לקט פירושים משיעור בפרשת השבוע
הרב שלמה לוונשטיין שליט"א
לקט פירושים משיעור בפרשת השבוע שנמסר בבית הכנסת "קהל חסידים" בשכונת רמת אלחנן בני ברק ביום חמישי בשעה 21:30
פרשת שופטים שנת תשפ"ו
גליון מספר 990
"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (טז, יח)
בִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב "תִּתָּן לְךָ" – אוֹמֵר הַ"יֵּיטַב לֵב" – טְמוּנָה הוֹרָאָה לְכָל אָדָם מַהִי הַהַנְהָגָה הַיְשָׁרָה בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת.
בַּמִּדְרָשׁ (ילקוייש תְּהִלִים תשכז) מוּבָא הַמַּעֲשֶׂה הַבָּא: אֲלֶכְּסַנְדֶר מוֹקְדוֹן הִגִּיעַ לְבַקֵּר אֶת מֶלֶךְ מְדִינַת "קַצְיָא" שֶׁמֵעֵבֶר לְהָרֵי הַחֹשֶׁךְ.
מְסֵפֶר שָׁם שֶׁמֶּלֶךְ קַצְיָא יָצָא לִקְרָאתוֹ עִם מַתָּנוֹת רַבּוֹת שֶׁל זָהָב וְכֶסֶף, אֲבָל אֲלֶכְּסַנְדֶר מוֹקְדוֹן סֵרֶב וְאָמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַסְפִּיק זָהָב וְכֶסֶף בְּאַרְצוֹ, לֹא בָּאתִי לְכָאן אֶלָּא כְּדֵי לִרְאוֹת כֵּיצַד אַתֶּם דָּנִים דִינֵי מָמוֹנוֹת, לִלְמֹד מִדַּרְכֵי הַמִּשְׁפָּט שֶׁלָּכֶם". וּמֶלֶךְ קַצְיָא הִסְפִים.
לֹא עָבַר זְמַן רַב, וְהִגִּיעוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. הָרִאשׁוֹן אָמַר : "אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, יֵשׁ לִי בְּעָיָה. קָנִיתִי שָׂדֶה, וְחָרַשְׁתִּי וּמָצָאתִי אוֹצָר יָקָר מְאֹד. וְהָאוֹצָר לֹא שַׁיָּךְ לִי, כִּי קָנִיתִי שָׂדֶה וְלֹא אוֹצָר. בִּרְצוֹנִי, אֵפוֹא, לְהַחְזִיר אֶת הָאוֹצָר לִבְעָלָיו – הַמּוֹכֵר". אֲבָל הַשֵׁנִי טֶעַן : "לֹא וָלֹא, כְּשֶׁמָּכַרְתִּי אֶת הַשָּׂדֶה, מְכַרְתִּיהָ עִם כָּל מַה שֶׁבְּתוֹכָהּ. הָאוֹצָר שַׁיָּךְ לוֹ".
וּמַה פָּסַק מֶלֶךְ קַצְיָא?
אָמַר לְאֶחָד מֵהֶם: "יֵשׁ לְךָ בֵּן זָכָר?" - "כֵּן"
אָמַר לַשֵׁנִי: "יֵשׁ לְךָ בַּת"? אָמַר לוֹ: "כֵּן". אָמַר לָהֶם: "שֶׁהַבֵּן וְהַבַּת יִתְחַתְּנוּ וְהָאוֹצָר יִהְיֶה שַׁיָּךְ לָהֶם כְּמַתְּנַת חֲתֻנָּה".
רָאָה מֶלֶךְ קַצְיָא אֶת אֲלֶכְּסַנְדֶר מוֹקְדוֹן, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְתָמֵהּ. אָמַר לוֹ: "הַאִם לֹא דַּנְתִּי נָכוֹן? אִלּוּ הָיָה מַגִּיעַ לִפְנֵיכֶם מִקְרֶה כָּזֶה, כֵּיצַד הֲיִיתֶם דָּנִים אוֹתוֹ?" אָמַר לוֹ: "הָיִיתִי הוֹרֵג אֶת שְׁנֵיהֶם, וְאֶת הַכֶּסֶף לוֹקֵחַ לְאוֹצַר הַמַּלְכוּת".
שָׁאַל אוֹתוֹ מֶלֶךְ קַצְיָא: "הַאִם יוֹרֵד אֶצְלְכֶם גֶשֶׁם? הַאִם הַשֶׁמֶשׁ אֶצְלְכֶם זוֹרַחַת? אָמַר לוֹ: "כֵּן". אָמַר לוֹ [מֶלֶךְ קַצְיָא]: – "יֵשׁ אֶצְלְכֶם בְּהֵמוֹת"? אָמַר לוֹ: "כֵּן". אָמַר לוֹ: "לֹא בִּזְכוּתְכֶם זוֹרַחַת הַשֶׁמֶשׁ וְיוֹרֵד הַגֶּשֶׁם, אֶלָּא בִּזְכוּת הַבְּהֵמוֹת, דִּכְתִיב: "אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ ה' – אָדָם בִּזְכוּת בְּהֵמָה".
נִמְצָא לְפִי זֶה, אוֹמֵר הַ"יֵּיטַב לֵב", שֶׁיֶשְׁנָן שְׁתֵּי סְבּוֹת לְכָךְ שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ לְדִין תּוֹרָה: אֶפְשָׁרוּת אַחַת, וְכָךְ הוּא בְּדֶרֶךְ כְּלָל, שֶׁאָדָם טוֹעֵן : "מַגִּיעַ לִי מָמוֹן מְסֶיָּם וְהַלָּה מְסָרֵב לָתֵת לִי אוֹתוֹ". אֶפְשָׁרוּת שְׁנִיָּה שֶׁאָדָם בָּא וְאוֹמֵר: "אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם מַגִּיעַ לִי אוֹתוֹ מָמוֹן, אֲנִי סָבוּר שֶׁלּא, וְהַלָּה אוֹמֵר שֶׁכֵּן מַגִּיעַ לִי".
אֵלּוּ הֵם שְׁנֵי סוּגִים שׁוֹנִים שֶׁל דִּין תּוֹרָה. בָּאֹפֶן הָרִאשׁוֹן הַנִּתְבָּע לֹא יֵלֵךְ לְבֵית הַדִּין עַד שֶׁיִקְרְאוּ לוֹ לָבוֹא, וְאִלּוּ בָּאֹפֶן הַשֵׁנִי הוּא לְבַד מִצַד עַצְמוֹ הוֹלֵךְ לְבֵית הַדִּין כִּי הוּא רוֹצֶה לְבָרֵר הַאִם מַגִּיעַ לוֹ כֶּסֶף זֶה אוֹ לֹא.
יְסוֹד נִפְלָא זֶה לִמַּדְתָּנוּ כָּאן הַתּוֹרָה הַקְדוֹשָׁה: "שופטים ושוטרים תתן לך" – לֹא שֶׁיִּקְרְאוּ לְךָ לְדִין תּוֹרָה, אֶלָּא כָּל פַּעַם שֶׁיֵּשׁ לְךָ סָפֵק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת תָּרוּץ לָרַב לִשְׁאֹל. אַל תִּשְׁתַּהֶה וְתֹאמַר: אִם לֹא הוֹצִיאוּ מֵרְשׁוּתִי אֶת הַמָּמוֹן כַּנִּרְאֶה שֶׁהוּא שֶׁלִּי, אֶלָּא תֵּלֵךְ לְבָרֵר הַאִם בֶּאֱמֶת מִצַד הַדִּין וְהַיֹּשֶׁר שֶׁלָּךְ הוּא.
"לֹא תַטֶה מִשְׁפָּט... וְלֹא תְקַח שֹׁחַד כִּי הַשּׁחַד יְעַוּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (טז, יט)
בַּתְּחִלָּה נָקַט הַכָּתוּב בִּלְשׁוֹן יָחִיד – "לֹא תַטָּה מִשְׁפָּט... וְלֹא תְּקַח שֹׁחַד". מַדּוּעַ אֵפוֹא אֵינוֹ מְסַיִם שֶׁהַשּׁחַד יְעַנֵּר אֶת עֵינֵי "הֶחָכָם" אֶלָּא "עֵינֵי חֲכָמִים"? כָּךְ שׁוֹאֵל הַ"תּוֹרֵי זָהָב".
וְתֵרֵץ: בַּדִּין יוֹשְׁבִים שְׁלֹשָׁה הַיָּנִים וָמַעְלָה. נִמְצָא, שֶׁאִם אֶחָד לָקַח שֹׁחַד, הֲרֵי עֲדַיִן יֶשְׁנָם שְׁנֵי הַיָּנִים שֶׁלֹא לָקְחוּ שֹׁחַד, וּמֵאַחַר שֶׁהֵם הָרֹב – בְּכֹחָם לְהַטּוֹת הַכַּף לְדִין אֶמֶת.
אָמְנָם, כַּאֲשֶׁר יְקַבֵּל אַחַד הַדַּיָּנִים שֹׁחַד, הוּא יְטַהֵר אֶת הַשֶׁרֶץ בְּקִין טְעָמִים, וְיִשְׁתַּדֵּל בְּכָל כֹּחוֹ לְשַׁכְנֵעַ גַּם אֶת הָאֲחֵרִים בְּצִדְקַת דְבָרָיו...
זֶהוּ שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה: אִם תְּקַח שֹׁחַד – הַשּׁחַד הַזֶּה עָלוּל לְעַוֵּר גַּם אֶת עֵינֵי הַחֲכָמִים הָאֲחֵרִים!
"עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֶּת לֹא יוּמַת עַל בִּי עֵד אֶחָד" (יז, ו)
מִפָּסוּק זֶה הָבִיא הָאַדְמוֹ"ר מִסּוֹכָאטְשׁוֹב, בַּעַל הָ"אַבְנֵי נֵזֶר", רַבִּי אַבְרָהָם בּוֹרְנְשְׁטֵיין זַצַיל, אַסְמַכְתָּא וְאַזְהָרָה לַיְהוּדִים הַמְרִימִים יָד בְּתוֹרַת יִשְׂרָאֵל, וּבוֹחֲרִים לָלֶכֶת לְהִדַּכֵּן בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל אֶמוֹת הָעוֹלָם, כִּתְגוּבָה לִשְׁמוּעָה שֶׁנֶּאֶמְרָה לוֹ עַל כִּי יֵשׁ מִיהוּדִי סוֹכָאטְשׁוֹב הַהוֹלְכִים לְהִדַּכֵּן בְּעַרְכָּאוֹת.
הָאַדְמוֹר אָסַף אֶת הַצִּבּוּר בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַגָּדוֹל וְאָמַר לָהֶם : "הַכָּתוּב אוֹמֵר "בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַנֵּנוּ", וַחֲזַייל לִמְדוּנוּ, כִּי בְּיוֹם הַדִּין מִתְכַּפֶּה הַיָּרֵחַ, מִשּׁוּם שֶׁהַקַטֵגוֹר זָקוּק לִשְׁנֵי עֵדִים נִצְחִיִּים, הֲלֹא הֵם הַשֶׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ, שֶׁיָּעִידוּ עַל הַנַּעֲשֶׂה בְּקֶרֶב שׁוֹכְנֵי הָאָרֶץ, וּמֵאַחַר שֶׁהַיָּרֵחַ מִסְתַּתֵּר, שׁוּב אֵין הַשֶׁמֶשׁ לְבַדָּהּ מְסֵגֶלֶת לְהָעִיד, שֶׁכֵּן עֵד אֶחָד אֵינוֹ נֶאֱמָן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל".
"אוּלָם" הִמְשִׁיךְ הָרַבִּי "כַּאֲשֶׁר הוֹלְכִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעַרְכָּאוֹת הַגּוֹיִים, וְדִינֵי עַכּוּיים מוֹצְאִים חֵן בְּעֵינֵיהֶם, הֲרֵי שֶׁבְּכָךְ מְיַפִּים הֵם אֶת כֹּחוֹ שֶׁל הַקָּטֵגוֹר בַּמָּרוֹם, וְהוּא מְסֶגָּל לְהִסְתַּנֵּק רַק בְּעֵד אֶחָד, כְּמוֹ שֶׁנָּהוּג אֵצֶל הַגּוֹיִים"...
"לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמאל" (יז, יא)
"יָמִין וּשְׂמאל – אֲפִלּוּ אוֹמֵר לְךָ עַל יָמִין שֶׁהוּא שְׁמֹאל וְעַל שְׂמאל שֶׁהוּא יָמִין, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאוֹמֵר לְךָ עַל יָמִין יָמִין וְעַל שְׂמאל שְׂמאל" (רַשִׁייי)
מַדּוּעַ גַּם כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר לְךָ עַל יָמִין שֶׁהוּא שְׁמאל אֵין לִנְטוֹת מִדְבָרָיו?
בֵּאֵר הַ"חֲתַם סוֹפֵר": כִּי אִם הַקָּבָּייה פָּסַק מֵרֹאשׁ שֶׁיֵּשׁ לַעֲשׂוֹת כְּפִי שֶׁפּוֹסְקִים חַכְמֵי הַדּוֹר, גַּם אִם לָנוּ נִרְאֶה אַחֶרֶת, בָּרוּר שֶׁהַקָּבָּייה לֹא יַפְקִיר אֶת כְּלָל יִשְׂרָאֵל וְיִדְאַג שֶׁהַחֲכָמִים יִפְסְקוּ אֶת הַפְּסָק הַנָּכוֹן וְהָאֲמִתִּי עַל כִּי הַתּוֹרָה. עַל כֵּן חוֹבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָם.
זֹאת וְעוֹד – מַמְשִׁיךְ הַ"חֲתַם סוֹפֵר", לִפְעָמִים הַשׂמאל הוּא הַמָּקוֹם הַנָּכוֹן. הֵיכָן?
לְדֵגְמָא: כְּשֶׁפּוֹסְעִים אֲחוֹרָה בְּ"עוֹשֶׂה שָׁלוֹם", מִשְׁתַּחֲוִים קֹדֶם לִשְׂמֹאל וְאַחַר כָּךְ לְיָמִין, כִּי הַקָּבָּייה עוֹמֵד, כִּבְיָכוֹל, מוּל הָאָדָם, וְנִמְצָא שֶׁשְמאלוֹ שֶׁל הָאָדָם הִיא בְּעֶצֶם יְמִינוֹ שֶׁל הַקָּבָּייה, לָכֵן בְּמִקְרֶה זֶה, הַשָּׂמאל חֲשׁוּבָה יּוֹתֵר מֵהַיָּמִין.
אָמְנָם, כָּל זֶה בְּיַחַס לְאָדָם רָגִיל, אֲבָל הַצַדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים הַנַּעֲשִׂים מֶרְכָּבָה לַשְׁכִינָה, אֶצְלָם יְמִינוֹ שֶׁל הַקָּבָּייה הִיא גַּם הַיָּמִין שֶׁלָּהֶם.
יִתָּכֵן אֵפוֹא מַצָּב שֶׁאָדָם רוֹאֶה שֶׁצַד שׂמאל צוֹדֵק, וְאִלּוּ הֵם, הַצַדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים, רוֹאִים שֶׁהַיָּמִין צוֹדֵק – וְהַצֶדֶק עִמָּם.
לָכֵן "אֲפִלּוּ אוֹמֵר לְךָ עַל יָמִין שֶׁהוּא שְׁמֹאל וְעַל שׂמאל שֶׁהוּא יָמִין", עָלֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלוֹ, כִּי הוּא מַכִּיר אֶת הַמְּצִיאוּת הָאֲמִתִּית יוֹתֵר טוֹב מִמְּךָ.
"רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וְגוֹ', וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ" (יז, טז-יז)
וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְגַּלּוּ טַעֲמֵי תּוֹרָה? שֶׁהֲרֵי שְׁתֵּי מִקְרָאוֹת נִתְגַּלּוּ טַעְמָן, נִכְשַׁל בָּהֶן גְּדוֹל הָעוֹלָם. כְּתִיב: "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר", אָמַר שְׁלֹמֹה אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא אָסוּר, וּכְתִיב: וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ. וּכְתִיב: "לֹא יַרְבֶּה לוֹ סוּסִים", וְאָמַר שְׁלֹמֹה אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא אָשִׁיב, וּכְתִיב וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ" (סַנְהֶדְרִין כא עייב)
שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ הָיָה מְשֻׁכְנָע כִּי יוּכַל לַעֲמֹד בַּנִּסָיוֹן הַקָּשֶׁה. הוּא סָבַר כִּי הַסִּבָּה שֶׁבְּמִקְרִים אֵלּוּ כָּתְבָה הַתּוֹרָה אֶת טַעְמָן שֶׁל הַמִּצְווֹת, הִיא כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁמִּי שֶׁהָעִנְיָן אֵינוֹ נוֹגֵעַ אֵלָיו, אֵינוֹ מְחֻיָּב לְקַיְמָן.
לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר, הַחֵפֶךְ הוּא הַנָּכוֹן, וְדַוְקָא בִּגְלָלוֹ כָּתְבָה הַתּוֹרָה אֶת טַעְמָן שֶׁל מִצְווֹת אֵלּוּ, לְהוֹדִיעַ שֶׁאֲפִלּוּ גְדוֹל הָעוֹלָם עָלוּל לְהִכָּשֵׁל בָּהֶן. כָּךְ פֶּרֶשׁ בַּסֵּפֶר "טַעֲמָא דִּקְרָא".
וּבְדֶרֶךְ זוֹ מְבָאֵר הַגְרָא בַּסֵּפֶר "קוֹל אֵלִיָּהוּ", אֶת דִּבְרֵי הַבָּרַיְתָא הַמּוּבֵאת בַּגְּמָרָא בְּמַפֶּרֶת שַׁבָּת (יב עייב): "לֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר שֶׁמָּא יַטָּה, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע, אֲנִי אֶקְרָא וְלֹא אַשֶׁה. פַּעַם אַחַת קָרָא וּבְקֵּשׁ לְהַטּוֹת. אָמַר, כַּמָּה גְדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: "לֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר"".
וְכָתַב הַגְּרָייא, שֶׁכַּוָּנָתוֹ הָיְתָה לְדִבְרֵי חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה (שָׁם יא עייא) שֶׁלֹא פַּרְשׁוּ אֶת הַטַעַם אֶלָּא רַק אָמְרוּ: "וְלֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר". וְאִלּוּ בַּבָּרַיְתָא נִתְפָּרֵשׁ הַטַעַם שֶׁ"מָּא יַטֶה". וּכְשֶׁרָאָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת הַטַעַם, סָבַר כִּי לוֹ מֶתָּר לִקְרוֹא לְאוֹר הַנֵּר מֵאַחֵר וּבֵרוּר לוֹ שֶׁאַף אִם יִקְרָא, יִזָּהֵר שֶׁלֹא לְהַטּוֹת אֶת הַנֵּר. אָכֵן, בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר כִּמְעַט שֶׁנִּכְשַׁל [וְיֵשׁ דַּעָה בִּגְמָרָא שֶׁהוּא נִכְשַׁל], וְאָז אָמַר: "כַּמָּה גְדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים", וְכַוָּנָתוֹ לְחַכְמֵי הַמִּשְׁנָה, שֶׁאָמְרוּ "לֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר" וְלֹא הוֹסִיפוּ טַעַם לַדָּבָר, כִּי חָשְׁשׁוּ שֶׁנְתִינַת הַטַעַם עֲלוּלָה לְהָבִיא פֶּתַח לְטָעוּת וּלְמִכְשׁוֹל.
וְכָךְ הֵן כָּל גְּזֵרוֹת חֲזַיל וְתַקָנוֹתֵיהֶם, יֵשׁ לְקַיְמָן גַּם בְּמָקוֹם אוֹ בִּזְמַן שֶׁרוֹאִים וּמְבִינִים שֶׁטַעַם הַתַּקָּנָה וְסְבַּת הַגְּזֵרָה אֵינָם שַׁיָּכִים אוֹ אֵינָם מַתְאִימִים. וִידוּעָה בָּזֶה שִׁיטַת הַגְּרָייא, שֶׁמִּלְבַד הַטַעַם הַנִּגְלֶה בְּתַקָנוֹת חֲזַייל, יֶשְׁנָם עוֹד טְעָמִים כְּמוּסִים שֶׁלּא גִּלּוּ לָנוּ.
וּבַסֵּפֶר "בְּאֵר יוֹסֵף" בֵּאֵר, שֶׁרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע יָדַע לְהַעֲרִיךְ אֶת כֹּחוֹת נַפְשׁוֹ, וְהָיָה בָּטוּחַ שֶׁזְכִירַת קְדֶשַׁת הַשַׁבָּת כֹּה חֲזָקָה בְּקִרְבּוֹ, עַד שֶׁאֵין שׁוּם סִכּוּי שֶׁיִּשְׁכַּח וְיַטָּה. וְאָכֵן זוֹ הָיְתָה הָאֱמֶת, אֶלָּא שֶׁמִּשָּׁמַיִם כִּנְנוּ שֶׁיָּבוֹא לִידֵי מִכְשׁוֹל, כְּדֵי לְלַמְּדוֹ שֶׁאֵין לְשׁוּם אִישׁ בָּעוֹלָם לְהָקֵל בְּתַקָנוֹת חֲזַיל. וְזוֹ הָיְתָה הַתַּגְלִית שֶׁלּוֹ מֵהַמִּקְרָה שֶׁאֵרַע לוֹ, וְעַל כָּךְ קָרָא וְאֶמַר: "כַּמָּה גְדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים", שֶׁלּא הָיִיתִי אָמוּר לְהִכָּשֵׁל בַּעֲבֵרָה בְּשׁוּם אֹפֶן, וְרַק מִפְּנֵי שֶׁעָבַרְתִּי עַל תַּקָּנָתָם אֵרַע לִי הַדָּבָר. וְאִם כָּךְ בִּגְדוֹלִים שֶׁבָּעוֹלָם, כִּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ וּכְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע – קַל וָחֹמֶר לְכָל אָדָם שֶׁיַּקְפִיד מְאֹד שֶׁלּא לַעֲבֹר עַל תַּקָנוֹת חֲכָמִים וּגְזֵרוֹתֵיהֶם, בְּשׁוּם אֹפֶן וּבְשׁוּם מַצָּב.
"תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ" (יח, יג)
פַּעַם שָׁאַל אֶחָד מִצַדִּיקֵי הַדּוֹר אֶת רַבִּי נַפְתָּלִי מֵרֹוֹפְשִׁיץ זַצַייל: "ר' נַפְתָּלִי, כָּתוּב בַּתּוֹרָה "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ" וְלֹא "חָכָם תִּהְיֶה". כַּנִּרְאֶה שֶׁתְּמִימוּת גְּדוֹלָה יוֹתֵר מֵחָכְמָה"
עָנָה ר' נַפְתָּלִי: "נָכוֹן, תְּמִימוּת גְּדוֹלָה יוֹתֵר מִן הַחָכְמָה, אֲבָל כַּמָּה חָכְמָה צָרִיךְ יְהוּדִי כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לָבוֹא לְמַדְרֵגַת הַתְּמִימוּת"...
"לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר" (יט, טו).
בְּפָסוּק זֶה – אוֹמֵר הַ"בֶּן אִישׁ חַי" – נִרְמַז הָאֹפֶן הָרָאוּי בַּעֲשִׂיַּת הַתְּשׁוּבָה.
הַמִּלָּה "עֵד" מְרַמֶּזֶת לְעִנְיַן הַתְּשׁוּבָה, שֶׁכֵּן "עֲדִי" הוּא תַּכְשִׁיט, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים" (יְחֶזְקֵאל טז, ז), וְכֵן נֶאֱמַר: "עֵדוּת בִּיהוֹסֶף שָׁמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (תְּהִלִים פא, ו) – זֶה רְבִיד הַזָּהָב שֶׁתָּלָה לוֹ פַּרְעֹה עַל צַוָארוֹ, וּתְשׁוּבָה, עַל כָּל חֲלָקֶיהָ, תַּכְשִׁיט גָּדוֹל וְחָשׁוּב הִיא לָאָדָם.
וְהִנֵּה, שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים יֶשְׁנָם בַּעֲבוֹדַת הַתְּשׁוּבָה: תְּשׁוּבָה [הַיְנוּ לָשׁוּב מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה], תְּפִלָה וּצְדָקָה. אָדָם עָנִי שֶׁאֵין לוֹ מָמוֹן, אֵינוֹ יָכוֹל לָתֵת צְדָקָה, וְאֶצְלוֹ עֲבוֹדַת הַתְּשׁוּבָה מֵרְכֶּבֶת מִשְׁנֵי הַמַּרְכִּיבִים הָאֲחֵרִים בִּלְבַד – תְּשׁוּבָה וּתְפִלָּה. אֲבָל עָשִׁיר שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶפְשָׁרוּת לִתֵּן צְדָקָה – מְחֻיָּב גַּם בְּחֵלֶק הַצְדָקָה.
שֶׁאָדָם לֹא יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיִסְתַּנֵּק רַק בִּתְפִלָּה, אוֹ לְהֵפֶךְ – זֶה לֹא שַׁיָּךְ. יֶשְׁנָם שְׁנֵי חֲלָקִים שֶׁהֵם הֶכְרֵחִיִּים – תְּשׁוּבָה וּתְפִלָּה, וּמִי שֶׁהוּא בַּעַל יְכֹלֶת – מְחֻיָּב גַּם בִּצְדָקָה.
אוֹמֶרֶת, אִם כֵּן, הַתּוֹרָה הַקְדוֹשָׁה: "לֹא יָקוּם עַד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאתו" אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל עָוֹן וְחַטָאת בְּאֶמְצָעוּת עֵד אֶחָד – חֵלֶק אֶחָד מִ"תַּכְשִׁיט" הַתְּשׁוּבָה, אֶלָּא "עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים, אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים" – עֲבוֹדַת הַתְּשׁוּבָה דּוֹרֶשֶׁת לְכָל הַפָּחוֹת שְׁנֵי חֲלָקִים – תְּשׁוּבָה וּתְפִלָּה, וְעָדִיף שְׁלֹשָׁה – גַּם צְדָקָה. עַל יָדָם "יָקוּם דָּבָר".
מוֹסִיף הַ"בֶּן אִישׁ חַי", "וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְלִי, תִּרְבִּי בְּחָכְמָה וַתִּגְדְלִי בְּמָמוֹן. וְאָז וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים" – עֲדִי אֶחָד, עֲדָיִים שְׁנַיִם, סַךְ הַכֹּל שְׁלֹשָׁה.
עִנְיָנִים מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר "מָתוֹק הָאוֹר"
עַל סֵפֶר תְּהִלִים חֵלֶק רִאשׁוֹן
"כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֵקָק שִׁבְעָתָיִם" (יב, ז)
הִמְשִׁיל דָּוִד הַמֶּלֶךְ אֶת חָכְמַת הַתּוֹרָה לִי"כֶסֶף צָרוּף". וּבֵאֵר בָּזֶה הַ"שְׂפַת אֶמֶת", שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאֶת הַכֶּסֶף צוֹרְפִים עַל יְדֵי שֶׁשָּׁמִים אוֹתוֹ בְּתוֹךְ הָאֵשׁ, וְהַחֹם מְזַקֵּק אוֹתוֹ מִכָּל הַסִּיגִים - כָּךְ כְּשֶׁאָדָם לוֹמֵד אֶת הַתּוֹרָה הַקְדוֹשָׁה בָּאֹפֶן הָרָאוּי וּמְקַדֵשׁ אֶת עַצְמוֹ, הָאוֹר שֶׁבַּתּוֹרָה מְנַקֶה מִמֶּנּוּ אֶת כָּל הַפְּסֹלֶת וְהַסִּיגִים, וְהוּא נַעֲשֶׂה כְּכֶסֶף צָרוּף.
וְעַל כָּךְ נֶאֱמַר (יִרְמְיָהוּ כג, כט): "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'" - הַתּוֹרָה מְזַכֶּכֶת אֶת הָאָדָם, כְּאֵשׁ הַמְזַכֶּכֶת אֶת הַכֶּסֶף.
החיים
"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך" (טז, יח)
מדוע היתה צריכה התורה להוסיף את המילים: "אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך"? וכי איננו יודעים שהקדוש ברוך הוא הנחיל לנו את ארץ ישראל!!
אומר החיד"א בספרו "נחל קדומים", כי התורה באה ללמדנו יסוד גדול בחיים. "שֶׁבֶט" הוא מקל, שבט מוסר. אומר דוד המלך (תהלים כג, ד): "שְׁבְטְך ומשענתך המה ינחמוני". והנה, זה מובן מדוע "משענתך" היא נחמה, אבל איך יתכן שגם "שְׁבְטְךְךָ" הוא נחמה? איזה נחמה יש למי שמקבל מכה מ'שבטו' של הקדוש ברוך הוא?!
התשובה היא, שמי שמרגיש את 'שבטו' של הקדוש ברוך הוא זו הוכחה שלקדוש ברוך הוא אכפת ממנו, ואין לך נחמה גדולה מזו!
אומרת התורה: "אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך", 'שבטיך' - לשון שבט ומקל. אם אחרי ששופטים ושוטרים עומדים להוציא אותך חייב בדין ואתה רואה ומבין שה' בעצם מכה אותך ב'שבט' - תמצא בכך נחמה גדולה, כי אם זה נעשה מריבונו של עולם - זה לטובתך!
מוסיף החיד"א, כי כאשר ידע האדם שהמכה שהוא מקבל היא מהקדוש ברוך הוא והיא לטובתו - על ידי כך גופא הוא יצא זכאי בדינו.
סיפר רבי אלימלך בידרמן שליט"א:
מעשה בצעיר יהודי בארצות הברית שבנה סוכה בחצר ביתו, באמצע הבניה הוא מעד ונפצע קשה ואושפז בבית החולים. בחדרו בבית החולים שכב יהודי זקן, ניצול שואה, בשם ר' זאב דייטש. הצעיר התאונן בפניו על מצבו וכעס על עצמו: "איזה פזיז הייתי? מדוע לא נזהרתי? למה זה היה צריך לקרות לי?!"
אמר לו ר' זאב דייטש: "בחור צעיר, לעולם אל תצטער על מכה שאתה מקבל!".
אמר לו: איך אפשר שלא להצטער? תראה איך אני סובל!"
ר' זאב הניח את ידו על כתפו של הצעיר ואמר לו: "התורה מצווה אותנו (דברים יח, יג): 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך. אם אתה בא עם שאלות - אתה נופל! אם אתה יודע לקבל את מה שה' נותן לך - גם ה' יקבל אותך כמו שאתה. אומרת התורה (שם יג, ה): 'אחרי ה' אלוקיכם תלכו ואותו תִירָאוּ'. אומר ה'אָבֶן עזרא' : 'ואותו תיראו - מלשאול למה זה'. נמצא שמי ששואל את הקדוש ברוך הוא 'למה?' - עובר על יראת מהכל.
הוא הוסיף: "אין מקום לשאול את הקדוש ברוך הוא 'למה'? כי הוא יודע מה הוא עושה! הכל נעשה בחשבון מדוקדק, והכל לטובה!"
כדי להמחיש לו את הדבר, סיפר לו ר' זאב את סיפורו האישי מתקופת השואה :
"הייתי אחד מקבוצה של שישה בחורי ישיבה מהעיר וייצן שבהונגריה. לא היו עלינו תעודות מזהות. אם החיילים הגרמנים היו תופסים אותנו בלי תעודות - היו יורים בנו במקום והורגים אותנו. נאלצנו לברוח ממקום למקום ולהסתתר בכל מיני מקומות מסתור.
"לאחד החברים בקבוצה היה קרוב משפחה עשיר ובעל קשרים שגר באזור שבו הסתתרנו. החבר התגנב לביתו וסיפר לו על מצבנו וביקש את עזרתו. אותו יהודי נענה לבקשה. הוא הפעיל את קשריו והוציא מכיסו סכום כסף גדול כדי לזייף עבורנו דרכונים של שוויץ, שהיתה מדינה ניטראלית. כששמענו על כך נשמנו לרווחה - סוף סוף נוכל ללכת ברחובות בחופשיות כנתיני שוויץ, ואולי אף נוכל לצאת מגבולות המדינה לאזור מבטחים.
"אולם אז נכונה לנו אכזבה. במקום לזייף שישה דרכונים, זויפו רק חמישה. ומי נשאר בלי דרכון? אני. ברגע הראשון חלפה בי תחושת צער ותסכול נוראים, מה יהיה? אולם מיד התעשתי - הרי הקדוש ברוך הוא יודע מה הוא עושה!
"אני נאלצתי להמשיך ולהסתתר, בעוד שחברי הירשו לעצמם להסתובב בחופשיות. יום אחד תפס אותם קצין גרמני. הוא עצר אותם וביקש מהם תעודות מזהות. הם שלפו מכיסיהם את הדרכונים השוייצריים, השווה את פרצופיהם לתמונות שבדרכון. משהו נראה לו חשוד. הוא החל לחקור אותם, עד שגילה את זהותם האמיתית - וירה בהם למוות".
"אני", אמר ר' זאב, "שנשארתי בלי דרכון ונאלצתי להתחבא במקומות מסתור - ניצלתי!"
הוא הוסיף: "אך לא רק את חיי קיבלתי במתנה, אלא גם קיבלתי שיעור לכל החיים! יהודי צריך להאמין ולהרגיש כי 'שבטך ומשענתך המה ינחמוני'. ב'שבטך' יש נחמה בדיוק כמו ב'משענתך', כי שניהם באים מאותו מקום - מהקדוש ברוך הוא, שהוא אב הרחמים, וכל מה שהוא עושה - לטובה!"
בספר "שומרי אמונים" (פרק ו, מאמריי השגחה פרטית) מביא על כך, שאם אדם מתגבר על טבעו ואינו רוטן ומתאונן על מה שקורה לו, אלא מקבל הכל באהבה ואומר בליבו 'זהו רצון ה' '- בכך הוא מתקן את כל השאלות, התלונות והטענות שהיו לו על הקדוש ברוך הוא במשך חייו.
הוא מביא שם סיפור מה"בעל שם טוב" הקדוש :
פעם הגיע הבעל שם טוב עם תלמידיו לעיירה אחת. אחד מבני העיירה, שהיה אהוב על שכניו ומכריו, חלה ונטה למות. באו ראשי הקהל אל הבעל שם טוב ואמרו לו: "קח מאיתנו פדיון נפש ותברך ותתפלל על היהודי שיתרפא מחוליו".
אולם הבעל שם טוב השתמט. הם הפצירו בו, התחננו לפניו, אך הבעל שם טוב בשלו. באו אליו בני משפחתו של החולה ואמרו לו : "רבנו, מדוע אתה מסרב להתפלל על החולה?! אנא, חוס ורחם עלינו!"
כשראו שהבעל שם טוב אינו נענה להם, יצאו מלפניו בפחי נפש.
כשנודע הדבר לתלמידי הבעל שם טוב שרבם מֵאֵן להתפלל ולברך את החולה, באו אליו ותמהו בפניו: "רבנו, הרי אתה מצטער בצערו של כל יהודי כאילו זה צערך הפרטי, ואיך יכולת לסרב לתחנוניהם של בני העיירה ובני משפחתו של החולה?!"
אמר להם הבעל שם טוב: "אגלה לכם את הסיבה לכך:
"יש קבוצה של גויים ערלי לב ששולטת בכל האזור הזה. הם רוצים להיכנס לעיירה ולהרוג את כל היהודים. אתם יודעים מי מונע מהם מלהיכנס? הייסורים של היהודי הזה!
"היהודי הזה איננו בעל מדרגה גדול, אבל יש לו מעלה אחת גדולה - הוא מקבל את הייסורים באהבה ואינו בא בתלונות לקדוש ברוך הוא על מצבו. בזכות זה הוא מציל את כל בני עירו!
"אם הייתי נענה לבני עירו ובני משפחתו ומתפלל עליו" - אמר הבעל שם טוב - "הוא אומנם היה קם מחוליו ומתרפא מייסוריו, אבל בד בבד היתה מתבטלת הזכות הגדולה שלו והגויים השפלים היו נכנסים לעיירה וטובחים בכל היהודים. היהודים בעיירה בטוחים שאני מתאכזר אליהם, ואינם יודעים שאני עושה זאת מרחמים גדולים, להציל אותם מידי מבקשי נפשם".
הוא הוסיף: "אין מקום לשאול את הקדוש ברוך הוא 'למה'? כי הוא יודע מה הוא עושה! הכל נעשה בחשבון מדוקדק, והכל לטובה!"
"תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (יח, יג)
פירש רש"י: "התהלך עימו בתמימות וְצַפֶּה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עימו האיש המתהלך עם הקדוש ברוך הוא בתמימות, זוכה להיות "עימו" - ביחד עם ה' יתברך.
כתב "בעל הטורים": "תמים - תי"ו גדולה, שאם תלך בתמימות - כאילו קיימת מאל"ף ועד תי"ו".
ללמדנו, שמי שמקיים "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" אפילו במצווה אחת, שאותה הוא משתדל לקיים בתמימות ובשלמות - מעלה עליו הכתוב כאילו קיים את כל התורה כולה, מאל"ף ועד תי"ו.
בספר "להתעדן באהבתך" מסופר על יהודי יקר בשם ר' זלמן שהיה טבח בישיבת פוניבז'. יום יום היה מגיע לישיבה להכין אוכל לבחורים, ואשתו שושנה היתה מסייעת לו.
יום אחד, ועוד יום, הוא לא הגיע לישיבה. כמובן, דאג להביא ממלא מקום. אחרי כשבוע שב, וכולם שאלו אותו: "ר' זלמן, איפה היית?" וכך סיפר: "אשתי שושנה, שכולכם מכירים, והיתה עוזרת לי במטבח, חלתה ואושפזה בבית החולים. הרופאים אמרו לי שושנה לא תוכל לחיות ובקרוב תמות. מיהרתי לרב שך ואמרתי לו: 'הרב! אני ואשתי עובדים בישיבה במסירות נפש, והרופאים אמרו לי שושנה תמות. מה זה? אני עובד בישיבה, היא עובדת בישיבה! אני רוצה שהקדוש ברוך הוא יעזור לאשתי!"
הרב שך, שראה את התמימות שלו, שאל: "אתם תמשיכו לעבוד בישיבה?" השיב לו ר' זלמן: "בוודאי! אני ושושנה נמשיך לעבוד בישיבה".
"אם ככה", אמר לו הרב שך, "בעזרת ה' שושנה תהיה בריאה".
שאל אותו ר' זלמן: "איך היא תהיה בריאה?" והרב שך השיב: "לך לרופא מקופת חולים, תבקש ממנו איזושהי תרופה, לא משנה מה,
תכות
הלכות תשובה
מעיקרי התשובה: חרטה, וידוי וקבלה לעתיד
כל מצוות שבתורה - בין עשה בין לא תעשה, וכן מצוות דרבנן - אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה בחרטה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, ומקיים בזה מצוות עשה.
כיצד מתוודין? אומר: "אנא ה'! חטאתי עוויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה". וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה, הרי זה משובח.
צריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינים אלו שגמר בליבו לעוזבם. וכל המתוודה בדברים ולא גמר בליבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר (משלי כח, יג) : "ומודה ועוזב ירוחם".
וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו וביקש ממנו מחילה, אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזאת לעולם, שנאמר (במדבר ה, ו): "אשר יעשו מכל חטאת האדם... והתוודו את חטאתם". וגו'.
התשובה מכפרת על כל העבירות, אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר (יחזקאל לג, יב): "ורְשעת הרשע לא יכשל בה, ביום שובו מרשעו".
יש עבירות שהן מתכפרים לשעתן, ויש עבירות שאין מתכפרין אלא לאחר זמן, כיצד?
א. עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה- אינו זז משם עד שמוחלין לו.
ב. עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר.
ג. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה- תשובה ויום הכיפורים גורמים שאין כוח במקטרג לקטרג עליו, ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה.
ד. המחלל את השם- אף על פי שעשה תשובה והגיע יום הכיפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא שהתשובה ויום הכיפורים והיסורין שלושתם גורמים שאין כוח במקטרג לקטרג עליו, ומיתתו מכפרת עליו לגמרי.
אי זו תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופרש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכישלון כוח, זהו בעל תשובה גמורה.
ומה היא התשובה? שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר (ישעיה נה, ז): "יעזוב רשע דרכו" וגו'. וכן יתנחם על מה שעבר, שנאמר (ירמיה לא, יח): "כי אחרי שובי ניחמתי". ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם.
(אורות ההלכה)
ענינים
"ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל" (כא, ב)
התורה אומרת שכל חכמי הדור משתתפים בתהליך הכפרה של העגלה הערופה: "זקניך ושופטיך", פירש רש"י: "מיוחדים שבזקניך, אלו סנהדרין גדולה". ולא רק הם אלא גם "הכוהנים בני לוי".
למדנו מכאן - אומר רבי שלמה קלוגר זצ"ל - לימוד מדהים: כל המאורעות שקורים בעיר תלויים בבני התורה משרתי ה'! הם המביאים את הברכה, ומאחר וככל הנראה הם לא התאמצו לפי כוחם בתורה, קרתה התקלה בעירם, לכן עליהם להשתתף בתהליך הכפרה.
מה רב כוחה של ישיבה, של כולל. כולל שנמצא במקום כלשהו משנה את כל המצב באזור!
ידוע שכשרבי יעקב אדלשטיין זצ"ל התמנה לרב ברמת השרון, הורה לו ה"חזון איש" זצ"ל להקים כולל בעיר! "אברכים לא צריכים לצאת לפעילות", אמר, "רק לשבת וללמוד! בזה עושים גם 'פעילות'. על ידי הקמת הכולל תצליח לטהר את מחשבות אנשי השרון מהרהורי הכפירה שמלמדים אותם, ולהכניס בהם יידישקייט ויראת שמים".
(שש באמרתך)
אאאה הארוfיס
הטלפון בביתו של ר' יעקב גלינסקי מצלצל, ואשתו מרימה. "תימסרי לר' יעקב שמדבר הבחור החמישי, והתארסתי", אמר הדובר הזר מעבר לקו משפט תמוה. בקושי המתינה הרבנית, בסקרנותה הרבה, לבואו של ר' יעקב מתפילת ותיקין עליה הקפיד. כששמע את ההודעה, קרנו פניו. "מה פירושו של זה?" רצתה הרבנית לדעת.
"כשהייתי בארצות הברית", סיפר לה ר' יעקב, "היה זה בפורים, ושתינו מעט כמצוות היום. היו שם חמישה מבוגרים, והם הישקו אותי עוד ועוד... בקיצור, כשהתפכחתי מעט, ראיתי צרור של חמשת אלפים דולר בידי. שאלתי אותם מה זה, והם אמרו לי: "כשהיית בגילופין (שיכור) הבטחת לנו שנתארס, כולנו, עוד השנה. נתנו לך אלף דולר כל אחד" נבהלתי, "לא יכול להבטיח, אולי לברך... קחו בחזרה את הכסף". והם התנגדו. הצעיר בהם בן עשרים ושמונה, והם לא מוותרים. אמרתי להם: "אני אתפלל, ואת הכסף אשמור. אם תתארסו - מה טוב. אם לאו, תקבלו את הכסף בחזרה..." והיום ... היום התקשר הבחור החמישי וסיפר "...שהתארס"
