אוצרות הפרשה - פרשת שופטים

"ה' הוא נחלתו" [יח, ב].

גם אם העם היהודי הצטוו לעזור האחד לרעהו, ולתמוך בידי תלמידי חכמים, הרי שהנתמך עצמו צריך להשליך את יהבו על הבורא עולם, ולסמוך עליו שישלח לו עזרו ממעל, בכל צורה שהיא, שכן לעולם אי אפשר לדעת מהיכן תבוא הישועה. אדם חושב לתומו שהנה-הנה הישועה משתקפת לו מצד אחד, והקבייה מוכיח לו שהישועה כבר המתינה בעבורו, אבל מן העבר השני...

סיפר הרב יצחק זילברשטיין שליט"א: יודעני מעשה שהיה בימי צעירותי, עם אחד התלמידי חכמים המופלגים שבאותה תקופה, ושמו הרב בנימין תפילינסקי. תייח זה ישב כל היום ולמד בישיבת 'עץ חיים', ולא היה לו בעולמו מאומה לבד מהסטנדר והגמרא.

כשהגיע לפרק נישואי בתו, ולא היתה בידו פרוטה לפרוטה, ביקש לפנות לאחד הגבירים שיסייע בידו. נו, מהיכן ישיג תייח זה רשימה זמינה של גבירים שיוכל לפנות אליהם? התקשר הרב תפילינסקי לאחד ממוסדות התורה הגדולים והמפורסמים בירושלים, וביקש מהם שיתנו לו שמו של הנדיב הגדול שלהם.

לא היה דעתה של הנהלת המוסד ההוא נוחה מכך. הם חששו שהנדבן יקפיד על מסירת שמו וכתובתו לאנשים שהוא אינו מכיר, ואחרי הכל קינן גם החשש בליבם שהם עלולים להפסיד עקב כך, ולא מסרו את שמו של הנדבן.

אבל הרב תפילינסקי ביקש וביקש, עד שהחליטו להיענות לבקשתו לחצאין; הוא ביקש את שמו של הנדבן הגדול, אך הם מסרו לו שמו של הנדבן הקטן ביותר שלהם...

הרב תפילינסקי מנסח לו מכתב מפורט על מצבו הקשה, ומבקש שיסייע בידו.

והנה, לא חלפו ימים אחדים והנדבן עצמו מתדפק על דלת ביתו של הרב תפילינסקי שהיה מופתע מאוד מהביקור, ושאל את הנדיב מה הריצו לביתו. 'הרי הייתי יכול אני לבוא אליך', אמר.

'הדברים שכתבת אליי שיכנעוני עד מאוד, ומצבך נגע לליביי, השיב הנדיב, 'ובאתי להתעניין מה הסכום הדרוש לך, ומיד אחזור לביתי ואביא לך את כל הכסף במזומן, עד הפרוטה האחרונה'.

הרב תפילינסקי הנרגש נקב בסכום, והנדיב אכן קיים את הבטחתו, ובתוך זמן קצר הגיע עם כל הכסף.

מה התברר? בתו של הנדיב ההוא חלתה, רחייל, במחלה קשה, וכדי להוסיף לה סגולות לריפוי, החליט שהתייח הראשון שיפנה אליו בבקשת עזרה לנישואי צאצאיו, יקבל ממנו את כל הכסף הנדרש לו.

כך יצא שהרב תפילינסקי אמנם ביקש מהנהלת המוסד שיתנו לו את 'הנדיב הגדול שלהם', והם החליטו לתת לו את 'הנדיב הקטן', אבל התברר לכולם שהקבייה ברצונו יכול להפוך את הנדיב הקטן לאחד הנדיבים הגדולים ביותר, המוכן לשלשל את כל הוצאות הנישואין, עכשיו ובמזומן... מה למדנו? – שהאדם חושב שהישועה תגיע ממקום זה, ולבסוף היא באה מכיוון אחר. המסקנה שלנו מכך צריכה להיות, שהעיקר הוא לבטוח בה' שישלח לנו את ישועתו במהרה, בדרך ובצורה שהוא יתברך רואה לנכון (עלינו לשבח).

"כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נותן לך... לא נודע מי הכהו" [כא, א].

אמר הרב בכור שור, שכל זה ציוה הקב"ה לעשות, כדי שיצא קול לנרצח, ומתוך כך יבואו עדים ויעידו שהוא מת, ולא תשב אשתו עגונה (דעת זקנים מבעלי התוספות).

מעשה אירע בבת ישראל ענייה, שנישאה לאדם עשיר, ומכיון שהזיווג לא עלה יפה, ביקשה האשה גט. הבעל קם וברח למדינת ברזיל הרחוקה, והודיע שבשום אופן שבעולם לא יתן לה גט פיטורין!

והנה, דיין נכבד טרח רבות להתירה מכבלי העיגון, והחליט לנסוע לברזיל כדי להושיעה. הוא פרסם בעיתון יהודי מקומי את השתלשלות הדברים, ואת פסק בית-הדין שהבעל חייב מדין תורה לפוטרה בגט, וביקש עזרה ממי שרק יכול לעזור.

העיתון התגלגל לידיו של כומר מקומי, והוא התרשם מאוד מאותו דיין, שמסר את נפשו לנסוע לקצה העולם כדי לעזור לבת ישראל זו. הכומר התקשר עם הרב, והתעניין אודות פרטי הבעל המעגן. והנה, נודע שהבעל הוא סיטונאי המוכר פירות וירקות.

הציע הכומר לסייע לרב, על ידי שיפרסם בין הנוצרים, כי אסור לקנות מאותו אדם פירות וירקות, אם לא יציית לדברי הרב שציוה עליו לתת גט, וכך הבעל יראה שהוא במיצר וקיים חשש שיאבד את פרנסתו, (משום שבודאי הציבור המקומי יציית להוראותיו של הכומר, שנחשב לאשיות מאוד נערצת באותו איזור), ובלית ברירה יאלץ הבעל להיכנע וליתן לאשתו גט כדת משה וישראל.

ונתעוררה השאלה: האם מותר לפנות אל כומר ולהשתמש בו, כדי שיעזור לבת ישראל להיוושע מעגינותה, או שמא יש להימנע מכך, מפני שנראה הדבר כאילו אנו מחשיבים ומייקרים את העבודה זרה?

השיב מוייר הגאון יצחק זילברשטיין שליטייא, בשם הגאון רבי חיים קניבסקי זצייל, שהפנייה אל כומר אינה נעשית חלילה מתוך הוקרה לעבודה זרה או חלוקת כבוד, כי אם מתוך שהוא בעל השפעה, ולכן באופן זה אין איסור של מייקר שם עבודה זרה! (והערב נא).

עַל הַפָּרָשָׁה בַּחֲרוּזִים

שׁוֹפְטִים

כְּדֵי שֶׁאֶת אֱלוּל לֹא נַעֲבִיר בְּפִסְפוּס – נִהְיֶה כַּסּוֹחֵר וְלֹא כְּמוֹ הַסּוּס!

זֶה עַתָּה נִכְנַסְנוּ לְחֹדֶשׁ אֱלוּל,
וְזֶה זְמַן מְסַגֶּל לְחַשֵׁב מֵחָדָשׁ הַמַּסְלוּל.

כְּדֵי שֶׁנַעֲרֵךְ לַמִּשְׁפָּט הַמְּתֵכְנָן,
כְּדַאי שֶׁנְנַצֵל כָּרָאוּי אֶת הַזְמַן.

בּוֹאוּ וְנִשְׁמַע מְשָׁל מְעוֹרֵר,
שֶׁרַבִּי יִשְׂרָאֵל מִסָּלָנְט הָיָה נוֹהֵג לְסַפֵר:

בָּעֲיָרָה הַיְהוּדִית שֶׁל פַּעַם
הָיָה סוֹחֵר מְתַחְנָּם שֶׁרָאָה בְּרָכָה בְּכָל
עָסְקָה שֶׁרְקַם.

בְּעֵת שָׁמַע עַל הִזְדַּמְּנוּת מַבְטִיחָה/ לִקְנוֹת
סְחוֹרָה בְּזוֹל, בַּמִּדִינָה הַסָּמוּבָה.

אוּלָם מִכְשׁוֹל אֶחָד עָמַד בִּפְנֵי הֶעָסְקָה/
בְּמַעֲבַר הַגְּבוּל יְשׁנוֹ מֶכֶם מַפְקֶע.

הֶחָלִיט הַסּוֹחֵר אֶת הַפָּחוֹרָה לְהַבְרִיחַ/
וְכָךְ יוּכַל מֵהֶעָסְקָה לְהַרְוִיחַ.

הָלַךְ וְשָׂבַר לוֹ בַּעַל עֲגָלָה
שֶׁתְּמוּרַת סְכוּם הָגּוּן הִסְבִּים לְשַׁתֵּף פְּעֲלָה.

וְהִנֵּה הַעֲגָלָה אַךְ יָצְאָה לְדַרְבָּה וְהַסּוֹחֵר
הִתְחִיל לְהַרְגִישׁ מִוּעֲקָה.

כָּל גּוּפוֹ נֶאֱחַז חִיל וּרְעָדָה/
זֵעָה נָטְפָה מִמִּצְחוֹ, וְשַׁנָּיו נַקְשָׁן דָּא לְדָא.

לָמָּה אַתָּה חִוּר? הַעֲגְלוֹן אוֹתוֹ שׁוֹאֵל.
אוּלַי תִּרְצֶה לְהִתְרַעֲנָן עִם פַּחִית 'בְּלוּ' אוֹ
אֶקְסֵלי?

אַתָּה נִרְאֶה לִי לָחוּץ, חַרֵד וְיָרֵא/
אַתָּה יָכוֹל אוּלַי לְהַסְבִּיר לִי בְּבַקָּשָׁה מָה
קוֹרֶה?..

הַאֵינְךָ מֵבִין?? שָׁאֵל הַסּוֹחֵר בִּתְמִיהֶה/
אִם נִתָּנֵּס עַל הַגְּבוּל, הַתּוֹצָאָה תִּהְיֶה
נוֹרָאָה.

אַעֲנַשׁ בְּמַאֲסָר וְגַם בְּמַלְקוֹת/
לֹא אֶרְאֶה אֶת מִשְׁפַּחְתִּי לְשָׁנִים אֲרֻכּוֹת.

גַּם יוּשַׁת עָלַי קְנָס וְתִלָּקַח הַפָּחוֹרָה/
מַמָּשׁ סִיּוּט אֲמִתִּי, אִים וְנוֹרָא!

אֲהָהּ, אָמַר הָעֶגְלוֹן בְּמַבָּט מֵבִין וְרַחְמָן/
אַךְ עַד שֶׁנַגִּיעַ לַגְּבוּל – יֵשׁ עוֹד זְמַן.

יֵשׁ לָנוּ עוֹד חֹדֶשׁ שָׁלֵם שֶׁל נְסִיעָה/
לְפַחֵד כְּבָר מֵעַכְשָׁו – זוֹ טָעוּת נוֹרָאָה!

שֵׁב בְּרֹגַע וְתַהֲנָה מֵהַנּוֹף/
עִם הַפֶּתַח תִּתְמוֹדֵד כְּשֶׁנַגִיעַ לַסּוֹף...

הַיָּמִים חוֹלְפִים וְהַעֲגָלָה מַמְשִׁיבָה בַּמַּסְלוּל/
וְהִנֵּה עֹוֹד רֶגַע מַגִּיעִים אֶל הַגְּבוּל.

מוּלָם שׁוֹטְרִים, מַחְסוֹמִים וְהַרְבֵּה הֲמַלָּה
וּפִתְאוֹם הָעֶגְלוֹן נִרְאָה אֲחוּז בֶּהָלָה.

תַּמְהָנֵי עָלֶיךְ, אֲמַר הַסּוֹחֵר/
אַתָּה הֲרֵי יָדוּעַ בְּאָדָם שֶׁאֶת אַף אֶחָד
'לֹא סוֹפֵר'.

אִישׁ גַּם וּמְחַסְנָּס עָעִם 'עוֹר שֶׁל פִּילין
אָז אֵיךְ הַפַּחַד הִצְלִיחַ גַּם אוֹתָךְ לְהַפִּיל?

תִּרְאֶה, הַשִׁיב הָעֶגְלוֹן בַּמְבוּבָה מִשַׁנָּה/
אֲנִי מַרְגִישׁ שֶׁהַגַּעְנוּ לִמְקוֹם סַכָּנָה.

אִם נִתָּפֵס, יִהְיֶה מַמָּשׁ רַען
יעַצְרוּ אוֹתִי עַל סִיּוּעַ לְדְבַר עֲבֹרָה.

הָעֲגָלָה שֶׁלִּי תַּחְרַם בְּרֹב בִּזְיוֹן/
פַּרְנָסָתִי תִּגָּדַע וְאֵהָפַךְ לְאֻבִיּוֹן...

* * *

סִיּוּמָהּ

הַנְסִיעָה הָאֲרֶבָּה סוֹף סוֹף הִגִּיעָה לְסִיּוּם/
וְהַסּוֹחֵר וְהַעֲגְלוֹן, שְׁנֵיהֶם מִשַׁקְשְׁקִים
מֵאֵימָה.

הַיָּחִידִים שֶׁרְגוּעִים לְלֹא שׁוּם בֶּהָלָה/
אֵלוּ שְׁנֵי הַסּוּסִים, שֶׁאַף הַשְׁמִיעוּ קוֹל
צָהֲלָה...

הֲרֵי הֵם בְּהֵמוֹת עָם לֵב אָטוּם כְּמוֹ אֶבֶן/
וְכָל מָה שֶׁמִּעַנְיַן אוֹתָם זֶה מְנַת הַקֵּשׁ
וְהַתֶּבֶן...

זֶהוּ הַמָּשָׁל, וְהַמֶּסֶר חוֹדֵר לְעֲצָמוֹת:/
לְמִי מֵהַשְׁלוֹשָׁה הָיִינוּ רוֹצִים לְהִדָּמוֹת?

הַאִם בֶּאֱלוּל נִהְיֶה כְּמוֹ הַסּוֹחֵר -/
נִתְפֹּס אֶת עַצְמֵנוּ כְּבָר מֵעַכְשָׁוּ, וְלֹא נְאַחֵר?

אוֹ אוּלַי בָּעֶגְלוֹן נִרְצֶה לִהְיוֹת
וְרַק בְּיּוֹם הַדִּין נִזְכּר לִפְרֹץ בִּבְכִּיּוֹת?

אוֹ שֶׁמָּא ח"ו נִבְחַר לִהְיוֹת כְּמוֹ סוּס
וְאֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה נַעֲבִיר בְּפִסְפוּס?....

נְאַחֵל לְכַלָּנוּ אֶת חֹדֶשׁ אֱלוּל לְנַצֵל
נִתְאַמֵּץ לְהִשְׁתַּנּוֹת וְלֹא נִתְעַצֵל.

בְּמִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר נְטַכֵּם תַּחְבּוּלוֹת/
נְתַקֵּן הַמִּדּוֹת וּנְקַבֵּל קַבְּלוֹת/

אָז לֹא מְשַׁנֶה מָה יִקְרֶה עִם הֶסְכֵּם
הַגַּרְעִין רַק אֶת הַגַּרְעִין שֶׁבִּנְשָׁמָה
נְחַזֵק וְנַטְעִין.

וּכְשֶׁנַגִּיעַ סוֹף סוֹף לַיּוֹם הֶחָשׁוּב שֶׁהוּא
הָרֹאשׁ נַכְרִיז בְּלֵב שָׂמֵחַ: הַמֶּלֶךְ
הַקָּדוֹשׁ!

וְיִרְאוּ כַּלָּם בְּחוּשׁ אֶת דִּבְרֵי הַשֵׁם:
"אָהַבְתִּי אֶתְכֶם"
וְנִזְכֶּה כְּבָר בִּמְהֵרָה ל:
"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם!"