אֱלוּל בָּא

חֹדֶשׁ אֱלוּל, נִקְרָא חֹדֶשׁ הַתְּשׁוּבָה, כֵּיוָן שֶׁזֶּהוּ הַחֹדֶשׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַשָּׁנָה, וְלָכֵן יֵשׁ לַעֲרֹךְ בּוֹ חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ עַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה, וּלְתַקֵן וּלְהַשְׁלִים אֶת כָּל הַדּוֹרֵשׁ תִּקּוּן וְהַשְׁלָמָה, וְזוֹ גַּם הַהֲכָנָה לִקְרַאת הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה הַבָּאָה עָלֵינוּ לְטוֹבָה.

רָאשֵׁי הַתֵּבוֹת שֶׁל חֹדֶשׁ אֱלוּל רוֹמְזִים לְכַמָּה פְּסוּקִים, שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם מְצַיִן סוּג מְיִחָד בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אוֹתָהּ עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת בְּחֹדֶשׁ זֶה.

הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן הוּא הַתְּשׁוּבָה, הָרְמוּזָה בַּפָּסוּק: "(וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ) אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ". בְּלִבּוֹ שֶׁל כָּל יְהוּדִי יֵשׁ אַהֲבַת הַשֵּׁם. אַךְ לְעִתִּים הַחֲטָאִים וְהָעֲווֹנוֹת מְכַסִים עַל אוֹתָהּ אַהֲבָה. עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה אֲנַחְנוּ מְסִירִים אֶת הַכִּסּוּי ("עָרְלַת הַלֵּב") וּמְגַלִים אֶת אַהֲבַת הַשֵּׁם הַקַיָּמֶת בְּלִבּוֹ שֶׁל כָּל יְהוּדִי.

וּמִכָּאן אָנוּ מַגִּיעִים לִשְׁלֹשֶׁת הָעַמּוּדִים שֶׁעֲלֵיהֶם הָעוֹלָם עוֹמֵד - תּוֹרָה, עֲבוֹדָה ("אֵיזוֹהִי עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב, זוֹ תְּפִלָּה") וּגְמִילוּת חֲסָדִים, הָרְמוּזִים בְּרָאשֵׁי הַתֵּבוֹת אֱלוּל, וּבָהֶם עָלֵינוּ לְהוֹסִיף בְּחֹדֶשׁ זֶה.

תּוֹרָה: לְגַבֵּי עָרֵי מִקְלָט נֶאֱמַר: "(וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹקִים) אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ (מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה)". זֶהוּ רֶמֶז לְלִמּוּד הַתּוֹרָה, עָלָיו נֶאֱמַר "דִּבְרֵי תּוֹרָה קוֹלְטִין", כֵּיוָן שֶׁהַתּוֹרָה מְגִנָּה עַל הָאָדָם מִפְּנֵי יֵצֶר הָרַע, כְּמוֹ שֶׁעִיר הַמִּקְלָט מְגִנָּה מִפְּנֵי גּוֹאֵל הַדָּם.

תְּפִלָּה: מְרְמֶּזֶת בַּפָּסוּק "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי". הַקֶשֶׁר וְהַחִבּוּר בֵּינֵינוּ ("אֲנִי") לְבֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ("דּוֹדִי"), שֶׁבָּא לִידֵי בְּטוּי בְּעֵת הַתְּפִלָּה.

גְמִילוּת חֲסָדִים: מְרְמֶּזֶת בַּפָּסוּק "אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים".

כָּאָמוּר, בְּחֹדֶשׁ אֱלוּל עָלֵינוּ לְהִתְחַזֵק וּלְהוֹסִיף בְּתוֹרָה, בִּתְפִלָּה וּבִגְמִילִוּת חֲסָדִים.

עַל מְנֶת שֶׁנּוּכַל לְהַצְלִיחַ בְּכָל הָעֲבוֹדָה הַיּוֹ, אָנוּ זְקוּקִים לַגְּאֲלָה, שֶׁאַף הִיא מְרְמֶּזֶת בַּמִּלָּה אֱלוּל: "וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה'". פָּסוּק זֶה נֶאֱמַר בְּשִׁירַת הַיָּם, אַךְ רוֹמֵז גַּם לַשִׁירָה הָעֲתִידִית ("אָז יָשִׁיר" לְשׁוֹן עָתִיד), שֶׁיָּשִׁיר עַם יִשְׂרָאֵל בַּגְּאִלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְׁלֵמָה.

הַגְּאֲלָה הִיא גַּם הַתַּכְלִית וְהַשְׁלֵמוּת שֶׁל כָּל הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּנוּ בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, שֶׁנּוֹעֲדוּ "לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ", וְהִיא גַּם מְסַיַּעַת לָנוּ בָּעֲבוֹדָה עַצְמָהּ, כֵּיוָן שֶׁעַל מְנָת שֶׁנּוּכַל לַעֲשׂוֹת אֶת הָעֲבוֹדָה כְּמוֹ שֶׁצָרִיךְ עָלֵינוּ לִהְיוֹת בְּמַצָּב שֶׁל גְּאֻלָּה.

כְּדֵי לְהִתְגַּבֵּר עַל כָּל הַדְּבָרִים הַמַּפְרִיעִים וְהַמְּבַלְבְּלִים אֶת הָאָדָם, יְהוּדִי צָרִיךְ לְהִתְיַצֵב בִּתְחוּשָׁה שֶׁל גְאָלָה - שֶׁהוּא בֶּן חוֹרִין לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם, וְשׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַפְרִיעַ לוֹ בְּכָךְ, וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכִים לַגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְׁלֵמָה, כִּפְשׁוּטוֹ מַמָּשׁ.

(מעובד על פי לקוטי שיחות כרך כט, עמוד 272. מתוך 'נשמתא דאורייתא')