לקוטים וסיפורים נפלאים

פרשת שופטים

כרטיס אדום, אבל יכול לקחת גיר לבן ויצבע את הכרטיס בלבן. מרוב תדהמה מתשובת הרבי חזר שוב על בקשתו, אך רבי דוד חזר בשנית כי ניתן לקחת צבע לבן ולהלבין את הכרטיס... כששאל את זקני החסידים מה עליו לעשות עתה? השיבוהו שכאשר יקבל את הכרטיס יצבע אותו לבן כהוראת הרבי מתוך אמונה שלימה בצדיק. ואכן קיבל הבחור כרטיס אדום המודיע על חובת הגיוס. לקח הבחור באמונה תמימה את הכרטיס וצבעו בלבן, באמצעות גיר פשוט, ושוב לא קיבל שום קריאה כאילו שכחו ממנו לגמרי אף שהיה אז עת מלחמה ורבים מחבריו גויסו. (ע"פ מעיין הברכות)

"שופטים ושוטרים תתן לך... ושפטו את העם" (טז, יח)

מפני מה פותח פסוק זה בגוף שני, "תתן לך", ומסיים בגוף שלישי "את העם"? היה ראוי להיאמר: "תתן לך ושפטו אותך" או "תתן לעם ושפטו את העם". ויש ליישב דרכו של עולם, כשרואים פשוטי העם כי חשובי הקהל שומעים בקול הרב או הדיין, מכבדים הם אותם ומצייתים לפסקיהם. ברם, כשדברי הרב אינם נשמעים על ידי החשובים, אף ההדיוטות מזלזלים בהם. וכך יתפרש הפסוק: "שופטים ושוטרים תתן לך", הדברים הללו נאמרים לגדולי העם. "שופטים ושוטרים תתן לך" אם תמנה עליך שופט ושוטר, ותציית לכל דבריו, בסופו של דבר יתקיים: "ושפטו את העם", הללו יהיו מסוגלים לשפוט אף את פשוטי העם. (כ"ק מרן מהר"י מבעלזא זי"ע)

אֶחָד מֵהַגַּבָּאִים הֵבִיא גְּבִיר עָשִׁיר אֶל הָרַב הַצַדִּיק רַבִּי אָשֶׁר פְרַיִנְד זצוק"ל. הַגְּבִיר הִגִּיעַ מִדֵי יוֹם בְּיוֹמוֹ לְבֵיתוֹ שֶׁל רַבִּי אֲשֶׁר, אַךְ לֹא הִכְנִיסוּ אוֹתוֹ פְּנִימָה. רַק כַּעֲבֹר שָׁבוּעַ שָׁלֵם שֶׁל הַמְתָּנָה, הִכְנִיסוּ אוֹתוֹ לְעֶשֶׂר דַּקּוֹת בִּלְבַד, וּמִיָּד לְאַחַר מִכֵּן כְּבָר הָיָה עָלָיו לַחֲזֹר לְחוּץ לָאָרֶץ. שָׁאֲלוּ הַגַּבָּאִים אֶת רַבִּי אָשֶׁר בִּתְמִיהָה: "לָמָּה לֹא הִכְנִיסוּ אוֹתוֹ כָּל הַשָּׁבוּעַ, וְרַק בְּעֶשֶׂר הַדַּקּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת - רֶגַע לִפְנֵי שֶׁכְּבָר הָיָה צָרִיךְ לִנְסֹעַ חֲזָרָה לְבֵיתוֹ - הִכְנִיסוּ אוֹתוֹ?" אָמַר לָהֶם רַבִּי אֲשֶׁר: "אֶת עִקֵּר הָעֲבוֹדָה הָרוּחָנִית שֶׁלּוֹ נָתַתִּי לוֹ כְּשֶׁעָמַד בַּחוּץ וְהִמְתִּין בְּהַכְנָעָה. פֹּה הִכְנַסְתִּי אוֹתוֹ לְעֶשֶׂר דַּקּוֹת רַק כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ קְצָת פְּנוּק." (הַחִיזוּק הַיּוֹמִי - כ"ק אדמו"ר מִסְפִינְקָא שליט"א)

"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (יז, יא)

מסבירים חז"ל, שיש חשיבות לימין שנתנה בו תורה, שנאמר: "מימינו אש דת למו" (דברים לג), ויש גם חשיבות לשמאל - על יד שמאל מניחים תפילין, וירא שמים יוצא ידי שניהם, ובזמן שנועל את נעליו, נועל קודם את ימין, אך קושר קודם את שמאל, וכך נותן חשיבות גם לימין וגם לשמאל, ומי שהוא ירא שמים מקפיד על סדר זה. ואם יבוא אדם ויאמר: הרי גם רגל ימין וגם שמאל הם שייכים לגופי, והם ודאי לא יקפידו עלי אם אקדים אחד לשני, ומדוע סדר הקשירה קשור ליראת שמים, ומה נפקא מינה מה אקשור קודם? לכן אמרה התורה: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" - עשה כל מה שאומרים לך החכמים, גם כאשר מדובר על "ימין ושמאל" - שהם איברים שלך, משום שבכל דבריהם של החכמים טמונים דברים נסתרים, ויש לקיימם גם אם איננו מבינים. את הציווי הזה מקיים בשלמות מי שהוא ירא שמים אמיתי. (ישמח משה)

"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (יז, יא)

חסיד אחד נהפך עליו הגלגל, ירד מנכסיו ונעשה עני גדול. מאחר שבחוץ לארץ היו קרובים, עשירים גדולים, שאל בעצת בעל "חידושי הרי"ם" אם ייסע לקרוביו בחו"ל לבקש מהם עזרה, שיוכל לעשות עסק להתפרנס ממנו, אולם הצדיק לא הסכים. שאל האיש: אם כן אולי אכתוב להם מכתב, אתאר להם רוע מצבי, וישלחו לי סכום מסוים למחייתי, כי הם נדיבי לב, כל שכן שאני קרוב משפחה להם. השיב הרבי: אף לזה אינני מסכים. הדבר היה לפלא בעיני האיש, נסע בפחי נפש הביתה ובמצבו לא חל כל שינוי לטובה. אחר כך נסע עוד פעם לגור, שאל שוב את הרבי ושוב לא הסכים שיבקש עזר וסעד מקרוביו, וכן חזר הדבר כמה פעמים. צרת האיש גדלה, עולליו שאלו לחם וביתו ריק, ואשתו מציקתו מאוד על שאינו חס על נפשו ונפשות ביתו ואינו נוסע לקרוביו. כשבא עוד פעם לגור, בכה הרבה לפני הצדיק ואמר: איני רואה שום עצה לפני אלא לפנות לקרובי שבחוץ לארץ שימכו בי. השיבו הרבי: מה אעשה לך, אני כבר אמרתי לך דעתי. לא יכול עוד האיש להתאפק, כתב מכתב לקרוביו על מצבו. מכתבו עשה פרי, קרוביו שלחו לו תיכף סכום הגון ומצבו השתפר. אחר כך שלחו לו עוד סכומי כסף, בלי שום דרישה מצדו, והוא נחלץ מן המיצר, אבל מיד לאחר מכן חלה האיש במחלה אנושה, ומצבו הלך ורע מיום ליום, ולא יכול לרדת ממיטתו. צערו היה גדול ביותר, שלא יכול לנסוע לגור ולהתנצל לפני הצדיק, כי הוא תלה את סיבת מחלתו בזה שעבר על דעת הצדיק. ביקש את אחד מידידיו שיסע לגור על אודותיו. הלה נסע, הזכיר את החולה לפני הצדיק ואמר שצריך לרחמים גדולים. הצדיק שתק כמה רגעים, ואחר כך אמר: דע לך, שלפעמים כשנגזר על אחד מיתה רחמנא ליצלן, יש עצה בשמים להסיר ממנו רוע הגזירה על ידי ייסורים, שהרי העני חשוב כמת, ועל ידי הדחקות, נפסקה חיותו. כאשר חזר הידיד אל אותו החולה, כבר לא מצאו בחיים.

חָבֵר אֶחָד נָסַע עַם הָרַב הַצַדִּיק רַבִּי אֲשֶׁר פְרַיִנְד זצוק"ל, בְּיוֹם חַם וּמַהְבִּיל מְאֹד, אֶל צִיּוֹנוֹ הַקָדוֹשׁ שֶׁל הַתַּנָּא הָאֱלֹקִי רַבִּי עֲקִיבָא. לְפֶתַע אָזְלוּ כָּל מֵי הַשְּׁתִיָּה שֶׁהָיוּ עִמָּהֶם, וְגַם אוֹטוֹבּוּס לַחֲזֹר מִן הַמָּקוֹם לֹא נִרְאָה בָּאֹפֶק. הַחֹם הָיָה כָּבֵד מִנְשׂא, וְהֶחָבֵר הִרְגִישׁ שֶׁכֹּחוֹתָיו אוֹזְלִים. פָּנָה הֶחָבֵר אֶל רַבִּי אֲשֶׁר וְאָמַר לוֹ בְּהַכְנָעָה וּבִמְצוּקָה: "תְּסַדֶר לִי מַיִם בְּבַקָּשָׁה, אַחֶרֶת אֲנִי מִתְעַלֵּף פֹּה מִצְמָא!" אָמַר לוֹ רַבִּי אֲשֶׁר: "הַאִם אַתָּה מַאֲמִין בְּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה וְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עוֹד מִשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, יָדַע וְהֶאֱמִין שֶׁאַתָּה תִּהְיֶה פֹּה בָּרֶגַע הַזֶּה וְתִמְצָא מַיִם? אִם כֵּן, בֶּאֱמֶת תִּמְצָא מַיִם! צֵא לַשָּׁדֶה וְתִצְעַק אֶל הַשֵּׁם." הָלַךְ הֶחָבֵר אֶל הַשָּׂדֶה, חִפֵּשׂ וְחִפֵּשׂ, וְחָזָר כְּשֶׁיָדָיו רִיקוֹת בְּלִי מַיִם. אָמַר לוֹ רַבִּי אֲשֶׁר שֵׁנִית בְּסַבְלָנוּת: "תַּחֲזֹר עוֹד פַּעַם אֶל הַשָּׂדֶה." הָלַךְ הֶחָבֵר שֵׁנִית וְלֹא מָצָא דָּבָר. נִשְׁבַּר לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, הִתְחִיל לִבְכּוֹת מֵעֹמֶק הַנֶּפֶשׁ וְאָמַר: "רְבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תַּעֲזֹר לִי לִמְצֹא מַיִם, אַחֶרֶת יִהְיוּ לִי בּוּשׁוֹת גְּדוֹלוֹת מֵרַבִּי אֲשֶׁר!" לְפֶתַע הִבְחִין עַל הָאָרֶץ בְּקֶרֶשׁ יָשָׁן. הֵרִים אֶת הַקֶרֶשׁ - וְהִנֵּה מִתַּחְתָּיו מְנַחַת כּוֹס מַיִם צְלוּלָה! הֵבִיא הֶחָבֵר אֶת הַכּוֹס בְּהִתְרַגְּשׁוּת אֶל רַבִּי אֲשֶׁר, וְרַבִּי אֲשֶׁר אָמַר לוֹ בְּחִיּוּךְ: "תִּשְׁתֶּה אַתָּה." (הַחִיזוּק הַיּוֹמִי - כ"ק אַדמוֹ"ר מִסְפִינְקָא שליט"א)

"לא תוכל לתת עליך איש נכרי" (יז, טו)

כיצד יעלה על הדעת למנות איש נכרי למלך על ישראל? אלא שכשיש מחלוקת, גם זה אפשרי. כל צד רוצה שהגוי ייבחר, ובלבד שלא ייבחר המועמד של הצד שכנגד. (רבי יחזקאל משינווא)

"וכסף וזהב לא ירבה לו" (יז, יז)

הצדיק רבי שלום שבדרון, היה ידוע בדרשותיו הנפלאות, שעוררו רבים לעבודת ה'. לאורך כל חייו סירב ר' שלום לקבל תשלום על דרשותיו, אף בזמנים קשים שבהם לא הייתה הפרוטה מצויה בכיסו. באחת השבתות התארח ר' שלום בקרית גת בבית חתנו ובתו. במהלך השבת השמיע ר' שלום שבע דרשות. אחד מתושבי המקום ניגש לחתנו של ר' שלום ושאל אותו בשקט: "אמור לי, כמה משלמים לחותנך על דרשותיו?" "משלמים? מה פתאום?!" ענה החתן. האיש לא האמין למשמע אוזניו: "אדם בגילו הדורש שבע דרשות ביום איננו מקבל תשלום? לא ייתכן!" חילופי הדברים נודעו לר' שלום, הוא לא הגיב, רק חייך לעצמו חיוך שנון. ביום ראשון עדיין שהה ר' שלום בקרית גת והתפלל שחרית בבית הכנסת המקומי, שבו דרש בשבת. היה על כ"ק מדי יום שיעור בדף היומי. ר' שלום שם לב שמספר הנוכחים בשיעור היה פי כמה מהרגיל, וגם אנשים שמעולם לא ישבו לשיעור, ישבו ליד הגמרא. "מה יום מיומיים?" שאל אחד מהמשתתפים החדשים. ענה האיש: "לאחר ששמעתי כזו דרשה אתמול, איך אפשר שלא לקבוע עתים לתורה?" עיניו של ר' שלום האדימו, והוא פנה לחתנו בהתרגשות: "הנה! זו המשכורת שלי!" (קול חוצב)

נענה לו ה"נודע ביהודה", פתח את תיבת הנדוניה שלו, הוציא מתוכה מאתיים ותשעים אדומים והעניקם לעני. העני שהשעה שיחקה לו החליט להרבות בתחינה ובקשה, אולי יחוס, אולי ירחם: "שמא ייתן לי מר עוד עשרה זהובים ונמצאת מלאכתי שלמה?" השיב לו ה"נודע ביהודה": אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה, חפש לך נדיב שיעניק לך את הסכום החסר ותיקרא המצווה על שמו... סיים הטשורטקובער רבי: כל גדלותו של ה"נודע ביהודה" קנה מאותו מעשה שעשה כמעט בשלמות כדי שלא להביא עצמו לידי גאווה שזכה במצווה. (במחשבה תחילה)

"לבלתי רום לבבו מאחיו" (יז, כ)

האדם האדמו"ר רבי שלמה מזוועהיל זצ"ל שהיה נוהג להתרועע עם פשוטי עם ומשמח את ליבם, וכל כך הפליג בעבודה זו מאוד, עד שגם בעלי חיים הולכי ארבע, היו מכירים ויודעים את טוב ליבו הרחום, והיו המה משחרים לפני פתח ביתו והוא בכבודו ובעצמו היה מאכילם די והותר ולקיום בעצמו "ורחמיו על כל מעשיו".

"לא תשחית את עצה כי ממנו תאכל" (כ, יט)

דרכם של אנשי מלחמה, כשאינם בטוחים בניצחונם בקרב, ולא יודעים אם יצליחו לכבוש את עיר האויב, הרי הם כורתים עצים ומשחיתים את כל אשר בדרכם, כדי להזיק לבני העיר. מאידך גיסא, הלוחמים הבטוחים שיצליחו לכבוש את העיר ולהתיישב בה, לא יחפצו להשחית את עציה ולהחריב את העיר, הן לעצמם יזיקו בכך, שהרי בסופו של דבר הם אלו שעתידים לשבת בעיר ולאכול מפירותיה. זהו שאמרה התורה: "לא תשחית את עצה", ומדוע? "כי ממנו תאכל", מובטח לך שתנצח את אויביך ותכבוש את ארצם, וממילא תזכה גם לאכול מפירותיהם, ועל כן אל תשחית את עצה, למען לא תזיק לעצמך. (ספורנו)

"כי ימצא חלל באדמה... וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה" (כא, א-ז)

במלחמת צרפת אוסטריה נתפסו שני יהודים בפרעשבורג בעלילת מכירת נשק לאויב ונדונו למיתה. פנה ה"חתם סופר" זצ"ל רבה של פרעשבורג לנסיך קרל, מפקד הצבא, לחכות עם ביצוע העונש, עד שיעשה בירור יסודי של כל העלילה. תמה עליו הנסיך ושאל את הרב, יום יום נופלים מאות חיילים חפים מפשע, וכבודו מציע לנו משפט ובירור יסודי על עניין זה בשביל חייו של אדם אחד. הוציא ה"חתם סופר" ספר דברים והראה לנסיך פרשת עגלה ערופה, שהוא שלובה בין פרשיות מלחמה שלפניה ופרשיות מלחמה שלאחריה. מה זה בא ללמדנו, כי גם בעת עיצומה של המלחמה, אשר משני הצדדים נופלים חללים, גם בשעה זו, כי ימצא חלל באדמה, יש לחפש את האשם, כי ידינו לא שפכו את הדם. גם אז אסור לשפוך דם נקי, אלא לחפש את האמת והצדק.

"ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (יט, יט)

"כאשר זמם ולא כאשר עשה, מכאן אמרו הרגו אין נהרגים" (רש"י). לכאורה צריך הסבר, והלא דברים קל וחומר: ומה אם רק זממו להרוג כבר נהרגים, על אחת כמה וכמה אם הרגו בפועל שראויים הם למיתה, ומדוע אמרה תורה 'הרגו אין נהרגים'? אומר על כך הרמב"ן, מכיוון ש'אלוקים ניצב בעדת א-ל', פירוש השכינה שרויה בבית דין ושומרת על הדיינים שלא יצא מכשול מתחת ידם, הרי אם כבר הוציאו אדם למיתה, סימן הוא שאכן עדות הראשונה היא האמיתית ולא לחינם דן אותו הבית דין למיתה. ויובן על פי משל: אחד תבע לחברו לדין תורה על כי סטר לו על לחיו, פסק לו הרב שיחזיר לחברו את סטירתו על ידי שיסטור לו. צווח התובע: הלא הוא סטר על לחיי על לא עוול בכפי, ואילו הוא יקבל סטירה על עוון שבידו, ואין העונש דומה חטא! הוא הדבר בעדים זוממים: העדים הזוממים הלא זממו לקפח חייו של אדם חף מפשע, ועכשיו כשהורגים אותם לשם כך, הרי זה עונש מקביל, שנהרגים מבלי שהוציאו לפועל את העוון שחישבו לעשות. אבל אם הנאשם כבר מת על פי עדותם, הרי הרגוהו בלא חטא ואי אפשר על ידי הריגת העדים לעונשם, כי העונש לא יהא מקביל לחטאם כמשל הנזכר לעיל, וממילא לא יקויים בהם 'כאשר זמם', ומה תועלת תהא בהריגתם. (משלי יעקב)

"התורה הקדושה מספרת שמשה רבנו אמר לבני ישראל: "והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו" (דברים א, יז).

שאל על כך מרן הבעל שם טוב זצוק"ל: מהו שנאמר "והדבר אשר יקשה מכם", הרי היה אפשר לכתוב בקצור "דבר שיקשה", ועוד, מהו שאמר "תקרבון אלי ושמעתיו", לפי הפשט היה צריך לומר: תבואו אלי ואני אלמד אתכם או אשיב לכם, ומהו הלשון "ושמעתיו"? מבאר הבעל שם טוב: משה רבנו למד את העם יסוד עמוק. "והדבר אשר יקשה" - אם אתם מרגישים שאינכם מבינים את מה שמדברים אליכם, דעו שזה "מכם" - הבעיה היא בכם, באגו ובישות שלכם שמפריעים לכם לשמוע. "תקרבון אלי" - אם תבטלו את עצמכם מול הצדיק ותתקרבו אליו באמת, אז "ושמעתיו" - תזכו להבין ולשמוע כראוי את מה שמדברים אליכם. על כך היה מוסיף הרב הצדיק רבי אשר פריינד זצוק"ל ואומר: לא פעם לוקח לי שבעים פעמים לחזור ולהסביר לאדם דבר, עד שהוא מגיע לבטול הדרוש ומוכן באמת לשמוע. (החיזוק היומי - כ"ק אדמו"ר מפינסק שליט"א)

"אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי" (יח, כ)

כאשר היה הרמב"ם במצרים, קיבל איגרת מאת יהודי תימן, בה הם מבקשים ממנו לקבל סיוע רוחני והדרכה עקב מצבים קשים, אליהם נקלעו. בין השאלות שנשאל, הייתה שאלה אודות נביא שקר, המושך אליו רבים מיהודי תימן בטענו שהוא המשיח. הרמב"ם כאב את כאבם של יהודי תימן, הנחה אותם בדרך בה ילכו, ואילו לשאלת משיח השקר הביא להם הוכחות, שאמנם משיח שקר הוא. ואכן "משיח" זה הוכח לעיני כל ששקר דרכו, לאחר שנה בה אחז את עיני היהודים, נתפס משיח השקר בידי אחד ממלכי ערב והוא שאלו: מה זאת עשית? ענה לו משיח השקר: אדוני המלך, אמת אני אומר, כי בדבר ה' עשיתי. אמר לו המלך: מהו המופת שלך? ענה לו: אדוני המלך, חתוך את ראשי, ואחר כך אקום ואחיה כבראשונה. אמר לו המלך: אין לך מופת גדול מזה, ואם כך יהיה אני וכל העולם נאמין שדבריך אמיתיים וטובים. מיד גזר המלך וציווה: קחו חרב וערפו את ראשו. וכך היה. הרגו את משיח השקר וימות כדרך כל אדם.

"לבלתי רום לבבו מאחיו" (יז, כ)

סח הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב: כאשר נישא רבי יחזקאל לנדא, ה"נודע ביהודה", העניק לו חותנו נדוניה בסכום גדול. עשה לו תיבה נעולה ומשומרת בחדר לימודו ובה נעל את המעות. באחד הימים, עודו אברך צעיר, הגיע עני והתחנן לעזרה: מצוות הכנסת כלה מצויה אצלו, בתו בגרה והגיעה לפרקה, אף באה ברוך השם בקשרי השידוכין. אלא שהוצאות הנישואין מגיעות לכשלוש מאות אדומים כולל הנדוניה ולרש אין כל.

לעי"נ האשה החשובה מרת מרים יוכבד ב"ר צבי ליבוביץ ע"ה כ"א מר חשון תשפ"א

לזכות מרת סימה רייזל בת זיסל לזש"ק מרת חנה בת פערל לזש"ק