חֹדֶשׁ אֱלוּל, נִקְרָא חֹדֶשׁ הַתְּשׁוּבָה, כֵּיוָן שֶׁזֶּהוּ הַחֹדֶשׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַשָּׁנָה, וְלָכֵן יֵשׁ לַעֲרֹךְ בּוֹ חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ עַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה, וּלְתַקֵּן וּלְהַשְׁלִים אֶת כָּל הַדּוֹרֵשׁ תִּקּוּן וְהַשְׁלָמָה, וְזוֹ גַּם הַהֲכָנָה לִקְרַאת הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה הַבָּאָה עָלֵינוּ לְטוֹבָה.
רָאשֵׁי הַתֵּבוֹת שֶׁל חֹדֶשׁ אֱלוּל רוֹמְזִים לְכַמָּה פְּסוּקִים, שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם מְצַיֵּן סוּג מְיֻחָד בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אוֹתָהּ עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת בְּחֹדֶשׁ זֶה.
הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן הוּא הַתְּשׁוּבָה, הָרְמוּזָה בַּפָּסוּק: "(וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ) אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ". בְּלִבּוֹ שֶׁל כָּל יְהוּדִי יֵשׁ אַהֲבַת הַשֵּׁם. אַךְ לְעִתִּים הַחֲטָאִים וְהָעֲווֹנוֹת מְכַסִּים עַל אוֹתָהּ אַהֲבָה. עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה אֲנַחְנוּ מְסִירִים אֶת הַכִּסּוּי ("עָרְלַת הַלֵּב") וּמְגַלִּים אֶת אַהֲבַת הַשֵּׁם הַקַּיֶּמֶת בְּלִבּוֹ שֶׁל כָּל יְהוּדִי.
וּמִכָּאן אָנוּ מַגִּיעִים לִשְׁלֹשֶׁת הָעַמּוּדִים שֶׁעֲלֵיהֶם הָעוֹלָם עוֹמֵד – תּוֹרָה, עֲבוֹדָה ("אֵיזוֹהִי עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב, זוֹ תְּפִלָּה") וּגְמִילוּת חֲסָדִים, הָרְמוּזִים בְּרָאשֵׁי הַתֵּבוֹת אֱלוּל, וּבָהֶם עָלֵינוּ לְהוֹסִיף בְּחֹדֶשׁ זֶה.
תּוֹרָה: לְגַבֵּי עָרֵי מִקְלָט נֶאֱמַר: "(וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹקִים) אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ (מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה)". זֶהוּ רֶמֶז לְלִמּוּד הַתּוֹרָה, עָלָיו נֶאֱמַר "דִּבְרֵי תּוֹרָה קוֹלְטִין", כֵּיוָן שֶׁהַתּוֹרָה מְגִנָּה עַל הָאָדָם מִפְּנֵי יֵצֶר הָרַע, כְּמוֹ שֶׁעִיר הַמִּקְלָט מְגִנָּה מִפְּנֵי גּוֹאֵל הַדָּם.
תְּפִלָּה: מְרֻמֶּזֶת בַּפָּסוּק "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי". הַקֶּשֶׁר וְהַחִבּוּר בֵּינֵינוּ ("אֲנִי") לְבֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ("דוֹדִי"), שֶׁבָּא לִידֵי בִּטּוּי בְּעֵת הַתְּפִלָּה.
גְּמִילוּת חֲסָדִים: מְרֻמֶּזֶת בַּפָּסוּק "אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים".
כָּאָמוּר, בְּחֹדֶשׁ אֱלוּל עָלֵינוּ לְהִתְחַזֵּק וּלְהוֹסִיף בְּתוֹרָה, בִּתְפִלָּה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים.
עַל מְנָת שֶׁנּוּכַל לְהַצְלִיחַ בְּכָל הָעֲבוֹדָה הַזּוֹ, אָנוּ זְקוּקִים לַגְּאֻלָּה, שֶׁאַף הִיא מְרֻמֶּזֶת בַּמִּלָּה אֱלוּל: "וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה'". פָּסוּק זֶה נֶאֱמַר בְּשִׁירַת הַיָּם, אַךְ רוֹמֵז גַּם לַשִּׁירָה הָעֲתִידִית ("אָז יָשִׁיר" לְשׁוֹן עָתִיד), שֶׁיָּשִׁיר עַם יִשְׂרָאֵל בַּגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְּׁלֵמָה.
הַגְּאֻלָּה הִיא גַּם הַתַּכְלִית וְהַשְּׁלֵמוּת שֶׁל כָּל הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּנוּ בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, שֶׁנּוֹעֲדוּ "לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ", וְהִיא גַּם מְסַיַּעַת לָנוּ בָּעֲבוֹדָה עַצְמָהּ, כֵּיוָן שֶׁעַל מְנָת שֶׁנּוּכַל לַעֲשׂוֹת אֶת הָעֲבוֹדָה כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ עָלֵינוּ לִהְיוֹת בְּמַצָּב שֶׁל גְּאֻלָּה.
כְּדֵי לְהִתְגַּבֵּר עַל כָּל הַדְּבָרִים הַמַּפְרִיעִים וְהַמְבַלְבְּלִים אֶת הָאָדָם, יְהוּדִי צָרִיךְ לְהִתְיַצֵּב בִּתְחוּשָׁה שֶׁל גְּאֻלָּה – שֶׁהוּא בֶּן חוֹרִין לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם, וְשׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַפְרִיעַ לוֹ בְּכָךְ, וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכִים לַגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְּׁלֵמָה, כִּפְשׁוּטוֹ מַמָּשׁ.
(מעובד על פי לקוטי שיחות כרך כט, עמוד 272. מתוך 'נשמתא דאורייתא')