בין אחד לזולתו מותר לשנות הן מקדושה קלה לחמורה והן להיפך.
אמנם נראה שאף לדעת הראב"ד יש איסור לשנות מקדושה חמורה לקלה מדין "מעלין בקודש ואין מורידין". ולכן אסור להשתמש בבגדי הכהן הגדול לכהן הדיוט (יומא יב, ב) וכן אסור להוריד בית הכנסת מקדושתו. והמחלוקת היא האם הלאו המיוחד 'לא יקדיש' קיים גם בקדשי בדק הבית (שו"ת מהרש"ם ח"א י, י. תורת הקודש ח"א כא, ד).
וההבדל בין הדינים: "מעלין בקודש ואין מורידין", היינו שמשתמש בדבר לקדושה פחותה אך אינו עוקר אותו מקדושתו הקודמת, ואיסור "לא יקדיש" הוא באופן שעוקר את הקדושה הקודמת ומחיל קדושה חדשה (תורת הקודש שם). ולפי זה יש ליישב את דברי הט"ז (או"ח קנד, ז), בארון ששימש בעבר לספר תורה להשתמש בו לשאר ספרי קודש, כי "מעלין בקודש ואין מורידין" נאמר רק כשהדבר עדיין ראוי לקדושתו הקודמת אך אם כבר אינו עומד לכך עדיף שישתמשו בו לקדושה אחרת מאשר לגונזו.
ולכאורה קשה: בגמרא (ע"ז נב, ב) נאמר כי לאחר שאנשי יון הקריבו על המזבח לעבודת כוכבים הוכרחו לגנוז אותו כי נאסר בהקרבה, ואף שניתן להתיר את האיסור ע"י שבירת האבנים, הרי בכך הם יפסלו למזבח שנאמר 'אבנים שלימות תבנה'. ולכאורה, עדיין ניתן להשתמש בהם לצורך ההיכל, אלא מכאן שאסור להורידם מקדושתם אף שבלאו הכי כבר אינם ראויים לקדושת המזבח !
ולפי האמור יש ליישב: דברי הט"ז נאמרו לגבי שימוש בדבר קדוש לקדושה פחותה רק כשאינו עוקרו מקדושתו הראשונה, אך אם יבנו את המזבח בהיכל יעקרו מקדושתם הקודמת ובזה קיים איסור בפני עצמו, 'לא יקדיש' (תורת הקודש שם).
אגרות קודש
בייה, יוייד אלול, תשיייג ברוקלין.
הרה"ח איייא נויין עוסק בציצ מוה"ר אברהם חנוך שיי
שלום וברכה!
מאשר הנני בזה קבלת מכתבו מיייז מנייא וכן נתקבל בעתו שני פרקים הראשונים מהבית רבי בלהייק חלק א' עם מכתבו המצורף להם, ובטח ממשיך עבודתו בזה בזריזות הכי אפשרי ובלבד שלא תזיק להתוכן, ובכללות נסדרו הפרקים בטוב.
בנוגע לשאלתו מי הם שני הזקנים הידועים המובאים בספר השיחות עמוד מייט.
הנה לעייע איני זוכר שאשמע זה מכייק מו"ח אדמו"ר, ובמילא יכול להניח הדבר סתום, ובטח במשך סידור הכתבים שנשארו יתוספו בלאייה כמה ידיעות אם יתברר אז גם ספק זה יכנס בהמילואים שיודפס אז, והעיקר כנייל למהר בהספר הנייל וכבר יצא וגם בהידור חובת העכוב וההתיישבות באופן הסידור.
בברכת כוחייט המחכה לבשוייט.
