אִם רִאשׁוֹנִים כְּמַלְאָכִים – הַגָּאוֹן הָרַב אַלְטֶר אֶלְיָקִים שְׁרָגָא שַׁפִּירָא זצ"ל

הגאון הרב אלטר אליקים שרגא שפירא מצ'רנוביץ זצ"ל– נולד בערך בשנת ה'תרי"ד (1854) בעיירה טלוסט. היה בן אחר בן לרה"ק רבי פנחס שפירא מקוריץ. בגיל שמונה עשרה נסמך על ידי גדולי הדור, ביניהם רבי משה תאומים (אב"ד הורדנקא ומחבר שו"ת "דבר משה") ורבי יהודה לייבוש לנדא (אב"ד סדיגורה ומח"ס 'יד יהודה'). ההסמכה ע"י ר' יהודה לייבוש נמשכה כחודש וחצי, ורבינו עמד בה בהצלחה. לאחר נישואיו עבר לבאקאו, ובזכות התמסרות אשתו יכל להקדיש את כל עיתותיו להתעלות בתורה הקדושה.

כך למד במשך כשעשר שנים מתוך הדחק. התברך בזיכרון נדיר ובכישרונות מבריקים, וכך עלה והתגדל כאחד מגאוני דורו. לאחר מכן עבר לעיירה ויקנא שבמחוז בוקובינה, שם שימש ברבינות במשך כעשרים שנה.

השפעתו בתקופה זו הייתה עצומה, וכך גם הערכתם של גדולי דורו אליו. לדוגמה, הגאון האדיר רבי שלום מרדכי הכהן מברעזאן כינה את רבינו בשם "המאור הגדול", וכן הגאון רבי חיים מרדכי רולר (רבה של ניאמץ שברומניה) כינה אותו "הרב המאור הגדול, זקן ההוראה". גם הגאון האדיר רבי דוד מנחם מאניש באב"ד (אב"ד טארנופול) פנה אליו בתואר: "הרב המאור הגדול, חריף ובקי, משנתו זך ונקי".

בשנת ה'תרע"ד (1914) פרצה מלחמת העולם הראשונה, ורבינו ברח למורביה. בסיומה שב לבוקובינה. לאחר פטירת הגאון רבי בנימין אריה וייס (רבה של צ'רנוביץ ומחבר שו"ת "אבן יקרה") התבקש רבינו למלא את מקומו. למרות שעיר זו הייתה מעוז המשכילים, רבינו לא חת, והאמת הייתה נר לרגליו. שם פעל גדולות ונצורות לביסוס הקדושה והטהרה בעיר. רבים פנו אליו ונושעו מברכותיו. נפטר ביום ח' באלול ה'תרצ"ו (1936), בהיותו כבן 82 שנים. ציונו בעיר צ'רנוביץ, והוקם אוהל על קברו.

סבא (מצד אביו): האדמו"ר ר' דב בערצי מטלוסט. אביו: האדמו"ר ר' חיים שמעון. אימו: מרת חווה חיה. אישתו: מרת אסתר רחל (בת ר' ישראל הלוי סג"ל, שימש אב"ד באקאו). מרבותיו: האדמו"רים- אביו, ר' חיים שמעון, ר' אברהם יעקב פרידמן מסדיגורה, ר' דוד משה פרידמן מצ'ורטקוב, ר' מנחם מנדל הגר (ה'צמח צדיק'). ילדיו: ר' פינחס שפירא, ר' ברצי, מרת הניה (נישאה לר' יעקב מרקוס). מספריו: •שם משמעון- על התורה •מקור חיים- מאמרים לשבתות •בית ישראל- על התורה ושו"ת יבית יהודה- על התורה •קול יהודה- שו"ת •מגילת יוחסין •אהלי צדיקים- סיפורים (הספר שהוכן על ידי הרב במקור הכיל הרבה יותר מידע, אולם חלקו הגדול נגנב בבית-הדפוס).

הרה"ח רבי שבתי שנהב סיפר כי הוריו הגיעו לרבינו לבקש את ברכתו, לאחר שאימו הפילה פעם אחר פעם בימי הריונה ולא השלימה את ימי עיבורה. רבינו ציווה על האישה לחגור חגורת ספר תורה, בירך את בני הזוג והבטיח להם שיזכו לבן זכר שיאריך ימים. מדברי רבינו לא נפל דבר. "אמי התעברה, וב"ה השלימה את ימי עיבורה, ואני הוא אותו הילד שנולד מברכת הצדיק!", סיים את סיפורו בהתרגשות ובדמעות.

רבינו ישב שעות ארוכות כשראשו שקוע בלימוד התורה הקדושה, ולא חש בנעשה סביבו. מרת אסתר רחל ליבא סיפרה כי ראתה פעם את הסבא בימי נעוריה כשהוא עוסק בלימוד הגמרא ואינו מסיר את עיניו ממנה. לידו עמדה קערת מעות שיועדה לנזקקים.

מדי פעם נכנס לחדר עני, ורבינו הכניס את ידו לקערה ונתן מטבע לאותו עני, מבלי להרים את ראשו. הנערה הבחינה כי אחד העניים שם לב שהרבי אינו מרים את ראשו, ניצל את ההזדמנות ושב יותר מפעם אחת, ובכל פעם נכנס אל רבינו והצדיק נתן לו מטבע הגונה. הילדה, שחשה כי אותו עני עושה דבר שאין ראוי לעשותו, פנתה אל הסבא וסיפרה לו על כך. הצדיק הרגיע אותה ואמר: "מה לך, ילדתי? אם יהודי מגיע לבקש יותר מפעם אחת, מן הסתם הוא זקוק לכך".

רבינו נסע כחסיד מן המניין אל האדמו"ר הזקן מצ'ורטקוב זיע"א, מרן רבי דוד משה פרידמן, שחיבבו וקירבו מאוד. לאחר פטירתו המשיך לנסוע אל בנו, הרה"ק רבי ישראל זיע"א, האדמו"ר השני מצ'ורטקוב וחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, שאף הוא קירבו וכיבדו עד מאוד.

באחד מביקוריו של האדמו"ר מצ'ורטקוב בצ'רנוביץ, הלך רבינו לשולחנו הקדוש בליל שבת קודש. לפתע, באמצע אמירת "שלום עליכם", התמוטט ואיבד את הכרתו. מהומה גדולה נוצרה במקום, ורופא הוזעק מיד, אך האדמו"ר מצ'ורטקוב לא הבחין כלל בנעשה והמשיך באמירתו כרגיל.

רק לאחר הקידוש ניגש אליו הרבי. כששמע כי הרופא שהוזעק קבע שכבר אין מה לעשות, הזליף לפיו של רבינו מעט מיין הקידוש שנותר בגביע, ולמרבה הפלא שב רבינו להכרתו במהרה. מקורבי הרבי שמעו אותו מפטיר בלחש: "אם מישהו צריך ללכת – שילך הרופא הנוכרי".

ואכן, מדברי הצדיק לא נפל דבר. הרופא הנוכרי התבקש לבית עולמו, ואילו רבינו הבריא לחלוטין. לאחר מכן, כשביקר הרבי בדרוהוביץ' ופגש את מחותנו של רבינו, הרה"ח רבי אלימלך שרגא בקנרוט ז"ל, אמר לו בחיוך: "הייתה לנו עוגמת נפש עם המחותן שלכם בשבוע שעבר".