הוראה למעשה
אדם צריך לשמור את השערים בגופו, דהיינו הראיה והשמיעה והדיבור והכעס היוצא מהאף.
גם צריך לשמור שער ברית הקודש... גם פה התחתון שלא ימלא כריסו בבהמה, קיא, צואה. ועל אלה השערים יציב האדם לעצמו "שופטים ושוטרים" כלומר, שישפוט את עצמו תמיד חציו המילה "לך" (שופטים ושוטרים תתן "לך") שאמר "תתן לך" וישגיח תמיד שלא תהיה שום עבירה... ויהי תמיד בקדושה וטהרה.
המקור בפרשה: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (דברים טז, יח) כאן יש רמז מוסר במה שכתוב בספר יצירה: "שבעה שערים הם בנפש, שתי עיניים, שתי אוזניים והפה ושני נקבי האף. והוא מחשיב השערים שהן בראש של האדם. אמנם יש שער לברית המעור וגם כן פה התחתון.
מאוד מאוד הזהירו רבותינו ז"ל על השוחד ואפילו שוחד דברים (כתובות דף קה) ואפילו שירות קטן (שלא לשרת את הדיין).
המקור בפרשה: "לא תטה משפט... ולא תקח שוחד" (דברים טז, יט). מובא בטור חושן משפט (סימן ט') איך שראוי לאדם להתרחק ולהתלבש במידת חסידות ופרישות מהדבר הזה ואשרי אנוש יעשה זאת, כי ברגע אחד (אם נותן לדיין שוחד) נכנס בו קירוב הדעת ומטה המשפט, דהיינו שמהפך בזכויותיו (של נותן השוחד) ביותר. ודורשי רשומות מצאו רמז: "שוחד תטה משפט", כי כשתטה אותיות "שוחד" נעשה "תטה" דהיינו האותיות שלאחר "תטה" הם "שוחד" כי לאחר לקיחת שוחד, תטה משפט.
האדם צריך להלחם ביצר הרע אשר בקרבו ולהכניעו.
המקור בפרשה: "כי תצור אל עיר..." "וקראת אליה לשלום וצרת עליה." דע כי מלחמת הערים המוזכרים בפרשיות רומזים על מלחמות האדם עם המלך הגדול, הוא היצר הרע אשר בקרבו "כי תצור אל עיר, היא "עיר קטנה ואנשים בה מעט" (קהלת ט, יד) כמו שפירשו רבותינו ז"ל (נדרים לב, ב) ואמרו: "וקראת אליה לשלום" עניין השלום הוא שיזדכך הגוף ויהיה נכנע ובהזדככו ומתדבק בנשמתו... ואם לא כבשת היצר הרע בטבע, אזי "וצרת עליה" בסיגופי תעניות והתענו כח מנגד עסק התורה תמיד הנקראת "תושיה" (סנהדרין כו) וביתר הכנעות ואז יהיה כבושה לפניך.
נקי הדעת שבירושלים
אמירת "תיקוני הזוהר" – מביאה את שמחת החיים
אם ברצונכם להכיר יהודי שכל מהותו זה עשייה, ביצוע ופעולנות עבור היהדות בכלל וזיכוי הרבים בפרט באופן הנמרץ ביותר, עליכם לשדך רגליכם לשכונת "מאה שערים" שבירושלים ולהכיר היכן מתגורר הרה"ח רבי נתנאל קרישבסקי שליט"א.
רבי נתנאל אשר נמנה על חסידי "תולדות אהרן" נולד בשכונת קטמון שבירושלים בשנת תשי"ט. במהלך חייו שלח רבי נתנאל את ידו בעבודות רבות ומגוונות כמו למשל נגרות (עבד בנגריה של אחיו הגדול ממנו) עיתונאות (סייע להוציא לאור את השבועון "האידישע ליכט") עשיית היקוות, הכשרת עופות וכן שימש כגבאי של האדמו"ר הקודם מ"תולדות אהרן" זצ"ל. ואולם את רוב שנות חייו הקדיש רבי נתנאל בלימוד תורה עם ילדי התשב"ר. עד היום הוא משמש כמלמד דרדקי בתלמוד תורה "תולדות אהרן".
לפני שנים רבות בחר רבי נתנאל להפיץ ברבים את תפילת השל"ה הקדוש שאותה אומרים בערב ראש חודש סיון. "בתקופה ההיא תפילה זאת הייתה אנונימית ובלתי מצויה" סיפר לי השבוע רבי נתנאל בשיחה שקיימתי איתו בביתו.
"האדמו"ר הקודם מ"תולדות אהרן" המריץ אותי אז להפיץ את התפילה הזאת ברבים ואף סייע לי כספית להדפיס עותקים רבים של תפילה זו. זכור לי שבשנים ההן הגיעו לציון השל"ה הקדוש בערב ראש חודש סיון שלושה עד ארבעה יהודים בכדי לומר את התפילה שנקראת על שם השל"ה. ואילו כיום בסייעתא דשמיא אלפי יהודים כן ירבו פוקדים את הציון בכדי לומר את התפילה הזאת ועוד רבבות יהודים אחרים כן ירבו אומרים אותה באותה העת בכל קצוות העולם."
בתקופה זאת של חודש אלול, רבי נתנאל עסוק מדי שנה בהפצת התודעה לגרוס ולומר את ספר "תיקוני הזוהר" הקדוש. אחד מהמקורות למנהג של אמירת ספר קדוש זה בחודש אלול, מופיע ב"ספר הזכרונות" שכתב האדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש זיע"א. כתוב שם שבחודש הרחמים והסליחות יהודים מרבים באמירת תהילים ואמירת תיקוני הזוהר הקדוש.
"דברים מופלאים כתובים אודות ספר קדוש זה" סיפר לי רבי נתנאל.
"בספר "פרי צדיק" נכתב שהאור הגנוז נמצא בתיקוני הזוהר. ועוד נאמר שמשה רבינו, אליהו הנביא ורבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר ציוו ללמוד בספר זה כי הוא מסייע לצאת מהגלות ומקשר כל יהודי לאין סוף - ה' יתברך. כידוע ספר תיקוני הזוהר מכיל שבעים תיקונים ופירושים על המילה "בראשית" שפותחת את התורה. מסופר על אחד מגדולי ישראל מהדור הקודם שהעיד על עצמו שמאז שנודע לו אודות הסוד של אמירת "תיקוני הזוהר", לא חסר לו כלום והוא גילה את השמחה בחיים."
דבריו אלה של רבי נתנאל עשו עליי רושם רב ובשל כך גמלה בליבי ההחלטה לומר בלי נדר בתקופה זו במיוחד את "תיקוני הזוהר".
לסיום ביקשתי לשאול את רבי נתנאל מה זכור לו מהמשפיע הגה"צ רבי משה ובר זיע"א שאליו היה מקושר שנים רבות. התרגשות חלפה על פניו לשמע השאלה וכשעיניו נוצצות סיפר לי: "בשנת תשנ"ה הגה"צ רבי משה קיבל דום לב. הוא פונה לבית הרפואה "ביקור חולים" ושם שכב ללא הכרה במחלקת "טיפול נמרץ." מייד כששמעתי על כך הזדרזתי להגיע לשם ונגשתי למיטת חוליו. החזקתי בידו וצעקתי לאוזנו "ר' משה, מדבר אליכם נתנאל." כשסיימתי לומר זאת, רבי משה פקח את עיניו. מייד ניגשתי לרופא לספר לו שראיתי אות חיים אצל רבי משה. הוא לא האמין לי ואמר שאני מדמיין זאת. בקשתי ממנו שיסור יחד איתי ויראה בעצמו כיצד רבי משה מגיב לדבריי. הוא נעתר לבקשתי ומייד גילה שצדקתי בדבריי. אז אז הוא שינה את דרך הטיפול ברבי משה ואכן בסייעתא דשמיא רבי משה שעות ספורות לאחר מכן שב להכרתו ונתרפא."
מצוייד בסיפורים רבים ומרגשים, יצאתי מביתו של רבי בצלאל תוך כדי שברכתי שימשיך לזכות את הרבים בהתלהבות האופיינית שלו עד ביאת המשיח אשר יבוא ויגאלנו בקרוב ממש עוד בחודש אלול של שנה זו.
מאמרותיו - של הגה"צ המשפיע רבי משה ובר זיע"א
"תמים תהיה עם ה' אלהיך" (יח, יג)
ופירש רש"י: "התהלך עמו בתמימות ולא תחקור אחר העתידות כו' ואז תהיה עמו ולחלקו".
לפירוש רש"י כוונת הפסוק היא, כאשר "תמים תהיה", אזי "תהיה עם ה' אלקיך".
ויש לומר, שעל עניין זה רמזו חכמינו זכרונם לברכה באמרם "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות י"ח ב'). כי ידוע שנפילה נקרא מיתה, וכמובא בזוהר הקדוש (ח"ג קל"ה ב'): "מאן דנפיל מדרגיה איקרי מית." (מי שנפל ממדרגתו נקרא מת) והצדיקים, באיזה מצב שהם, אפילו בזמן של נפילה או יסורים רחמנא ליצלן נקראים חיים. כי מאחר שהם מקיימים מה שנאמר "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ואל תחקור אחר העתידות, אלא כל שיבוא עליך קבל בתמימות", הרי מתקיים בהם "ואז תהיה עמו ולחלקו", ותמיד הם דבוקים בהקדוש ברוך הוא. והרי הדבוק בה' הוא 'חי', כמו שנאמר: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום."
וזהו שכתוב (חבקוק ב' ד') "וצדיק באמונתו יחיה", על ידי אמונתו בה' בהתבטלות גמורה - יחיה בדבקות בה'.
ובאמת גם בעניין חיי העולם הזה, דווקא ההולך בתמימות זוכה לישועה, וכמו בסיפור המובא בירושלמי (שביעית ד, ב): "רבי אבא בר זמינא הוה מחייט גבי חד ארמאי ברומי, אייתי ליה בשר דנבלה אמר ליה אכול, אמר ליה לינא אכיל, אמר ליה אכול דלכן אנא קטילנא לך, אמר ליה אין בעית מקטל קטיל דאנא לינא מיכל בשר דנבלה, אמר ליה מאן מודע לך דאלו אכלת הוינא קטיל לך, או יהודי יהודי, או ארמאי ארמאי". (תרגום: רבי אבא היה תופר אצל גוי אחד ברומי. הביא לו בשר נבלה ואמר לו אכול, אמר לו אינני אוכל. אמר לו, אכול שאם לא כן אני הורג אותך. אמר לו, אם אתה רוצה להרוג אותי, הרוג, שאני איני אוכל בשר נבלה. אמר לו, כעת אני מודיע לך, שאם היית אוכל אז הייתי הורג אותך, כי יהודי צריך להיות יהודי, וגוי צריך להיות גוי).
הרי לנו, שכשאדם חושב לפעמים שגופו או ממונו בסכנה בגלל קיום מצוותיו יתברך, אבל אחר כך רואה להפך, שדוקא על ידי שמקיים תורה ומצוות בלי חשבונות, יעבור עלי מה, מוטל עלי לעשות רצונו של הקדוש ברוך הוא בלי שום הרהור, "תמים תהיה" וגו', אז רואה בעין ההצלה והישועה.
וכן היה בנסיון העקדה, שבעת שאברהם אבינו עליו השלום העלה את יצחק על המזבח, היה אפשר לו להרהר מה יהיה עם הבטחת 'כי ביצחק יקרא לך זרע וכו'". וזה היה הנסיון, שלא הרהר, כמו שכתב הרה"ק רבי מענדל מוואראדאק נשמתו עדן (פרי הארץ פרשת וירא), אלא אברהם קיים מה שנאמר לו (בראשית יז, א) "התהלך לפני והיה תמים", שענין התמימות הוא בלי שום חשבונות, "התהלך עמו בתמימות ולא תחקור אחר העתידות". ועל זה נאמר באברהם (נחמיה ט, ח) "ומצאת את לבבו נאמן לפניך".
ולסוף נתברר, שבאמת ההבטחה על יצחק הייתה יכולה להתקיים דווקא על ידי מה שכבש אברהם אבינו עליו השלום את רחמיו והעלה את יצחק על גבי המזבח, שדווקא על ידי זה זכה יצחק לנשמה דדכורא שיוכל להוליד ויתקיים ביצחק (בזרעו של יצחק) "יקרא לך זרע", כמפורש באור החיים הקדוש (וירא כא, ב).
והנה עומק הדבר, שהדבקות בה' (להיות "עם ה' אלקיך" - "עמו ולחלקו") יכולה להיות דווקא על ידי ההליכה עמו בתמימות, הוא על פי מה שכתוב בספר התניא (פרק לה) וזה לשונו: "והנה עניין השראת השכינה הוא גילוי אלקותו יתברך ואור אין סוף ברוך הוא באיזה דבר, שאותו דבר נכלל באור ה' ובטל לו במציאות לגמרי, שאז הוא ששורה ומתגלה בו ה' אחד וכו'".
היוצא לנו מדבריו הקדושים, שהשראת השכינה היא אך ורק בזמן שהאדם בטל אל ה' התבטלות מוחלטת.
ובזה יש לבאר המדרש לענין יעקב אבינו שביקש לגלות את הקץ ולבסוף דיבר בדברים אחרים, וזה לשון המדרש (רבה פצ"ח, ג): "משל לאוהבו של מלך שהיה נגזר מן העולם, והיו בניו סובבין את מטתו, אמר להם: "בואו ואגלה לכם מסתורין של מלך", תלה עיניו והביט במלך. אמר להם: "היו זהירין בכבודו של מלך, כך יעקב אבינו תלה עיניו וראה שכינה עומדת על גביו, אמר להם הוו זהירין בכבודו של הקדוש ברוך הוא".
והיינו, כאשר תלה עיניו והביט במלך, שראה שהשכינה לפניו ורצון ה' להתגלות עליו, הבין שאין לו להתעסק בשום דבר אחר, ואפילו לא בענין גילוי מסתורין של מלך, אלא רק בענין ההתבטלות, ולכן ציוה וזירז: "הוו זהירין בכבודו של מלך."
וזהו "ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה". היינו, יעקב הבין שבאם יהיה עסוק לגלות להם את הקץ, בזה יהיה סלוק שכינה, אלא עליו לנהוג בדרך של "לא תחקור אחר העתידות, ואז תהיה עמו ולחלקו".
ויהי רצון שנדע, שאם אנחנו רוצים שהשכינה תהיה בינינו, עלינו רק לקיים הפסוק "תמים תהיה", ואזי יקויים סיפא דקרא "עם ה' אלהיך".
ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו (יט, יט)
ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: "כאשר זמם ולא כאשר עשה" (רש"י).
אפשר להסביר טעמא דקרא, כיוון שהעידו עדות שקר ורוצים להרוג אותו, יש להם דין של רודפים, וניתן להצילו בנפשם (סנהדרין עג, א). אך זהו רק כל זמן שעוד לא נתקיים הפסק דין, מה שאין כן כשכבר נתקיים הפסק דין וכבר הרגו אותו, אין נהרגין, כי כבר אין להם דין של רודף.
מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה וגו' (כ, ה)
פירש רש"י: "ישוב פן ימות, שאם לא ישמע לדברי הכהן כדאי הוא שימות".
טעם למה דווקא אלו שצריכים לחזור בשביל בית וכרם ואשה כתוב בהן "כדאי הוא שימות", ולא אצל הירא ורך הלבב, דלכאורה שם חמור יותר, שעלול לסכן את כל ההולכים למלחמה, כמו שנאמר: (כ, ח) "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו."
אפשר לפרש, על פי דבריו של רבי יוסי הגלילי המובא ברש"י להלן: "הירא ורך הלבב, הירא מעבירות שבידיו. ולכך תלתה התורה לחזור על בית וכרם ואשה, לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם שלא יבינו שהם בעלי עבירה, והרואהו חוזר, אומר שמא בנה בית או נטע כרם או ארס אשה".
והנה אם הג' אלו לא יחזרו, כולם יבינו שהחוזרים בעלי עבירה, נמצא שהם יגרמו להם שיתבישו ברבים, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (סוטה י, ב): "נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". ולכן אמרו שאם לא ישמע לדברי הכהן כדאי הוא שימות.
ויובן שפיר לפי זה, שדוקא באלו הג' החוזרים בשביל בית וכרם ואשה, שייך ענין זה שאם אינם חוזרים חייבים מיתה. מה שאין כן זה הירא ורך הלבב אינו שייך אצלו טעם זה, ולכן לא כתוב בו "כדאי הוא שימות."
מצינו למדים מזה, שלגרום בושה ליהודי אפילו לבעל עבירה, גרוע יותר ממי שגורם שיימסו לבב הולכי המלחמה.
סיפור קטן על יהודי גדול
החוויה הראשונית שחוויתי בישיבת "תומכי תמימים" קשורה לשיעור ה"תניא" בישיבת "תורת אמת" שבירושלים. הגעתי למשפיע הגה"צ רבי משה ובר זיע"א ולאחר שעה קלה שהיתי במחיצתו, ליוויתי אותו בדרכו להגיש את השיעור תניא היומי בישיבת "תורת אמת". כשהגענו ל"זאל" (לבית המדרש בישיבה) החלו התמימים לעטוף את השולחנות והכיסאות בכדי להקשיב מקרוב לביאוריו הנלהבים של רבי משה על דברי ספר ה"תניא". ניכר היה על פניו שהוא "חי" את מילות התיבות הספר שהינו התורה שבכתב של תורת החסידות. פניו היו מתאדמים וזיעה לחה היתה נוטפת ממצחו במהלך השיעור. התמימים מצידם התאמצו מאוד להבין את הסבריו של המשפיע וחלקם אף היו כותבים את הדברים על גבי הנייר. האווירה בשעת השיעור ב"זאל" של הישיבה היתה מרוממת ומעניינת.
אכן, ניתן לומר שכיום אני מתרפק ונכסף לאותם הזיכרונות הנפלאים מהאווירה הנשגבה בישיבת "תומכי תמימים" במחיצתו של המשפיע שובה הלב - הגה"ח רבי משה ובר זיע"א.
סיפור לשבת
יום לשנה
חמישה מלחים עמדו על משמרתם והשיטו אוניה גדולה. ביניהם חבל ברזל והם מכוונים את המפרשים לפי קצב גלי הים. כבר כמה שבועות שהם משייטים בים הגדול מלונדון הבירה אל נמל עכו שבארץ ישראל.
לפתע מתפרץ אל הסיפון מלח אחד ומבשר להם: "רב החובל מטפס אל הסיפון ובא אליכם", ראש המשמרת, מלח כבן חמישים, הביט אל האופק וקימט את גבותיו בדאגה. אם רב החובל הישיש טורח ובא לכאן משמע משהו אינו כשורה.
רב החובל עלה בסולם החבלים, פניו היו חרושות קמטים. "האטו את מהירות הנסיעה", צעק אל המלחים. "תעיתם הרחק מדרך המלך", הוסיף תוך שהוא תופס משקפת ארוכות ימה וקדמה צפונה ונגבה. רב החובל צדק בהחלט. הספינה סטתה וסטתה מן הדרך..
הכל כבר יודעים ומתכוננים לעצירה. הכל, חוץ מהרב היהודי שכלל לא הקשיב לדבריו
הוא ירה לעבר המלחים פקודות קצרות כיצד לנהוג מעתה ונותר עימם במחצית השעה להשגיח ולבחון את מרחבי הים שסביבם. להוותו הבין שבכדי לשוב אל הדרך הנכונה עליהם לערוך סיבוב. זמן הנסיעה יהיה אפוא ארוך מן המתוכנן.
הוא פנה אל אחד מעוזריו וציווהו להיכנס אל בטן האונייה ולהודיע לקהל הנוסעים שייתכן והאונייה תערוך בקרוב חניה לכמה שעות ביבשה מזדמנת. כולם יוכלו לרדת לחלץ עצמות ואולי לרכוש מזון ומשקה.
"הודעת לכולם את אשר ציוויתיך?" שאל רב החובל את פקודו. "אכן כן", השיב המלח הצעיר. "הכל כבר יודעים ומתכוננים לעצירה. הכל, חוץ מהרב היהודי שכלל לא הקשיב לדבריי, עצום עיניים הוא ושפתיו מלחשות ומרחשות. נראה שאינו יודע היכן הוא נמצא"...
הוא צדק, המלח הצעיר. הרב היהודי הזה היה הגאון הקדוש רבי שלום בוזגלו מגדולי המקובלים שלפני כמאתים שנים שספרו 'מקדש מלך' נחשב מאוד בקרב לומדי הקבלה. באותה עת נסע לארץ ישראל וביקש להשתקע בצפת עיר המקובלים. היום היה בו חצי בלב ים היה יום שישי בבוקרו של יום וה'מקדש מלך' הכין את נפשו לשבת קודש.
וויוותר אפוא הוא לבדו במרחב השומם, סביבו אך עצים גבוהים וצפופים
רב החובל כיוון את המלחים אל פיסת יבשה. אחרי שעה קלה ירדו כולם מן הספינה שעגנה בסמוך לאי שאינו מיושב ונראה כמו יער. ההוראה הייתה במפגיע שלא להתרחק, כי רק מחצית השעה ישהו שם בטרם יחזרו אל הים הגדול.
גם ה'מקדש מלך' ירד וטייל אטוף שרעפים. הוא הרחיק מעט לכת וכששב אל החוף כבר לא היו שם האונייה ונוסעיה. וויוותר אפוא הוא לבדו במרחב השומם, סביבו אך עצים גבוהים וצפופים שצמרותיהם מתנועעים ברוח. והשבת ממשמשת ובאה.
הביט נכחו וראה ממרחקים בית נהדר וחומה סביבו. ושער מגולף ומפואר.
עודו מתלבט אם כדאי ללכת בכיוון בית המידות הזה, או שמא סכנה יש בדבר, שומע הוא לפתע צרחה נוקבת מצמררת העצים. הרים את ראשו והנה נשר עצום בגודלו צולל כלפי מטה, מנופף בכנפיו הענקיות בעוד רגליו כבר מהדקות על הארץ כאומר לו: "עלה נא על גבי כי לכן נשלחתי...".
רגעים שקע ה'מקדש מלך' על גב הנשר הגדול שהמריא מעל גובהן של עצים, וישאהו על אברתו. רגעים ספורים ארכה הטיסה הפלאית. הנשר נחת בסמוך לשער של הארמון אותו ראה מלכתחילה ורבי שלום בוזגלו ירד ממנו. הנשר העצום הרים את כנפיו בקול רעש גדול וטס משם אל מרומי מרחביו העצומים של היער.
הביט כה וכה והנה אין איש. הניח את ידו על ידית השער, נכנס פנימה, ועיניו לא שבעו מראות. הבית בנוי לתלפיות והמוני חדרים בו, מרוהטים להפליא. מכל פינה נודף ריח גן עדן. ויהי ברדת הלילה שמע ה'מקדש מלך' קולות תפילה הבוקעים מאחורי פרגוד גדול בארמון הפלאים. הוא מיהר בעקבות הקולות אך לא יכל לחדור מבעד לפרגוד. הבין שאין רשות לו להיכנס והתפלל מנחה וקבלת שבת וערבית יחד עם אותם מתפללים, מן הסתם נשמות שהוא אינו רואן.
לקראת סופה של הסעודה ואמירת הזמירות חשו עייפות וכבדות ועפעפיו כמעט נעצמים
אחר התפילה מצא ה'מקדש מלך' בחדרו שולחן ועליו כל מיני מטעמים. הוא נטל ידיו וערך את השולחן אשר לפני ד' בזמירות ושירות ותשבחות כמנהגו. אחרי הסעודה עסק בתורה. שכב וערבה שנתו. בבוקר שוב ערך את תפילותיו בסמוך לאותו פרגוד.
אך מכל אותה השבת, עולה על כולה הייתה הסעודה השלישית בה חש ה'מקדש מלך' טעם גן עדן. לקראת סופה של הסעודה ואמירת הזמירות חשו עייפות וכבדות ועפעפיו כמעט נעצמים. מיהר ליטול את ידיו ל'מים אחרונים' ולברך ברכת המזון במתינות ובכוונה. ואכן, מיד אחרי שסיים לברך נפלה עליו תרדמה עזה...
ובשנתו והנה חיזיון נפלא לפניו. עומד הוא בבית דין של מעלה ורואה נשמות רבות שנפטרו מן העולם בשבת שחלפה זה עתה. בשמים מכריזים 'פנו מקום' לכל נשמה ועולים ובאים מלאכים לבנים של המצוות והמעשים הטובים שעשתה נשמה זו בכל שנותיה, ועל ידם מלאכי חבלה שחורי כתף ועיניהם רושפות אש זרה. ברואים על ידי אותה נשמה מן החטאים אשר חטאה.
עמד ה'מקדש מלך' והתבונן. כשיצאה נשמה זכאית בדין השתררה שמחה בהיכל בית הדין. מלאכים המוני מעלה שוררו וצהלו לכבודה של הנשמה העושה את דרכה לגן עדן. וכנגד הנשמות שפסקו להם גיהינום נשמעו קולות צורמים ורעים, קול נכאים של מלאכים הנדים בראשם בצער וברחמים.
ויצא פסק הדין. בגלל המלאכים מריעים הגיע מלאך שחור בטענה
והנה מגיעה נשמה אחת שנפטרה בשבת הזו לאחר שמונים שנות חיים בכפר הסמוך לצפת שבארץ הקודש, לשם היו מועדות פניו של ה'מקדש מלך' באונייה מאנגליה לארץ ישראל. דנים בעניינה, מביאים את כל מעשיה הטובים ויצא הפסק לטובה. בעוד המלאכים מריעים הגיע מלאך שחור בטענה:
"היהודי הזה שנפטר השבת יש לו נדנוד חטא של חילול שבת, ומעשה שהיה כך היה: לפרנסתו החזיק האיש בסמוך לעיר צפת בית מרזח.
בהיות האיש ירא וחרד ושלם ומקפיד על קלה כבחמורה נעלו היה בית המרזח ביום השביעי וגם אם גויים היו נוקשים בסמוך השבת ומתחננים למעט 'משקה' לא היה נותן ליבו אליהם.
בבוקר שבת אחת הגיע אל בית המרזח ישמעאלי ממכובדי הכפרים סביב, רבות היה מגיע לבית המרזח מלווה באנשי עצתו ומסחרו. היהודי בעל הבית היה תמיד חרד לקראתו ומכבדו מאוד. עתה הגיע לבדו וביקש בקבוק משקה שאין בו אלכוהול שיהא מוסלמי אדוק הוא. לא עזרו ליהודי הסבריו על ששבת היום. הערבי דרש את הבקבוק דווקא עתה עבור מסיבה גדולה שהוא עורך לכבוד בית אביו. אם ליהודי אסור למכור ייתן לו לקחת לבד, ועל דברתו, ובזקנו של מוחמד הנביא, ישלם למחרת היום. כמעט בלית ברירה הסכים היהודי לשנות ממנהגו. הערבי נטל את הבקבוק בקידת רוח ולמחרת אכן שילם עליו יותר מכדי מחירו.
אין ברירה אפוא אלא לשלחו למשך שבע שנים שתהיה נשמתו נעה בין העולמות, לא גן עדן ולא גיהינום
אלא שבשמים נחשב הדבר לפגם של חילול שבת כי יש פוסקים הסוברים שגם באופן הזה – זהו עסק של מקח וממכר. שקלו ודנו בדינו של היהודי הזה ואמרו שהיות ומגיע לו בשכרו גן עדן, אזי מוכרח הוא להגיע לשם זך ונקי. אין ברירה אפוא אלא לשלחו למשך שבע שנים שתהיה נשמתו נעה בין העולמות, לא גן עדן ולא גיהינום, וצער הגלות והנדודים יסיר מנשמתו את אבק חילול השבת.
"אוי ואבוי", נזעק ה'מקדש מלך' בשומעו כל זאת ובראותו את צערה הנורא של הנשמה שתגורש אל השממה. "עונש כה כבד על נדנוד חטא?!"... ובשמים משיבים שאכן כן. האיש היה צדיק תמים היה ויקבל מדור גבוה מאוד בגן עדן, אך לשם עליו להגיע נקי מכל רבב. באותה שעה התייצב ה'מקדש למלך' לפני אותו בית דין וכה אמר: "מבין אנכי שצערה של נשמה בשמים בחיותה נודדת וגולה עצום הוא ונורא. אשר על כן, בהיותי מרחם על הנשמה הזו מוכן אני לקבל את העונש במקומה בהיותי עדיין בן העולם הזה. אסבול שבע שנות גלות במקום נשמה זו והיא תיכנס לאלתר ולשלום לגן עדנה".
הסכימו דייני מעלה לחליפין אלו. "לאותו זקן שנפטר עתה בסמוך לצפת שבעה בנים ואתה תהיה נע ונד ובכל לילה תתאכסן אצל אחד מהם"
באה נשמתו של אותו זקן והודתה לו ל'מקדש מלך'. פרחה והלכה לה. ועתה החלו מעיינים בספר זכרונותיו של ה'מקדש מלך' עצמו לדעת מה טיבו, מי הוא זה שמוכן לנדב את חירותו ולגלות בעבור נשמה של איש שכלל איננו מכירו. בדקו ומצאו שרבו עליו זכויותיו. החליטו שלא שבע שנים יסבול גלות כי אם שבעה ימים אשר ייחשבו יום לשנה. "לאותו זקן שנפטר עתה בסמוך לצפת שבעה בנים ואתה תהיה נע ונד ובכל לילה תתאכסן אצל אחד מהם", נמנו לו בבית דין של מעלה.
אחר הדברים האלה התעורר ה'מקדש מלך' והנה הוא בשדה אשר אינו מכיר כלל ועיקר. ברור לו הארמון וגם דייני בית דין של מעלה נעלמו להם. והנה ממרחק באים אנשים רבים, נושאים עימם מיטת נפטר ועששיות בידיהם להאיר את החושך הסמיך ובוכיים המה. כפי הנראה על אביהם אשר הלך לעולמו. שאלם היכן הוא וענו ואמרו שבבית החיים של העיר צפת הוא עומד. ועתה נערכת כאן הלווית המת לאביהם, יהודי יקר
המשך בעמוד הבא